שינויים

מחקרים סטטיסטיים רבים הראו שלא ניתן להסביר את שיעורי הצמיחה רק באמצעות גידול הון המניות וכמות העבודה. בין 40% ל-70% מהצמיחה נותר לא מוסבר במימדים אלה. ניתן לפרש נתון זה באופנים שונים, אבל, אם הכל נובע רק מהקדמה הטכנולוגית, אפשר היה לצפות שהפצת הידע תוביל את כל המדינות לתהליך דומה של פיתוח כלכלי. ברם, במחצית השנייה של המאה ה-20 היינו עדים דווקא להמשך הפערים בין מדינות ה"צפון", החדשות והישנות, לבין מדינות ה"דרום", ואף להעמקתם.

מחקרים סטטיסטיים רבים הראו שלא ניתן להסביר את שיעורי הצמיחה רק באמצעות גידול הון המניות וכמות העבודה. בין 40% ל-70% מהצמיחה נותר לא מוסבר במימדים אלה. ניתן לפרש נתון זה באופנים שונים, אבל, אם הכל נובע רק מהקדמה הטכנולוגית, אפשר היה לצפות שהפצת הידע תוביל את כל המדינות לתהליך דומה של פיתוח כלכלי. ברם, במחצית השנייה של המאה ה-20 היינו עדים דווקא להמשך הפערים בין מדינות ה"צפון", החדשות והישנות, לבין מדינות ה"דרום", ואף להעמקתם.

הפסימיזם הכלכלי, הקשור לריבוי הדמוגרפי, הופיע שוב בשנות ה-50, בהתייחס ל"[[התפוצצות אוכלוסין|התפוצצות האוכלוסין]]" במדינות ה"דרום". ואכן, נראה היה שאוכלוסיה גדולה מדי שוחקת את עושרה של אומה במקום לתמרץ אותו: הוצאות החינוך, הבריאות והדיור שואבות את מרבית ההכנסה הלאומית ומונעות את התהוותו של חיסכון מספק שיממן השקעות יצרניות. עלויות האדם חוסמות, איפוא, את הפיתוח.

הפסימיזם הכלכלי, הקשור לריבוי הדמוגרפי, הופיע שוב בשנות ה-50, בהתייחס ל"[[התפוצצות אוכלוסין|התפוצצות האוכלוסין]]" במדינות ה"דרום". ואכן, נראה היה שאוכלוסייה גדולה מדי שוחקת את עושרה של אומה במקום לתמרץ אותו: הוצאות החינוך, הבריאות והדיור שואבות את מרבית ההכנסה הלאומית ומונעות את התהוותו של חיסכון מספק שיממן השקעות יצרניות. עלויות האדם חוסמות, איפוא, את הפיתוח.

אבל הניסיונות המוצלחים של יציאה מעוני במאה ה-20, בפרט באסיה, אינם מאששים פסימיזם זה. הירידה בילודה היתה במקרים אלה תוצאה של הפיתוח ולא תנאי מוקדם לו. יתרה מזו, ניתן להשוות בין הצלחתן של מדינות חסרות משאבים טבעיים (קוריאה, טיוואן) לבין כשלונן של מדינות עשירות (אלג'יריה, הודו). נראה כי הגורמים המכריעים היו החינוך, היציבות הפוליטית, הלכידות החברתית. בקיצור, בדיון אודות גורמי הצמיחה יש להביא בחשבון את איכות ההתגייסות האנושית בתהליכי הייצור.

אבל הניסיונות המוצלחים של יציאה מעוני במאה ה-20, בפרט באסיה, אינם מאששים פסימיזם זה. הירידה בילודה היתה במקרים אלה תוצאה של הפיתוח ולא תנאי מוקדם לו. יתרה מזו, ניתן להשוות בין הצלחתן של מדינות חסרות משאבים טבעיים (קוריאה, טיוואן) לבין כשלונן של מדינות עשירות (אלג'יריה, הודו). נראה כי הגורמים המכריעים היו החינוך, היציבות הפוליטית, הלכידות החברתית. בקיצור, בדיון אודות גורמי הצמיחה יש להביא בחשבון את איכות ההתגייסות האנושית בתהליכי הייצור.