שינויים

כיוון שהסבר א' הוא הרווח והמוכר, אין צורך בפירוט נוסף. נרחיב מעט לגבי ההנחות של הסבר ב'. את תוכנית האוטונומיה הגה אריאל שרון והיא הוצעה לפלשתינאים בקמפ- דיוויד. אך הם דחו אותה בתוקף. אוטונומיה יכולה להציע מדינה למגזר מסוים רק על שטחים שבבעלותה. תכנית האוטונומיה פירושה, לכן, הכרה בבעלות של ישראל על השטחים שנכבשו ב- 1967. בהסדר האוטונומיה שהוצע אז, הבעלות על הקרקעות, המים ושאר הנכסים הלאומיים הפלשתינים יישארו בידי ישראל. לא יותר לאוטונומיה לפתח קשרי חוץ וכלכלה עצמאית וסמכויותיה יוגבלו לענייני פנים בלבד: ניהול הערים, חינוך בריאות וכו'. כאשר דחו הפלשתינאים את פתרון האוטונומיה עמד לנגד עיניהם מודל אוטונומיה ידוע בהיסטוריה- זה של דרום אפריקה. ב- 1959 חוקק שם החוק לקידום הממשל העצמאי (אוטונומיה) של עמי הבנטו. חוק זה מיסד את ההפרדה בין הלבנים והשחורים - את האפרטהייד. שמורות השחורים הופרדו מהמדינה, וזו מזו כ"מדינות" שזכו לכינוי בנטוסטאנים. השלטון בהן נוהל ע"י אנשי חסות מקומיים, ובאחדות היו אפילו בחירות. אך לא היה להן כל ביסוס כלכלי עצמאי, אוצרות טבע או מקורות תעסוקה. היציאה מאזורי השחורים, ואף המעבר מאזור כזה למשנהו, דרשו אישורים. מי שהשיג היתר כזה התפרנס מעבודה אצל הלבנים בניצול מחפיר. לאזורי הבנטוסטן הותרו סממני ריבונות. השלטון הלבן אפילו התאמץ ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש, מכיוון שבמצב כזה השחורים אינם נחשבים לאזרחי דרום אפריקה ואין להם זכות הצבעה בה. בהתאם, המדינה גם אינה מחויבת לרווחתם, כי הרי יש להם "מדינות" משלהם. הפלשתינאים הבינו שזהו העתיד הצפוי להם אם יקבלו את תוכנית האוטונומיה.

כיוון שהסבר א' הוא הרווח והמוכר, אין צורך בפירוט נוסף. נרחיב מעט לגבי ההנחות של הסבר ב'. את תוכנית האוטונומיה הגה אריאל שרון והיא הוצעה לפלשתינאים בקמפ- דיוויד. אך הם דחו אותה בתוקף. אוטונומיה יכולה להציע מדינה למגזר מסוים רק על שטחים שבבעלותה. תכנית האוטונומיה פירושה, לכן, הכרה בבעלות של ישראל על השטחים שנכבשו ב- 1967. בהסדר האוטונומיה שהוצע אז, הבעלות על הקרקעות, המים ושאר הנכסים הלאומיים הפלשתינים יישארו בידי ישראל. לא יותר לאוטונומיה לפתח קשרי חוץ וכלכלה עצמאית וסמכויותיה יוגבלו לענייני פנים בלבד: ניהול הערים, חינוך בריאות וכו'. כאשר דחו הפלשתינאים את פתרון האוטונומיה עמד לנגד עיניהם מודל אוטונומיה ידוע בהיסטוריה- זה של דרום אפריקה. ב- 1959 חוקק שם החוק לקידום הממשל העצמאי (אוטונומיה) של עמי הבנטו. חוק זה מיסד את ההפרדה בין הלבנים והשחורים - את האפרטהייד. שמורות השחורים הופרדו מהמדינה, וזו מזו כ"מדינות" שזכו לכינוי בנטוסטאנים. השלטון בהן נוהל ע"י אנשי חסות מקומיים, ובאחדות היו אפילו בחירות. אך לא היה להן כל ביסוס כלכלי עצמאי, אוצרות טבע או מקורות תעסוקה. היציאה מאזורי השחורים, ואף המעבר מאזור כזה למשנהו, דרשו אישורים. מי שהשיג היתר כזה התפרנס מעבודה אצל הלבנים בניצול מחפיר. לאזורי הבנטוסטן הותרו סממני ריבונות. השלטון הלבן אפילו התאמץ ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש, מכיוון שבמצב כזה השחורים אינם נחשבים לאזרחי דרום אפריקה ואין להם זכות הצבעה בה. בהתאם, המדינה גם אינה מחויבת לרווחתם, כי הרי יש להם "מדינות" משלהם. הפלשתינאים הבינו שזהו העתיד הצפוי להם אם יקבלו את תוכנית האוטונומיה.

   

   

בתקופת רבין, לפני הסכם אוסלו, הוא חזר ודיבר על תכנית המשטרה הפלשתינית שתבצע חלק מפעולות השיטור של צה"ל, ותאפשר צמצום הכוחות והוצאתם ממרכזי הערים. כיבוש יעיל הוא זה שדורש מינימום משאבים ונזקים לחברה הכובשת וניהולו בעזרת כוח חסות מקומי הוא רעיון ישן. הבעיה היתה למצוא פרטנר פלשתיני להסדר כיבוש כזה, שכן הניסיון הקודם לייצר שלטון חסות - באמצעות אגודות הכפרים - נכשל לחלוטין. דרך אידאלית לפעולה (לפי מערכת אינטרסים זאת), היא להפוך ארגון מקומי קיים (כאש"ף), הנהנה מפופולריות, למשתף הפעולה. הלחץ שהופעל על הפלשתינאים, כדי לאלצם להסכם כניעה, היה ללא תקדים. רבין לא היה רק ראש הממשלה הראשון שהעז לבצע גירוש המוני, אף שלטון קודם לא הטיל סגר כה מוחלט ומתמשך כפי שעשה רבין. לכך נוסף לחץ כלכלי עצום על אש"ף מצד המדינות התורמות שבתאום עם ישראל הקפיאו לגמרי את תקציביהם, מה שהוליך לשיתוק מוחלט של מוסדות הארגון בשטחים. אך המנהיגות הפלשתינית המקומית לא נכנעה. כדי להציל את עמה מגורלם של עמים מדוכאים רבים בעולם שאיש אינו מודע לסבלם, היא השתתפה בהצגות "תהליך השלום", הצטלמה והתראיינה אך לא ויתרה. בהדרגה הלך והתברר שדווקא ערפאת, עשוי להיות נוח יותר לסחיטה. מעמדו של ערפאת באש"ף הלך אז והתערער. יותר ויותר תלונות נשמעו על ניהולו הבלתי דמוקרטי, על שליטתו המוחלטת בכספים, ועל חיי הפאר של אנשי המנגנונים שלו. מדי שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות הישראלית על אסיפת מחאה נגדו, בייחוד במזרח ירושלים. הסתמנה האפשרות שכדי להציל את שלטונו, הוא יסכים אף להסכם כניעה. ואכן, בעוד שהמשלחת הפלשתינית סירבה לכל הסכם על עזה ויריחו שלא יכלול פינוי התנחלויות בעזה הסכים עראפת, במו"מ שהתקיים מאחורי גבה, להסדר שמשאיר את ההתנחלויות על כנן.  

בתקופת רבין, לפני הסכם אוסלו, הוא חזר ודיבר על תכנית המשטרה הפלשתינית שתבצע חלק מפעולות השיטור של צה"ל, ותאפשר צמצום הכוחות והוצאתם ממרכזי הערים. כיבוש יעיל הוא זה שדורש מינימום משאבים ונזקים לחברה הכובשת וניהולו בעזרת כוח חסות מקומי הוא רעיון ישן. הבעיה היתה למצוא פרטנר פלשתיני להסדר כיבוש כזה, שכן הניסיון הקודם לייצר שלטון חסות - באמצעות אגודות הכפרים - נכשל לחלוטין. דרך אידאלית לפעולה (לפי מערכת אינטרסים זאת), היא להפוך ארגון מקומי קיים (כאש"ף), הנהנה מפופולריות, למשתף הפעולה. הלחץ שהופעל על הפלשתינאים, כדי לאלצם להסכם כניעה, היה ללא תקדים. רבין לא היה רק ראש הממשלה הראשון שהעז לבצע גירוש המוני, אף שלטון קודם לא הטיל סגר כה מוחלט ומתמשך כפי שעשה רבין. לכך נוסף לחץ כלכלי עצום על אש"ף מצד המדינות התורמות שבתאום עם ישראל הקפיאו לגמרי את תקציביהם, מה שהוליך לשיתוק מוחלט של מוסדות הארגון בשטחים. אך המנהיגות הפלשתינית המקומית לא נכנעה. כדי להציל את עמה מגורלם של עמים מדוכאים רבים בעולם שאיש אינו מודע לסבלם, היא השתתפה בהצגות "תהליך השלום", הצטלמה והתראיינה אך לא ויתרה. בהדרגה הלך והתברר שדווקא ערפאת, עשוי להיות נוח יותר לסחיטה. מעמדו של ערפאת באש"ף הלך אז והתערער. יותר ויותר תלונות נשמעו על ניהולו הבלתי דמוקרטי, על שליטתו המוחלטת בכספים, ועל חיי הפאר של אנשי המנגנונים שלו. מדי שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות הישראלית על אסיפת מחאה נגדו, בייחוד במזרח ירושלים. הסתמנה האפשרות שכדי להציל את שלטונו, הוא יסכים אף להסכם כניעה. ואכן, בעוד שהמשלחת הפלשתינית סירבה לכל הסכם על עזה ויריחו שלא יכלול פינוי התנחלויות בעזה הסכים עראפת, במשא ומתן שהתקיים מאחורי גבה, להסדר שמשאיר את ההתנחלויות על כנן.  

בכל זאת, על מנת למשוך את ערפאת להסדר היה צריך להבטיח לו הרבה. אם הסבר ב' הוא הנכון, הניבוי  הוא שבהמשך תנסה ישראל לסגת מהבטחות רבות, ולהחליף ניסוחים עמומים בהסכם אוסלו בניסוחים מפורשים שמבטיחים שמה שימומש יהיה אוטונומיה ולא מדינה. ניבוי נוסף הוא שערפאת יימחה, אולי, אך יקבל את תכתיבי ישראל.  

בכל זאת, על מנת למשוך את ערפאת להסדר היה צריך להבטיח לו הרבה. אם הסבר ב' הוא הנכון, הניבוי  הוא שבהמשך תנסה ישראל לסגת מהבטחות רבות, ולהחליף ניסוחים עמומים בהסכם אוסלו בניסוחים מפורשים שמבטיחים שמה שימומש יהיה אוטונומיה ולא מדינה. ניבוי נוסף הוא שערפאת יימחה, אולי, אך יקבל את תכתיבי ישראל.  

כזכור, מתודת הבדיקה שלנו היא השוואת תיאוריות, או הסברים: אילו משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר עובדות נתונות ומנבאות טוב יותר עובדות חדשות.  

כזכור, מתודת הבדיקה שלנו היא השוואת תיאוריות, או הסברים: אילו משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר עובדות נתונות ומנבאות טוב יותר עובדות חדשות.  

כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במו"מ מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.  

כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במשא ומתן מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.  

ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו.  (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ,  .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שוויצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המו"מ: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.

ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו.  (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ,  .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שוויצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המשא ומתן: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.

עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).

עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).