שינויים

כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במשא ומתן מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.  

כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במשא ומתן מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.  

ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו.  (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ,  .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שוויצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המשא ומתן: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.

ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו.  (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ,  .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שווייצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המשא ומתן: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.

עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).

עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).