שינויים

==שימוש במורכבות כדי להמנע מנקיטת עמדה==

==שימוש במורכבות כדי להמנע מנקיטת עמדה==

דיברנו על דרכים שונות שבהן משרת הממסד האקדמי את האידיאולוגיה הדומיננטית: א-פוליטיזציה, טריוויאליזציה או ריקון מתוכן של עמדות חתרניות. אני רוצה כעת לבחון דרך נוספת, שמטפחות האוניברסיטאות באופן עקבי למדי, והיא נוגעת לעצם "החשיבה האינטלקטואלית". על פי עמדה זו, "מורכבות" היא ערך נכסף. ניסוח שגרתי שלה ניתן ב- (6א); תשוו אותו עם הטענה שב- (6ב), ואימרו לי מה דעתכם על כל אחת מהן.

דיברנו על דרכים שונות שבהן משרת הממסד האקדמי את האידאולוגיה הדומיננטית: א-פוליטיזציה, טריוויאליזציה או ריקון מתוכן של עמדות חתרניות. אני רוצה כעת לבחון דרך נוספת, שמטפחות האוניברסיטאות באופן עקבי למדי, והיא נוגעת לעצם "החשיבה האינטלקטואלית". על פי עמדה זו, "מורכבות" היא ערך נכסף. ניסוח שגרתי שלה ניתן ב- (6א); תשוו אותו עם הטענה שב- (6ב), ואימרו לי מה דעתכם על כל אחת מהן.

6א. האינטלקטואל צריך לחשוב באופן מורכב, אל לו לראות את הדברים בשחור ולבן.

6א. האינטלקטואל צריך לחשוב באופן מורכב, אל לו לראות את הדברים בשחור ולבן.

זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית.  פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א)  ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.

זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית.  פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א)  ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.

בואו נבחן כיצד נרתמת השקפה זאת הלכה למעשה לשירות האידיאולוגיה הדומיננטית.  ב- 28.6.91  התפרסם בעיתון "חדשות" ראיון של אריאנה מלמד עם ברנר- אנרי לוי. לוי, הוגה דעות, סופר, כוכב תקשורת צרפתי ממוצא יהודי, הוציא לעצמו שם של "מרדן" שנוי במחלוקת, מנפץ מיתוסים חינני, שאינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהפרות הקדושות ביותר. באורח פלא, לוי הוא גם התועמלן מספר אחד של ישראל בצרפת: הוא משתבח בקשרים אמיצים עם ראשי ממשלות ואינטלקטואלים מישראל, ויוצא להגנת ישראל כל אימת שנמתחת עליה ביקורת בצרפת. הנה קטע קצר מתוך הראיון המאלף הזה, שנערך יותר משנתיים לפני חתימת הסכם העקרונות בספטמבר 93' בבית הלבן:

בואו נבחן כיצד נרתמת השקפה זאת הלכה למעשה לשירות האידאולוגיה הדומיננטית.  ב- 28.6.91  התפרסם בעיתון "חדשות" ראיון של אריאנה מלמד עם ברנר- אנרי לוי. לוי, הוגה דעות, סופר, כוכב תקשורת צרפתי ממוצא יהודי, הוציא לעצמו שם של "מרדן" שנוי במחלוקת, מנפץ מיתוסים חינני, שאינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהפרות הקדושות ביותר. באורח פלא, לוי הוא גם התועמלן מספר אחד של ישראל בצרפת: הוא משתבח בקשרים אמיצים עם ראשי ממשלות ואינטלקטואלים מישראל, ויוצא להגנת ישראל כל אימת שנמתחת עליה ביקורת בצרפת. הנה קטע קצר מתוך הראיון המאלף הזה, שנערך יותר משנתיים לפני חתימת הסכם העקרונות בספטמבר 93' בבית הלבן:

שאלה: "מה אתה מציע למי שמעוניין בכל זאת בדיאלוג עם אש"ף?" תשובה: "תראי, אני לא אמור לחשוב במקומכם. זהו תפקידם של האינטלקטואלים שלכם לשאול את השאלות הקשות שמפריעות ומביכות את חייה של החברה המקומית. הם צריכים לחשוב באופן מורכב וסבוך... אמצעי התקשורת מדברים בשפת הסטריאוטיפים, ואילו האינטלקטואלים צריכים לחשוב באופן סבוך." תשובה זו באה שורות ספורות לאחר שקבע ברנר- אנרי לוי חד- משמעית: "..ישראל טעתה טעות גדולה כאשר לא הגנה על עצמה מפני האיום העיראקי (במלחמת המפרץ) טעות חמורה מאד." שאלה: מה בדיוק היתה הטעות? תשובה: "בישראל הרי התפתחה אידיאולוגיה של הגנה עצמית, והעובדה שהאמריקנים חסמו את האפשרות הזאת היא הרת אסון." שאלה: אולי הימנעות ישראל מפעולה היתה דווקא עיתוי נכון לבדוק את תקפותה של האידיאולוגיה הזאת, להרהור נוסף על גבולות הכוח?

שאלה: "מה אתה מציע למי שמעוניין בכל זאת בדיאלוג עם אש"ף?" תשובה: "תראי, אני לא אמור לחשוב במקומכם. זהו תפקידם של האינטלקטואלים שלכם לשאול את השאלות הקשות שמפריעות ומביכות את חייה של החברה המקומית. הם צריכים לחשוב באופן מורכב וסבוך... אמצעי התקשורת מדברים בשפת הסטריאוטיפים, ואילו האינטלקטואלים צריכים לחשוב באופן סבוך." תשובה זו באה שורות ספורות לאחר שקבע ברנר- אנרי לוי חד- משמעית: "..ישראל טעתה טעות גדולה כאשר לא הגנה על עצמה מפני האיום העיראקי (במלחמת המפרץ) טעות חמורה מאד." שאלה: מה בדיוק היתה הטעות? תשובה: "בישראל הרי התפתחה אידאולוגיה של הגנה עצמית, והעובדה שהאמריקנים חסמו את האפשרות הזאת היא הרת אסון." שאלה: אולי הימנעות ישראל מפעולה היתה דווקא עיתוי נכון לבדוק את תקפותה של האידאולוגיה הזאת, להרהור נוסף על גבולות הכוח?

תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."

תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונצנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונצנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונצנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונצנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

==מתודת הניתוח הרציונלי==

==מתודת הניתוח הרציונלי==

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידיאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידיאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תיאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תיאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תיאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התיאוריה; תיאוריה א' טובה יותר מתיאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתיאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.

בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תיאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תיאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תיאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התיאוריה; תיאוריה א' טובה יותר מתיאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתיאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.