דו"ח פערי הפקה (2019)
דו"ח פערי הפקה 2019 הוא דו"ח על אי ההתאמות בין יצור דלקי מאובנים (נפט, פחם וגז) המתוכנן על ידי מדינות ובין רמות היצור המתאימות להגבלת הההתחממות הגלובלית ל-1.5°C או 2°C.
מסמך זה הוא תרגום של תקציר מנהלים של הדו"ח. את הדו"ח המלא באנגלית ניתן למצוא באתר המוקדש לנושא. הוא נכתב על ידי מומחי האו"ם וחמישה גופי מחקר נוספים.
הדו"ח הוא הערכה ראשונה של תכניות ותחזיות לייצור דלק מאובנים של מדינות והשוואתם לרמה הנחוצה על מנת שיתאימו למטרות האקלימיות. הוא ממשיך את הגישה של דו"ח הפליטות של UNEP (התכנית הסביבתית של האו"ם) ודו"חות אחרים, שבחנו פליטות גזי חממה של מדינות שונות, והשוו אותם לרמות הנחוצות, על מנת שיהיה ניתן להשיג את מטרות הפליטות העולמיות והיעדים האקלימיים.
ממצאים מרכזיים
- ממשלות מתכננות לייצר 50% יותר דלקי מאובנים בשנת 2030 מאשר הרמה המתאימה למסלול הגבלת ההתחממות ל-2°C ו-120% יותר מאשר הרמה המתאימה להגבלת ההתחממות ל-1.5°C.
- פער זה גדול אפילו יותר מהפער המשמעותי בהווה, בגלל שאין כמעט כל התייחסות להפחתת יצור דלק מאובנים.
- המשך הגידול ביצור דלק מאובנים והרחבת הפער הם תוצאה של תכניות לאומיות שאפתניות, סובסידיות ממשלתיות ליצרנים וצורות אחרות של מימון ציבורי.
- מספר קטן של מדינות כבר אימץ מדיניות של הגבלת יצור דלק מאובנים ובכך מדינות אילו נותנות דחיפה ומשמשות כדוגמה למדינות אחרות.
- לשיתוף פעולה בינלאומי יש תפקיד מרכזי בצמצום יצור דלקי מאובנים.
תקציר מנהלים של הדוח
דו"ח זה מטפל בהפחתה הנחוצה של היצור העולמי של דלקי מאובנים על מנת להשיג מטרות אקלימיות. מדיניות אקלימית בינלאומית ודיונים בנושא, עוסקים רק לעיתים רחוקות בפחם, נפט וגז, למרות שהם גורמים מרכזיים לשינוי האקלימי. מטרת הדו"ח הנוכחי היא להרחיב את השיח ולהגדיר מדדים, על מנת שאפשר יהיה להעריך עד כמה רחוק העולם מרמות היצור המתאימות למטרות האקלימיות העולמיות. דו"ח פערי יצור ראשון זה מעריך באופן ספציפי את אי-ההתאמות בין תכניות יצור דלק מאובנים של ממשלות ורמות היצור התואמות את המסלול 1.5 מע"צ (מעלות צלזיוס) ו-2 מע"צ. פער יצור זה מצביע על גודל האתגר. הדו"ח סוקר 10 ארצות שהן יצרניות דלק מאובנים, את המדיניות והפעילות להרחבת יצור דלק מאובנים, שהם מצידם, מרחיבים את הפער. הדו"ח מציין גם מה הן חלופות המדיניות שיכולות לעזור למדינות להתאים את היצור עם המטרות האקלימיות. זה במיוחד רלוונטי במשך השנה הקרובה, שבה מדינות מכינות או מעדכנות את תרומתן הלאומית NDC=nationally determined contribution, הקובעת את יעדי הפחתת הפליטות שלהן והתחייבותן האקלימית לפי הסכם פריז.
ממצאי הדו"ח העיקריים הם:
ממשלות מתכננות לייצר 50% יותר דלק מאובנים עד 2030 מאשר הרמה התואמת את מסלול עליית הטמפרטורה הממוצעת העולמית של 2 מע"צ ו-120% יותר מהרמה התואמת את עליית הטמפרטורה העולמית ב-1.5 מע"צ. השיטה בה משתמשים בדו"ח זה על מנת להעריך את הפער היא אנלוגית לזו המשמשת בדו"ח פערי פליטות הפחמן הדו-חמצני. בשיטה זו משתמשים במידע זמין ציבורית על מנת להעריך את ההפרש בין תכנון קיים של מדינות ומה נחוץ על מנת לעמוד במסלולי ה-1.5 מע"צ ו-2 מע"צ, מבוסס על תרחישים מהדו"ח העדכני של ה-IPCC (הפנל הבינלאומי לשינוי אקלימי) על התחממות עולמית של 1.5 מע"צ.
הניתוח מראה ש:
- היצור המתוכנן הכולל של מדינות עד 2030 יוביל לפליטות של 39 מיליארד טונות (ג'יגה טונות) של פחמן דו חמצני GtCO2. כלומר 13 ג'יגה טון פחמן דו חמצני, או 53%, יותר מהרמה התואמת את מסלול ה-2 מע"צ, ו-21 ג'יגה טון פחמן דו חמצני (120%) יותר מהרמה התואמת למסלול 1.5 מע"צ. פער זה מתרחב משמעותית עד 2040.
- הפער הגדול ביותר הוא עבור פחם. מדינות מתכננות לייצר, עד 2030, 150% (5.2 מיליארד טון) יותר פחם מהרמה המתאימה ל-2 מע"צ, ו-280% (6.4 מיליארד טון) יותר מהרמה המתאימה למסלול ה-1.5 מע"צ.
נפט וגז נמצאים במסלול לחרוג מתקציב הפחמן, מאחר שמדינות ממשיכות להשקיע בתשתיות דלק פחמני ש"מקבעות" את השימוש בהם. השפעות קיבוע זה מרחיבות את פער היצור עם הזמן, כך שחזוי שמדינות תייצרנה, עד 2040, 43% יותר (36 מיליון חביות ליום) נפט ו-47% יותר (1,800 מיליארד מטרים מעוקבים) גז, מאשר תואם את הרמות של התחממות של 2 מע"צ.
- פער יצור זה גדול אפילו יותר מהפער, המשמעותי בפני עצמו, של פליטות הפחמן הדו-חמצני. זאת מאחר שמדיניות ממשלתית כמעט ולא מטפלת ביצור דלק מאובנים. יצור דלק מאובנים של כלל היצרניות, לא רק שיעבור את הרמות הנחוצות כדי להגביל התחממות ל-1.5 מע"צ ו-2 מע"צ, אלא גם את רמות היצור התואמות ליעדים האקלימיים הרשמיים של המדינות האלה. כתוצאה, פער היצור רחב מפער הפליטות. כלומר, למרות שמדינות מתכננות להפחית פליטות, הן בפועל מאותתות הפוך כשמדובר ביצור דלק מאובנים, עם תכניות ותחזיות להתרחבות. זה מהווה מכשול למאמץ המשותף של מדינות לעמוד במטרות האקלימיות מאחר שהוא לא רק מרחיב את פער היצור, אלא גם את פער הפליטות.
- התרחבות היצור של דלק מאובנים והרחבת פער היצור העולמי, נתמכים על ידי שילוב של תכניות ממשלתיות שאפתניות, סובסידיות ממשלתיות ליצרנים וצורות אחרות של מימון כלכלי ציבורי. ממשלות תומכות ביצור במגוון דרכים. לא רק שהן שחקניות מרכזיות במתן התרי חיפוש ויצור, הן גם תומכות בתעשיית דלק המאובנים דרך השקעות ישירות, מימון מחקר ופיתוח, הוצאות מיסוי והקלות בתחום הסיכונים ואחריות יצרן. סובסידיות לדלק מאובנים מכסות את כל שלבי ותהליכי יצור דלק מאובנים החל ממחקר, פיתוח, חיפושים, תפעול, תעבורה, עיבוד, שיווק, פירוק ושדרוג אתרי יצור.
הדו"ח בוחן תכניות ייצור ספציפיות, תחזיות ומנגנוני תמיכה ב-10 מדינות: שבעת היצרנים הגדולים (סין, ארה"ב, רוסיה, הודו, אוסטרליה, אינדונזיה וקנדה) ושלושה יצרנים משמעותיים עם שאיפות אקלימיות מוצהרות (גרמניה, נורווגיה ובריטניה). נמצא כי:
- יצור הפחם, נפט וגז כמעט בכל תכנית מדינתית ותחזית, עולה על התחזיות ל-2030 לפי מסמך תרחיש המדיניות החדש של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה IEA https://www.iea.org/weo2018/scenarios/. תרחיש זה תואם, פחות או יותר, להתחייבויות הסכם פריז ה-NDCs.
מדינות רבות מסתמכות על שווקי יצוא על מנת להצדיק את העליה ביצור (למשל ארה"ב, רוסיה וקנדה) בעוד שאחרות מבקשות להגביל או לסיים יבוא דרך הגדלת היצור (למשל סין והודו). התוצאה, נטו, משמעותה השקעת יתר והגדלת הסיכון לנכסים, עובדים וקהילות נטושים בעתיד וזאת בנוסף ל"נעילה" על מסלול פליטות גבוה יותר.
- מספר ממשלות כבר אמצו מדיניות המגבילה יצור דלק מאובנים ובכך מאפשרות תמיכה ולמידה עבור יישום נרחב יותר. הממשלות של בליז, קוסטה ריקה, צרפת, דנמרק וניו זילנד יישמו כבר איסורים מלאים או חלקיים על חיפושי והפקת נפט וגז. גרמניה וספרד נמצאות בתהליכי הפחתה וסיום כריית פחם. גם גורמי ממשך מקומיים, חברות, משקיעים, ארגוני עובדים והחברה האזרחית יכולים להאיץ את היציאה מדלק מאובנים, ע"י השפעה על נבחרי ציבור והסטת השקעות לכיוון של חלופות נמוכות-פחמן. יחידים וארגונים כבר התחייבו לשלול השקעות של 11 טריליון דולר ארה"ב מאחזקות בדלק מאובנים.
- פיתוח מודלים חדשים, המטפלים באספקת דלק מאובנים על מנת לסגור את הפער, יועיל. כיום מרבית המדינות מתמקדות בצד הביקוש בלבד, עם מדיניות שמטרתה לתמוך באנרגיות מתחדשות, יעילות אנרגטית וטכנולוגיות בערכי פחמן נמוכים. יש ממשלות שהתחילו לטפל גם בצד ההיצע עם צעדים שמטרתם להגביל יצור דלק מאובנים. קיים טווח של אפשרויות של מדיניות היכולות לעזור לממשלות להתאים את תכניות ומדיניות דלק המאובנים שלהן עם המטרות האקלימיות, כולל: כלים כלכליים (למשל רפורמה בסובסידיות), גישות רגולטוריות (כמו איסור על היתרי שאיבה חדשים), אספקה ממשלתית של טובין ושירותים (למשל בתכניות מעבר) וצעדים להגברת המידע והשקיפות (כמו דיווח לאומי על יצור דלק מאובנים ומטרות).
- לשיתוף פעולה בינלאומי יש תפקיד מרכזי בהפחתת היצור של דלק מאובנים. תהליך האקלים ויוזמות של האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים יכולים להאיץ את השאיפות והפעולות בצד ההיצע. צעדים להפחתת השימוש בדלקי מאובנים הם יותר יעילים כאשר מדינות מאמצות אותם יחד. שיתוף פעולה בינלאומי שולח מסר ברור לקובעי מדיניות, משקיעים, לקוחות והחברה האזרחית שהעולם נע לכיוון עתיד דל-פחמן.
- הסכם פריז מאפשר לארצות לדווח על יצור דלק מאובנים, תכניותיהן והאסטרטגיה שלהן להתאמה של היצור העתידי שלהן למטרות האקלימיות. על התאמה זו לכלול התחשבות במלאי העולמי, ה-NDCs, אסטרטגיות לפיתוח פליטות נמוכות של גזי חממה בטווח הארוך ומימון. מדינות שכבר החלו להפחית יצור דלק מאובנים יכולת לעזור למדינות אחרות ללמוד מניסיונן. מוסדות מימון בינלאומיים יכולים להאיץ את המעבר ע"י הסטת התמיכה הפיננסית מדלקי מאובנים לפתרונות דלי-פחמן ולשאוב השראה ממודלים כמו למשל Powering Past Coal Alliance https://poweringpastcoal.org/, קואליציות של שחקנים מובילים שיכולים לעבוד יחד להגברת השאפתנות דרך מטרות ופעולות משותפות למען התאמה של יצור דלק מאובנים למטרות האקלימיות.