שינויים

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונסנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונסנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונסנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונסנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

==מתודת הניתוח הרציונאלי==

==מתודת הניתוח הרציונלי==

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידיאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידיאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידיאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידיאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

==תשובות לטיעוני נגד==

==תשובות לטיעוני נגד==

בבואנו ליישם את מתודת הניתוח הרציונאלי של תבניות מציאות פוליטית חשוב להיזהר ולהבחין את נושא הדיון משאלות אפשריות אחרות: שאלות התכנון או הכוונה. למשל, כאשר אנו משווים את שני ההסברים לאירועי הסכם אוסלו, איננו שואלים האם רבין (או מישהו אחר) תכנן מראש את כל המהלכים, ואף לא מהן כוונותיו ושאיפותיו של רבין. בדומה, כאשר נגלה בשיעורים הבאים שהתקשורת הישראלית מתאפיינת בדרגה גבוהה של תלות במערכת השלטונית, לא נשאל כיצד קורה הדבר בפועל- למשל, האם העיתונאים מודעים לכך, או מתכוונים לשרת את הממשל. כוונות ורצונות הם מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכולוגיות, שמושאן הוא היחיד, ואילו מושא הדיון שלנו הוא מוסדות ומערכות. אין היגיון בניתוח מוסדות פוליטיים במונחים פסיכולוגיים, כמו 'כוונה', (מכיוון ש'כוונה' יש רק ליחיד ולא למוסדות). מערכות פוליטיות וכלכליות יש לנתח במונחים של אינטרסים ופעולות. השאלה היא איזה אינטרס ממומש ע"י סדרת פעולות נתונה. מאפיין נוסף של גישתנו היא שאנו מנתחים אינפורמציה נגישה וגלויה. בניתוח המציאות הפוליטית הנתונים הם אירועים שסוקרו בתקשורת או שניתן למצוא עליהם אינפורמציה (בארכיונים או תחקירי שטח).

בבואנו ליישם את מתודת הניתוח הרציונלי של תבניות מציאות פוליטית חשוב להיזהר ולהבחין את נושא הדיון משאלות אפשריות אחרות: שאלות התכנון או הכוונה. למשל, כאשר אנו משווים את שני ההסברים לאירועי הסכם אוסלו, איננו שואלים האם רבין (או מישהו אחר) תכנן מראש את כל המהלכים, ואף לא מהן כוונותיו ושאיפותיו של רבין. בדומה, כאשר נגלה בשיעורים הבאים שהתקשורת הישראלית מתאפיינת בדרגה גבוהה של תלות במערכת השלטונית, לא נשאל כיצד קורה הדבר בפועל- למשל, האם העיתונאים מודעים לכך, או מתכוונים לשרת את הממשל. כוונות ורצונות הם מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכולוגיות, שמושאן הוא היחיד, ואילו מושא הדיון שלנו הוא מוסדות ומערכות. אין היגיון בניתוח מוסדות פוליטיים במונחים פסיכולוגיים, כמו 'כוונה', (מכיוון ש'כוונה' יש רק ליחיד ולא למוסדות). מערכות פוליטיות וכלכליות יש לנתח במונחים של אינטרסים ופעולות. השאלה היא איזה אינטרס ממומש ע"י סדרת פעולות נתונה. מאפיין נוסף של גישתנו היא שאנו מנתחים אינפורמציה נגישה וגלויה. בניתוח המציאות הפוליטית הנתונים הם אירועים שסוקרו בתקשורת או שניתן למצוא עליהם אינפורמציה (בארכיונים או תחקירי שטח).

כל השאלות של 'תכנון' ו'כוונה'  מחייבות גישה לאינפורמציה שבד"כ אינה נגישה או פתוחה לציבור. מהבחנה זו לא נגזר שבפעולות של מערכות אין מרכיבים של תכנון (כמו גם מרכיבים של ניסוי וטעייה). השאלות : 'כיצד זה קורה בפועל?' 'איך מתקבלות החלטות?', הן שאלות אפשריות, אך הן דורשות כלים מסוג אחר: מחקר סוציולוגי של תהליכי קבלת החלטות במערכות או מחקר עיתונאי. בקורס זה לא נעסוק בד"כ בשאלות אלה, להוציא מקרים שיש עליהם אינפורמציה נגישה. מי שינסה ליישם את מתודת הבדיקה הזו ייתקל במוקדם או במאוחר בשני סוגי טיעונים נגדה, טיעונים המופנים תמיד אל חומסקי מפי מתנגדיו.  

כל השאלות של 'תכנון' ו'כוונה'  מחייבות גישה לאינפורמציה שבד"כ אינה נגישה או פתוחה לציבור. מהבחנה זו לא נגזר שבפעולות של מערכות אין מרכיבים של תכנון (כמו גם מרכיבים של ניסוי וטעייה). השאלות : 'כיצד זה קורה בפועל?' 'איך מתקבלות החלטות?', הן שאלות אפשריות, אך הן דורשות כלים מסוג אחר: מחקר סוציולוגי של תהליכי קבלת החלטות במערכות או מחקר עיתונאי. בקורס זה לא נעסוק בד"כ בשאלות אלה, להוציא מקרים שיש עליהם אינפורמציה נגישה. מי שינסה ליישם את מתודת הבדיקה הזו ייתקל במוקדם או במאוחר בשני סוגי טיעונים נגדה, טיעונים המופנים תמיד אל חומסקי מפי מתנגדיו.