שינויים

'''צמיתוּת''' (ב[[צרפתית]] עתיקה: '''servage''') הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מה[[איכר|איכרים]] תחת המערכת ה[[פיאודליזם|פיאודלית]], ובמיוחד בתוך ה[[מערכת כלכלית|מערכת הכלכלית]] ה[[מנוריאליזם|מנוריאלית]] (או ה[[סניוריאליזם|סניוריאלית]]). הצמית (מצרפתית עתיקה, serf, ומקודם מ[[לטינית]]) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של [[עבד]], אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב ל[[רכוש]] כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.

הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת [[האימפריה הרומית]] והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה ב[[ימי הביניים]] ונמשכה בצורות כאלו ואחרות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד [[המהפכה הצרפתית]] ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה, וברוסיה עד 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סין ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.

'''החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים'''. אדם היה יכול להיות '''אזרח חופשי או עבד'''. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של [[אזרח]] ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך ל[[עבד]] למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת [[הקיסרות הרומית]] נוספו ב{{ה|משפט הרומי}} אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.

'''החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים'''. אדם היה יכול להיות '''אזרח חופשי או עבד'''. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של [[אזרח]] ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך ל[[עבד]] למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת [[הקיסרות הרומית]] נוספו במשפט הרומי אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.

הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש ב'''עבודה הכפויה''' של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.

הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש ב'''עבודה הכפויה''' של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.

'''הצמיתות התפתחה מן העבדות''' שהייתה נהוגה בתקופת [[האימפריה הרומית]] והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה ב[[ימי הביניים]] ונמשכה בצורות כאלו ואחרות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד [[המהפכה הצרפתית]] ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה.

במערכת הפיאודלית כל [[קרקע|האדמה]] הייתה [[בעלות|בבעלותם]] של בעלי אדמות שונים—ה[[וסאל|וסאלים]], ה[[כנסייה]] וה[[מלך]]. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ו[[מס|מוסו]] על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת ה[[דמסנה]] של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.

 

 

במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—ה[[וסאל|וסאלים]], ה[[כנסייה]] וה[[מלך]]. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ו[מס|מוסו]] על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת ה[[דמסנה]] של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.

'''מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד''', כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפרץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.

'''מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד''', כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפרץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.

הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו '''כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה'''. גם עליהם הוטלה '''חובת עבודה''' עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.

הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו '''כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה'''. גם עליהם הוטלה '''חובת עבודה''' עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.

בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של [[חירות]]. הוא יכול היה לצבור [[רכוש]] אישי ולהורישו, ולעתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת ב[[שוק (מסחר)|שוק]]. בעל האדמות לא היה יכול ל[[נישול|נשל]] את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.

בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של [[חירות]]. הוא יכול היה לצבור [[רכוש]] אישי ולהורישו, ולעתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותם עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת ב[[שוק (מסחר)|שוק]]. בעל האדמות לא יכול היה ל[[נישול|נשל]] את הצמית מרכושו בלי עילה. בעל האדמות היה גם מחויב בהגנת הצמיתים מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית [[אכיפה|נאכפו]] באמצעות [[נורמות|נהגים]] בחצר ובמנהל המנוריאלי.

אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של [[מיסוי]]. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה ל'''שישה ימים'''. ה[[צמיתות ברוסיה]] התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות ב[[מנומיסיה|שחרור]] על ידי בעלים נדיב, או להמלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.

אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של [[מיסוי]]. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה ל'''שישה ימים'''. ה[[צמיתות ברוסיה]] התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות ב[[מנומיסיה|שחרור]] על ידי בעלים נדיב, או להמלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.

==הערות שוליים==

==הערות שוליים==

{{הערות שוליים}}

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:פאודליזם]]

[[קטגוריה:פאודליזם]]