שינויים

נבחן בקווים כלליים את יחסי השלטון עם התקשורת. ראשית, יש להביא בחשבון את מערכות האינטרסים של שני הצדדים. השלטון, מצידו, מעוניין עד כמה שאפשר ליצור הסכמה בציבור ולמנוע פרסום מידע רגיש שעלול לערער על האידאולוגיה הדומיננטית. התקשורת, מצידה, פועלת במערכת אינטרסים משולבת: הצורך לשמור על רווחיות כלכלית, הצורך להתחרות ביריבים, הצורך לפרסם מידע אמין, והצורך לשמור על דימוי עצמאי כמי שאינו תלוי בשלטון. השלטון מפעיל אמצעי לחץ שונים על התקשורת: צנזורה, הגבלת מקורות מידע וכדומה. התקשורת עומדת בדילמה: מצד אחד, עליה לשמור על יחסיה הטובים עם השלטון, יחסים אלו, נושאים בצידם תגמולים וביטחון יחסי. מצד שני עליה לספק את דרישתו של הקהל למידע אמין ולא משוחד. הפתרון הטבעי הוא פשוט לפרסם את דבר השלטון: מידע שמקורו בשלטון לעולם לא יסתכן ב"הרגזת" מקבלי ההחלטות ומצד שני ייהנה ממקדם אמינות גבוה בעיני הציבור. אולם איך תעשה זאת התקשורת מבלי לאבד קהל ספקני, שאינו מעוניין לקנות מדי יום ביומו תעמולה שלטונית? שתי דרכים יעילות לבניית הדימוי העצמאי של התקשורת הן, ליבוי של ויכוחים מדומים והתקפות שלטוניות על האופי ה"לא מאוזן" של הדיווח התקשורתי. ויכוחים לוהטים, שמאחוריהם לא מסתתרת מחלוקת עקרונית על הנחות היסוד של האידאולוגיה דומיננטית, כמו גם ביקורת של השלטון על התקשורת יוצרים בציבור את התחושה, שהעיתונים עצמאיים, לוחמים, ואינם משמשים כלי תעמולה בידי פוליטיקאי זה או אחר. דימוי זה הוא חיוני הן לאמצעי התקשורת, שחיים על רווחיהם, והן לשלטון, שיעילות התעמולה שלו משתפרת ככל שהתקשורת נתפסת כחופשיה ועצמאית יותר.

נבחן בקווים כלליים את יחסי השלטון עם התקשורת. ראשית, יש להביא בחשבון את מערכות האינטרסים של שני הצדדים. השלטון, מצידו, מעוניין עד כמה שאפשר ליצור הסכמה בציבור ולמנוע פרסום מידע רגיש שעלול לערער על האידאולוגיה הדומיננטית. התקשורת, מצידה, פועלת במערכת אינטרסים משולבת: הצורך לשמור על רווחיות כלכלית, הצורך להתחרות ביריבים, הצורך לפרסם מידע אמין, והצורך לשמור על דימוי עצמאי כמי שאינו תלוי בשלטון. השלטון מפעיל אמצעי לחץ שונים על התקשורת: צנזורה, הגבלת מקורות מידע וכדומה. התקשורת עומדת בדילמה: מצד אחד, עליה לשמור על יחסיה הטובים עם השלטון, יחסים אלו, נושאים בצידם תגמולים וביטחון יחסי. מצד שני עליה לספק את דרישתו של הקהל למידע אמין ולא משוחד. הפתרון הטבעי הוא פשוט לפרסם את דבר השלטון: מידע שמקורו בשלטון לעולם לא יסתכן ב"הרגזת" מקבלי ההחלטות ומצד שני ייהנה ממקדם אמינות גבוה בעיני הציבור. אולם איך תעשה זאת התקשורת מבלי לאבד קהל ספקני, שאינו מעוניין לקנות מדי יום ביומו תעמולה שלטונית? שתי דרכים יעילות לבניית הדימוי העצמאי של התקשורת הן, ליבוי של ויכוחים מדומים והתקפות שלטוניות על האופי ה"לא מאוזן" של הדיווח התקשורתי. ויכוחים לוהטים, שמאחוריהם לא מסתתרת מחלוקת עקרונית על הנחות היסוד של האידאולוגיה דומיננטית, כמו גם ביקורת של השלטון על התקשורת יוצרים בציבור את התחושה, שהעיתונים עצמאיים, לוחמים, ואינם משמשים כלי תעמולה בידי פוליטיקאי זה או אחר. דימוי זה הוא חיוני הן לאמצעי התקשורת, שחיים על רווחיהם, והן לשלטון, שיעילות התעמולה שלו משתפרת ככל שהתקשורת נתפסת כחופשיה ועצמאית יותר.

זהו מתווה הטיעון. זיכרו שבמסגרת הניתוח שלנו יש מקום רק להסברים במונחי אינטרסים: מוסדות חברתיים אינם אנשים, וכל ניסיון לנתחם במושגי הפסיכולוגיה האנושית מחטיא את מטרתו. גוף תקשורתי, כמו עיתון, הוא קודם כל מוסד כלכלי. כמו כל מוסד כלכלי, הוא נתון ברשת של לחצים מכיוונים שונים, אשר בתוכה עליו לקיים את שאיפתו הבסיסית - להמשיך להתקיים, ואף לצבור רווחים. לשם כך, עליו בראש ובראשונה למכור ולעמוד בתחרות על קהל היעד מול עיתונים אחרים. עיקר רווחי העיתון מגיעים משירותי הפרסום שמעניק העיתון לגופים מסחריים שונים. המפרסמים בוחרים באיזה עיתון לפרסם לפי דרגת תפוצתו. אך טבעי הוא, שעיתון המעוניין לשמור על רווחיות, חייב לשמור על יחסים טובים עם המפרסמים בו. לדוגמה: כתבת תחקיר על קו ייצור של מוצרים המסוכנים לבריאות, שמייצרת חברה המפרסמת בקביעות בעיתון - יכולה להיפסל משיקולי כדאיות כלכלית. מערכת לחצים כלכלית נוספת היא האיום הפוטנציאלי של תביעות דיבה. עיתון שמפרסם מידע לא מדויק או לא אמין חושף את עצמו לתביעות דיבה ולהוצאות כספיות ניכרות במקרה שיפסיד. מטבע הדברים לשלטון ולמוסדות הכלכליים יכולת רבה יותר להשתמש באמצעים משפטיים אלו מלאזרח הפשוט ולכן יש להיזהר במיוחד בדיווחים עליהם. על כל אלה נוספת כמובן "אימת השלטון". מידע רגיש, החושף צדדים לא נעימים בפעילות השלטון הוא מועמד ראשון לסינון על-ידי הצנזורה. בידי השלטונות בישראל סנקציות חמורות יותר, אשר יכולות להגיע עד כדי סגירת עיתונים (ראה תקדים "קול העם" בשנות ה-60 וסגירתו ל-3 ימים של "חדשות" לאחר פיצוץ פרשת "קו 300").

זהו מתווה הטיעון. זיכרו שבמסגרת הניתוח שלנו יש מקום רק להסברים במונחי אינטרסים: מוסדות חברתיים אינם אנשים, וכל ניסיון לנתחם במושגי הפסיכולוגיה האנושית מחטיא את מטרתו. גוף תקשורתי, כמו עיתון, הוא קודם כל מוסד כלכלי. כמו כל מוסד כלכלי, הוא נתון ברשת של לחצים מכיוונים שונים, אשר בתוכה עליו לקיים את שאיפתו הבסיסית - להמשיך להתקיים, ואף לצבור רווחים. לשם כך, עליו בראש ובראשונה למכור ולעמוד בתחרות על קהל היעד מול עיתונים אחרים. עיקר רווחי העיתון מגיעים משירותי הפרסום שמעניק העיתון לגופים מסחריים שונים. המפרסמים בוחרים באיזה עיתון לפרסם לפי דרגת תפוצתו. אך טבעי הוא, שעיתון המעוניין לשמור על רווחיות, חייב לשמור על יחסים טובים עם המפרסמים בו. לדוגמה: כתבת תחקיר על קו ייצור של מוצרים המסוכנים לבריאות, שמייצרת חברה המפרסמת בקביעות בעיתון - יכולה להיפסל משיקולי כדאיות כלכלית. מערכת לחצים כלכלית נוספת היא האיום הפוטנציאלי של תביעות דיבה. עיתון שמפרסם מידע לא מדויק או לא אמין חושף את עצמו לתביעות דיבה ולהוצאות כספיות ניכרות במקרה שיפסיד. מטבע הדברים לשלטון ולמוסדות הכלכליים יכולת רבה יותר להשתמש באמצעים משפטיים אלו מלאזרח הפשוט ולכן יש להיזהר במיוחד בדיווחים עליהם. על כל אלה נוספת כמובן "אימת השלטון". מידע רגיש, החושף צדדים לא נעימים בפעילות השלטון הוא מועמד ראשון לסינון על-ידי הצנזורה. בידי השלטונות בישראל סנקציות חמורות יותר, אשר יכולות להגיע עד כדי סגירת עיתונים (ראה תקדים "קול העם" בשנות ה-60 וסגירתו ל-3 ימים של "חדשות" לאחר פיצוץ פרשת "קו 300").

הפיקוח השלטוני הישיר על המתפרסם באמצעי התקשורת הוא דרקוני במיוחד במדינת ישראל: מעבר לצנזורה הצבאית, שסוקרת את כל החומר ה"בטחוני" שמתפרסם מדי יום בתקשורת, קיים מוסד "ועדת העורכים", שבו נקבעות בפועל נורמות הטיוח ושיתוף הפעולה בין התקשורת לשלטון. מוסד זה, שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית זולת ישראל, מורכב מנציגי השלטון וארבעה נציגים מכל עיתון. תפקידה המוצהר של ועדת העורכים הוא לתאם מה יפורסם ומה יישמר בסוד: השלטון, שמודע לסכנה הטמונה בפרסום מידע לא מצונזר, "חותם" עם עורכי העיתונים על אמנה הדדית: אתם תימנעו מלהביך אותי, ואני בתמורה אספר לכם עוד כמה סודות מדינה קטנים - לאוזניכם בלבד, כמובן. שיתוף הפעולה משתלם מבחינת שני הצדדים: השלטון השיג את שתיקת התקשורת, ואילו העיתונים נטרלו ביניהם אפשרויות לפרסומים בלעדיים פוטנציאליים. החברות בוועדת העורכים ניכרת מיידית באופי העיתון: ב- 1990, כאשר הצטרף "חדשות" לוועדת העורכים, הוא השאיר את עצמאותו מאחור והפך להיות עוד שופר שלטוני, "ידיעות אחרונות" מספר שתיים. על פעילותה רבת השנים של ועדת העורכים בישראל אפשר לקרוא בספר "המתווכים" של דן כספי ויחיאל לימור.

הפיקוח השלטוני הישיר על המתפרסם באמצעי התקשורת הוא דרקוני במיוחד במדינת ישראל: מעבר לצנזורה הצבאית, שסוקרת את כל החומר ה"בטחוני" שמתפרסם מדי יום בתקשורת, קיים מוסד "ועדת העורכים", שבו נקבעות בפועל נורמות הטיוח ושיתוף הפעולה בין התקשורת לשלטון. מוסד זה, שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית זולת ישראל, מורכב מנציגי השלטון וארבעה נציגים מכל עיתון. תפקידה המוצהר של ועדת העורכים הוא לתאם מה יפורסם ומה יישמר בסוד: השלטון, שמודע לסכנה הטמונה בפרסום מידע לא מצונזר, "חותם" עם עורכי העיתונים על אמנה הדדית: אתם תימנעו מלהביך אותי, ואני בתמורה אספר לכם עוד כמה סודות מדינה קטנים - לאוזניכם בלבד, כמובן. שיתוף הפעולה משתלם מבחינת שני הצדדים: השלטון השיג את שתיקת התקשורת, ואילו העיתונים נטרלו ביניהם אפשרויות לפרסומים בלעדיים פוטנציאליים. החברות בוועדת העורכים ניכרת מיידית באופי העיתון: ב- 1990, כאשר הצטרף "חדשות" לוועדת העורכים, הוא השאיר את עצמאותו מאחור והפך להיות עוד שופר שלטוני, "ידיעות אחרונות" מספר שתיים. על פעילותה רבת השנים של ועדת העורכים בישראל אפשר לקרוא בספר "המתווכים" של דן כספי ויחיאל לימור.

מול כל הלחצים האלה עומד תפקידו המקורי של העיתון: לספק מידע לקוראיו. יותר מכך, עיתון מעוניין לספק לא סתם מידע, אלא מידע בלעדי, שיש רק לו. בלעדיות היא נכס יקר מפז בתנאי שוק, ומי שמצליח לעלות על ה"סקופ", הוא זה שירוויח במכירות למחרת. איך מיישבים, אם כן, את שתי הדרישות הסותרות? איך ממלאים מדי יום את עמודי העיתון (המתרחבים והולכים בתנאי השוק התחרותיים) בכל המידע הזה, מבלי "להרגיז" אף גורם אינטרסנטי, שעינו פקוחה ללא הרף על העיתון?

מול כל הלחצים האלה עומד תפקידו המקורי של העיתון: לספק מידע לקוראיו. יותר מכך, עיתון מעוניין לספק לא סתם מידע, אלא מידע בלעדי, שיש רק לו. בלעדיות היא נכס יקר מפז בתנאי שוק, ומי שמצליח לעלות על ה"סקופ", הוא זה שירוויח במכירות למחרת. איך מיישבים, אם כן, את שתי הדרישות הסותרות? איך ממלאים מדי יום את עמודי העיתון (המתרחבים והולכים בתנאי השוק התחרותיים) בכל המידע הזה, מבלי "להרגיז" אף גורם אינטרסנטי, שעינו פקוחה ללא הרף על העיתון?

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעוניינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעוניינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).

ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בסיפרם "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent , 1988) סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות 'flak'), מהשיטה הישירה ביותר- שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארצות הברית, שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית-עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, וביניהם: The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM) אחד מארגונים אלו, 'Freedom House' , תיפקד מאז ייסודו בשנות ה-40 כזרוע תעמולתית של הממשל בוושינגטון, אשר קיימה קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים בכל העולם וכן עם   ה-CIA הקו האופייני באידאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארצות הברית, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב-1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור על-ידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקני, יצא 'Freedom House' בגינוי חריף של "חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור.

ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בסיפרם "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent , 1988) סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות 'flak'), מהשיטה הישירה ביותר- שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארצות הברית, שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית-עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, וביניהם: The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM) אחד מארגונים אלו, 'Freedom House' , תיפקד מאז ייסודו בשנות ה-40 כזרוע תעמולתית של הממשל בוושינגטון, אשר קיימה קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים בכל העולם וכן עם ה-CIA הקו האופייני באידאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארצות הברית, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב-1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור על-ידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקני, יצא 'Freedom House' בגינוי חריף של "חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור.

בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמה את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93)

בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמה את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93)

אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד, כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד, שהוא כבר "יאלף" את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים. שימו לב שאי הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים - אהרון פאפו, אורי פורת ואריה מקל - הביעו עמדות דומות מאוד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו: "- במה אתה רואה את עיקר הצלחתך? -ראשית כל בכך שהרסתי את דימויה של הטלוויזיה כפרה קדושה שגם הפוליטיקאים יראים מפניה. היום, אם הם מעיזים לתקוף אותה, זה הרבה בזכותי. במישור אחד אפשר להכליל את כל הנושאים של הפלשתינאים והשמאלנות: הצלחתי להביא לכך שאין לראיין בלי אישור אישים המזוהים עם אש"ף, בשיתוף פעולה עם אליקים העצני - הוא בבג"ץ ואני מבפנים; הבאתי לשינוי המונח 'גדה' ל'יהודה ושומרון'". ("הארץ", 6.1.84)

אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד, כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד, שהוא כבר "יאלף" את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים. שימו לב שאי הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים - אהרון פאפו, אורי פורת ואריה מקל - הביעו עמדות דומות מאוד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו: "- במה אתה רואה את עיקר הצלחתך? -ראשית כל בכך שהרסתי את דימויה של הטלוויזיה כפרה קדושה שגם הפוליטיקאים יראים מפניה. היום, אם הם מעיזים לתקוף אותה, זה הרבה בזכותי. במישור אחד אפשר להכליל את כל הנושאים של הפלשתינאים והשמאלנות: הצלחתי להביא לכך שאין לראיין בלי אישור אישים המזוהים עם אש"ף, בשיתוף פעולה עם אליקים העצני - הוא בבג"ץ ואני מבפנים; הבאתי לשינוי המונח 'גדה' ל'יהודה ושומרון'". ("הארץ", 6.1.84)

הטענות שאנו מעלים בדבר התלות של אמצעי התקשורת בשלטון ובאידאולוגיה השלטת יישארו ריקות מתוכן אם לא נצביע על קריטריונים ברורים המאפשרים לזהות ולמדוד תלות זו באופן ממשי. גם התאוריה שלנו, כמו כל תאוריה, מחויבת לספק את הכלים לאישושה האמפירי. ובכן כיצד ניתן לבדוק את דרגת התלות של התקשורת בשלטון? או בניסוח רחב יותר - איזו אידאולוגיה משקפת ומכוננת התקשורת (שלטת או אלטרנטיבית).

הטענות שאנו מעלים בדבר התלות של אמצעי התקשורת בשלטון ובאידאולוגיה השלטת יישארו ריקות מתוכן אם לא נצביע על קריטריונים ברורים המאפשרים לזהות ולמדוד תלות זו באופן ממשי. גם התאוריה שלנו, כמו כל תאוריה, מחויבת לספק את הכלים לאישושה האמפירי. ובכן כיצד ניתן לבדוק את דרגת התלות של התקשורת בשלטון? או בניסוח רחב יותר - איזו אידאולוגיה משקפת ומכוננת התקשורת (שלטת או אלטרנטיבית).

בניגוד לדעה הרווחת, את התשובה לשאלה יש לחפש בעמודי החדשות, ולא בעמודי הדעות. מיתוס מוטעה, שצרכני תקשורת רבים הפנימו הוא, שעמודי החדשות מייצגים את הנתונים האובייקטיביים - מצב הענייניים בעולם, ואילו את הפרשנות - קישור האירועים להשקפת עולם נמצא בעמודי הדעות של העיתון. אך מיתוס זה אינו אלא גילוי נוסף של המשוואה שעמדנו עליה בהרצאה הראשונה: "אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". בפועל עמודי החדשות הם שקובעים את קליטת המציאות שלנו. המציאות היא זרם שוטף של אירועים וקליטתם מחייבת ארגון האינפורמציה לתוך תבניות (תיאוריות). בחירת האירועים הראויים לדיווח וקישורם לתבניות מארגנות היא גורם מפתח בבניית תמונת העולם של הקוראים. אם האינפורמציה שנמסרת היא חלקית, והצגתה שזורה מראש בטענות התעמולה שמייצרת המערכת השלטונית, הקורא יתקשה מאוד לגזור ממנה תמונת מציאות אלטרנטיבית לתמונה השלטת. ניתוח התקשורת לכן, חייב להישען בראש ובראשונה על בדיקת החדשות ותמונת העולם שהן מייצרות. חשיבותם של מדורי הדעות היא משנית, אם כי גם הם יכללו בבדיקה הכוללת. ברוח זו נסקור מספר קריטריונים מרכזיים לניתוח התקשורת:  

בניגוד לדעה הרווחת, את התשובה לשאלה יש לחפש בעמודי החדשות, ולא בעמודי הדעות. מיתוס מוטעה, שצרכני תקשורת רבים הפנימו הוא, שעמודי החדשות מייצגים את הנתונים האובייקטיביים - מצב הענייניים בעולם, ואילו את הפרשנות - קישור האירועים להשקפת עולם נמצא בעמודי הדעות של העיתון. אך מיתוס זה אינו אלא גילוי נוסף של המשוואה שעמדנו עליה בהרצאה הראשונה: "אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". בפועל עמודי החדשות הם שקובעים את קליטת המציאות שלנו. המציאות היא זרם שוטף של אירועים וקליטתם מחייבת ארגון האינפורמציה לתוך תבניות (תיאוריות). בחירת האירועים הראויים לדיווח וקישורם לתבניות מארגנות היא גורם מפתח בבניית תמונת העולם של הקוראים. אם האינפורמציה שנמסרת היא חלקית, והצגתה שזורה מראש בטענות התעמולה שמייצרת המערכת השלטונית, הקורא יתקשה מאוד לגזור ממנה תמונת מציאות אלטרנטיבית לתמונה השלטת. ניתוח התקשורת לכן, חייב להישען בראש ובראשונה על בדיקת החדשות ותמונת העולם שהן מייצרות. חשיבותם של מדורי הדעות היא משנית, אם כי גם הם יכללו בבדיקה הכוללת. ברוח זו נסקור מספר קריטריונים מרכזיים לניתוח התקשורת:  

א. ניתוח סוג המידע: המידע הזוכה לפרסום, מקורותיו ושקלול חשיבותו.

א. ניתוח סוג המידע: המידע הזוכה לפרסום, מקורותיו ושקלול חשיבותו.

הבחירה המרכזית של התקשורת היא בשאלה מה בכלל ראוי לפרסום. העולם מספק לנו בכל יום זרם גדול של אירועים, שרק חלק זעיר מהם נתפס כחדשות ראויות לפרסום. השאלה "מה נחשב לידיעה עיתונאית" היא מראש שאלה אידאולוגית, כמו גם השאלות - מהי ידיעה חשובה, מהי דרגת הפירוט הראויה, מהו הגודל, המיקום וההבלטה שיש לתת לידיעה.

הבחירה המרכזית של התקשורת היא בשאלה מה בכלל ראוי לפרסום. העולם מספק לנו בכל יום זרם גדול של אירועים, שרק חלק זעיר מהם נתפס כחדשות ראויות לפרסום. השאלה "מה נחשב לידיעה עיתונאית" היא מראש שאלה אידאולוגית, כמו גם השאלות - מהי ידיעה חשובה, מהי דרגת הפירוט הראויה, מהו הגודל, המיקום וההבלטה שיש לתת לידיעה.

לכן, בבדיקת דרגת התלות של התקשורת במערכת השלטונית כדאי לבדוק ראשית מהו אחוז החדשות שמיוצר ישירות על-ידי המערכת השלטונית (הצהרות שרים, דיווחים על פעילות המערכת השלטונית, "הדלפות", איומים וכדומה). ככל שהתקשורת פחות עצמאית, כך גדל יותר אחוז החדשות השלטוניות. אחד המיתוסים הרווחים בדיונים ציבוריים על התקשורת הוא שיש מושג אובייקטיבי של מה נחשב כ"חדשות"; מיתוס זה מניח כמובן מאליו שאירועים שלטוניים הם תמיד, בהגדרה, "חדשותיים" יותר - למשל מהפגנות. עמדנו כבר על מקורה של תפיסה זו: האידאולוגיה דומיננטית מתעטפת תמיד באצטלה של אובייקטיביות. רק טבעי הדבר, שמה שמייצג נאמנה את האידאולוגיה דומיננטית ואת המערכת השלטונית יתואר כייצוג האובייקטיבי ביותר של העולם.

לכן, בבדיקת דרגת התלות של התקשורת במערכת השלטונית כדאי לבדוק ראשית מהו אחוז החדשות שמיוצר ישירות על-ידי המערכת השלטונית (הצהרות שרים, דיווחים על פעילות המערכת השלטונית, "הדלפות", איומים וכדומה). ככל שהתקשורת פחות עצמאית, כך גדל יותר אחוז החדשות השלטוניות. אחד המיתוסים הרווחים בדיונים ציבוריים על התקשורת הוא שיש מושג אובייקטיבי של מה נחשב כ"חדשות"; מיתוס זה מניח כמובן מאליו שאירועים שלטוניים הם תמיד, בהגדרה, "חדשותיים" יותר - למשל מהפגנות. עמדנו כבר על מקורה של תפיסה זו: האידאולוגיה דומיננטית מתעטפת תמיד באצטלה של אובייקטיביות. רק טבעי הדבר, שמה שמייצג נאמנה את האידאולוגיה דומיננטית ואת המערכת השלטונית יתואר כייצוג האובייקטיבי ביותר של העולם.

על מנת להדגים את הבסיס האידאולוגי של ההחלטה מה ראוי לפרסום, ננתח אירועי שבוע אחד בשלהי 1989. השבת האחרונה של דצמבר 89' היתה קרובה להירשם כציון דרך בתולדות ישראל. בהפגנה שיזמה תנועת "שלום עכשיו", ישראלים ופלשתינאים הקיפו במשותף את חומות העיר העתיקה בירושלים. העולם כולו עקב בדריכות אחר האירוע שתפס כותרות ראשיות: דוגמה של דרך אחרת, של שלום. אך עוד דבר נפל ביום הזה, גם הוא בפעם הראשונה: שוטרי ישראל ירו כדורי גומי על מפגינים ישראלים יהודיים. זה היה ללא ספק אירוע חריג בכל קנה מידה. כך דיווח "חדשות" בכותרת הראשית של היום שאחרי: כותרת: "הפגנת שלום עכשיו בירושלים פוזרה בכוח: השוטרים ירו כדורי גומי עשרות נפגעו" טקסט: "משטרת מרחב ירושלים ותנועת "שלום עכשיו" החלו אמש לערוך תחקירים נפרדים על מנת לברר את הסיבה לאלימות הקשה במהלך הפגנת "שלום עכשיו" אתמול אחר הצהריים. 29 מתוך 45 העצורים כבר שוחררו לבתיהם. המשטרה טוענת כי נאלצה להתערב בכוח, כיוון שמפגיני "שלום עכשיו" השליכו בקבוקים ואבנים והניפו דגלי אש"ף. המפגינים מכחישים בתוקף" ("חדשות", 31.12.89)

על מנת להדגים את הבסיס האידאולוגי של ההחלטה מה ראוי לפרסום, ננתח אירועי שבוע אחד בשלהי 1989. השבת האחרונה של דצמבר 89' היתה קרובה להירשם כציון דרך בתולדות ישראל. בהפגנה שיזמה תנועת "שלום עכשיו", ישראלים ופלשתינאים הקיפו במשותף את חומות העיר העתיקה בירושלים. העולם כולו עקב בדריכות אחר האירוע שתפס כותרות ראשיות: דוגמה של דרך אחרת, של שלום. אך עוד דבר נפל ביום הזה, גם הוא בפעם הראשונה: שוטרי ישראל ירו כדורי גומי על מפגינים ישראלים יהודיים. זה היה ללא ספק אירוע חריג בכל קנה מידה. כך דיווח "חדשות" בכותרת הראשית של היום שאחרי: כותרת: "הפגנת שלום עכשיו בירושלים פוזרה בכוח: השוטרים ירו כדורי גומי עשרות נפגעו" טקסט: "משטרת מרחב ירושלים ותנועת "שלום עכשיו" החלו אמש לערוך תחקירים נפרדים על מנת לברר את הסיבה לאלימות הקשה במהלך הפגנת "שלום עכשיו" אתמול אחר הצהריים. 29 מתוך 45 העצורים כבר שוחררו לבתיהם. המשטרה טוענת כי נאלצה להתערב בכוח, כיוון שמפגיני "שלום עכשיו" השליכו בקבוקים ואבנים והניפו דגלי אש"ף. המפגינים מכחישים בתוקף" ("חדשות", 31.12.89)

באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל - הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89)

באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל - הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89)

עכשיו נבדוק עד כמה באמת נתפס אירוע זה בעיני העיתונים כ"חדשותי"; על פניו, ניתן היה להניח שיש בו אלמנטים חדשותיים: אלימות נגד אזרחים, מטען פוליטי מובהק וכדומה. אלא שחדשות, כפי שכבר אמרנו, אינן נולדות סתם כך אלא מיוצרות ומתווכות על-ידי אמצעי התקשורת: הם שמחליטים מה להבליט ומה להצניע. עבר יום, התחלפה השנה - ואכן נראה כאילו שנה עברה מאז ההפגנה: היא נעלמת מן הכותרות. מה החשיבו עורכי העיתונים ב- 1.1.90 כידיעת היום? הנה הכותרות הראשיות: "ראש השב"כ הוא שדיווח לשמיר על פגישותיו של ויצמן עם אנשי אש"ף. המערך עומד מאחורי ויצמן" ("חדשות", 1.1.90) - "המערך יפירוש מהממשלה מחר בצהריים אם לא יבטל שמיר את פיטורי ויצמן" (" הארץ", 1.1.90)

עכשיו נבדוק עד כמה באמת נתפס אירוע זה בעיני העיתונים כ"חדשותי"; על פניו, ניתן היה להניח שיש בו אלמנטים חדשותיים: אלימות נגד אזרחים, מטען פוליטי מובהק וכדומה. אלא שחדשות, כפי שכבר אמרנו, אינן נולדות סתם כך אלא מיוצרות ומתווכות על-ידי אמצעי התקשורת: הם שמחליטים מה להבליט ומה להצניע. עבר יום, התחלפה השנה - ואכן נראה כאילו שנה עברה מאז ההפגנה: היא נעלמת מן הכותרות. מה החשיבו עורכי העיתונים ב- 1.1.90 כידיעת היום? הנה הכותרות הראשיות: "ראש השב"כ הוא שדיווח לשמיר על פגישותיו של ויצמן עם אנשי אש"ף. המערך עומד מאחורי ויצמן" ("חדשות", 1.1.90) - "המערך יפירוש מהממשלה מחר בצהריים אם לא יבטל שמיר את פיטורי ויצמן" (" הארץ", 1.1.90)

מה קרה כאן? איך התפתחה תקרית האש? האם המסתערבים אכן חיפשו אחרי אבו-ריש או שנתקלו בו באקראי? ולמה שילם עובר האורח פאריד אבו מאטר בחייו?

מה קרה כאן? איך התפתחה תקרית האש? האם המסתערבים אכן חיפשו אחרי אבו-ריש או שנתקלו בו באקראי? ולמה שילם עובר האורח פאריד אבו מאטר בחייו?

הערפל שמפזר דובר צה"ל אינו מקרי; הוא מחויב המציאות בהתחשב באופי המפוקפק של פעילות המסתערבים, הרחוקה מאוד מכל מושג של צדק אלמנטרי. דיווח כמעט זהה נמצא ב"הארץ" מאותו יום: מהדיווח עולה שאבו-ריש כלל לא היה "על הכוונת" של המסתערבים, אשר באו ללכוד את שני האחים אבו סיטה, החשודים ברצח ישראלי. מותו של אבו-ריש, אפשר להניח, היה מקרי- עוד תוצאה סתמית של מדיניות "להרוג לפני ששואלים". והיום- יום אחרי הפרסום הראשון של האירוע- עדיין איש אינו חוקר, איש אינו מערער.

הערפל שמפזר דובר צה"ל אינו מקרי; הוא מחויב המציאות בהתחשב באופי המפוקפק של פעילות המסתערבים, הרחוקה מאוד מכל מושג של צדק אלמנטרי. דיווח כמעט זהה נמצא ב"הארץ" מאותו יום: מהדיווח עולה שאבו-ריש כלל לא היה "על הכוונת" של המסתערבים, אשר באו ללכוד את שני האחים אבו סיטה, החשודים ברצח ישראלי. מותו של אבו-ריש, אפשר להניח, היה מקרי- עוד תוצאה סתמית של מדיניות "להרוג לפני ששואלים". והיום- יום אחרי הפרסום הראשון של האירוע- עדיין איש אינו חוקר, איש אינו מערער.

מנגד, פורש בפנינו "ידיעות אחרונות" דרמה אנושית מרגשת, שבמרכזה עומדים שני מתיישבים ישראליים מגוש קטיף, אשר לרוע מזלם נפלו קורבן למדיניות שאמורה היתה לפעול רק נגד פלשתינאים: כשחלפו בני הזוג במכוניתם ליד כמה כלי רכב צבאיים שעמדו בצד הדרך, נפתחה עליהם במפתיע אש, שחדרה למכונית ואך בנס לא פגעה בהם. הכתב אינו חוסך מאתנו גילויי רגש עזים: "זה היה פחד אימים... אנחנו מאוד כועסים על הצבא. איך נוהגים בחוסר זהירות שכזה. מדוע לא בודקים לפני שיורים". מה שחשוב בהשוואה בין חיסולו של אבו- ריש לבין כמעט חיסולם של שני הישראלים, הוא הפרספקטיבה שמאמץ העיתון: במקרה הראשון, נמסרת גרסה לקונית וסתומה של דובר צה"ל, ואילו מושאי התקרית - הקורבנות וקרוביהם - קולם כלל אינו נשמע. במקרה השני, נמסרת גרסה אישית, לא שלטונית, מצד הקורבנות. כך הופכת תלות התקשורת בשלטון למנגנון אפקטיבי ביותר להשרשת הטיות פוליטיות מובהקות.

מנגד, פורש בפנינו "ידיעות אחרונות" דרמה אנושית מרגשת, שבמרכזה עומדים שני מתיישבים ישראליים מגוש קטיף, אשר לרוע מזלם נפלו קורבן למדיניות שאמורה היתה לפעול רק נגד פלשתינאים: כשחלפו בני הזוג במכוניתם ליד כמה כלי רכב צבאיים שעמדו בצד הדרך, נפתחה עליהם במפתיע אש, שחדרה למכונית ואך בנס לא פגעה בהם. הכתב אינו חוסך מאתנו גילויי רגש עזים: "זה היה פחד אימים... אנחנו מאוד כועסים על הצבא. איך נוהגים בחוסר זהירות שכזה. מדוע לא בודקים לפני שיורים". מה שחשוב בהשוואה בין חיסולו של אבו- ריש לבין כמעט חיסולם של שני הישראלים, הוא הפרספקטיבה שמאמץ העיתון: במקרה הראשון, נמסרת גרסה לקונית וסתומה של דובר צה"ל, ואילו מושאי התקרית - הקורבנות וקרוביהם - קולם כלל אינו נשמע. במקרה השני, נמסרת גרסה אישית, לא שלטונית, מצד הקורבנות. כך הופכת תלות התקשורת בשלטון למנגנון אפקטיבי ביותר להשרשת הטיות פוליטיות מובהקות.

בחירת המילים קובעת, לא רק את המטען הערכי, היא עשויה לקבוע ישירות את המסגרת שלתוכה אנו ממפים את האירוע, או את מעמדו החוקי. דוגמה לכך היא כיסוי חטיפתו של השיח עובייד באוגוסט 89' שהפכה בהדרגה מחטיפה למעצר. תזכורת על האירוע: " ביום ו' ... הגיע כוח קטן מיחידה מובחרת במסוק לערוץ ואדי ליד הכפר הגדול ג'יבשית ... החיילים עשו את דרכם בחסות החשיכה לביתו של המנהיג השיעי... מספר חיילים מצוידים באקדחים נכנסו פנימה, חפתו את אשתו ועצרו את השיח ושני גברים שהיו בביתו. שכן שניסה להתערב בחטיפה נורה ונהרג..." ("הארץ", סכומי סוף השבוע, 2.8.89).

בחירת המילים קובעת, לא רק את המטען הערכי, היא עשויה לקבוע ישירות את המסגרת שלתוכה אנו ממפים את האירוע, או את מעמדו החוקי. דוגמה לכך היא כיסוי חטיפתו של השיח עובייד באוגוסט 89' שהפכה בהדרגה מחטיפה למעצר. תזכורת על האירוע: " ביום ו' ... הגיע כוח קטן מיחידה מובחרת במסוק לערוץ ואדי ליד הכפר הגדול ג'יבשית ... החיילים עשו את דרכם בחסות החשיכה לביתו של המנהיג השיעי... מספר חיילים מצוידים באקדחים נכנסו פנימה, חפתו את אשתו ועצרו את השיח ושני גברים שהיו בביתו. שכן שניסה להתערב בחטיפה נורה ונהרג..." ("הארץ", סכומי סוף השבוע, 2.8.89).

בכיסוי הראשון של האירוע משתמש "הארץ" במונח 'חטיפה' אפילו בכותרת הידיעות: " כל הסיכונים שבחטיפה הוצגו בפני חברי הקבינט" (שם) . "כך התבצעה החטיפה" (שם). במאמרי המערכת בשבוע הראשון מתייצב "הארץ" באופן נחרץ לצד החלטת החטיפה, אך עדיין קורא לאירוע בשמו: ".. הארגון הרצחני [החיזבאללה] נאחז בחטיפתו של השייח עבד אל כארים עובייד בידי קומנדו של צה"ל.." אך כעבור מספר ימים, נעלמת המלה 'חטיפה' מהשיח הציבורי ומוחלפת ב'מעצר'. שימו לב ללשונו הפתלתלה של מאמר המערכת של "הארץ", הממשיך להגן על הממשלה לנוכח הביקורת הבינלאומית הנוקבת: "למרות כל זאת הטיח גולדינג [תת מזכיר האו"מ] את האשמותיו בישראל. בעת שנפגש עם שר הביטחון יצחק רבין טרח למתוח בשם מזכיר האו"מ, ביקורת על מעצרו של שייח עובייד על ידי צה"ל והעברתו לישראל." ("הארץ" סכומי סוף השבוע, 9.8.89)

בכיסוי הראשון של האירוע משתמש "הארץ" במונח 'חטיפה' אפילו בכותרת הידיעות: " כל הסיכונים שבחטיפה הוצגו בפני חברי הקבינט" (שם) . "כך התבצעה החטיפה" (שם). במאמרי המערכת בשבוע הראשון מתייצב "הארץ" באופן נחרץ לצד החלטת החטיפה, אך עדיין קורא לאירוע בשמו: ".. הארגון הרצחני [החיזבאללה] נאחז בחטיפתו של השייח עבד אל כארים עובייד בידי קומנדו של צה"ל.." אך כעבור מספר ימים, נעלמת המלה 'חטיפה' מהשיח הציבורי ומוחלפת ב'מעצר'. שימו לב ללשונו הפתלתלה של מאמר המערכת של "הארץ", הממשיך להגן על הממשלה לנוכח הביקורת הבינלאומית הנוקבת: "למרות כל זאת הטיח גולדינג [תת מזכיר האו"מ] את האשמותיו בישראל. בעת שנפגש עם שר הביטחון יצחק רבין טרח למתוח בשם מזכיר האו"מ, ביקורת על מעצרו של שייח עובייד על ידי צה"ל והעברתו לישראל." ("הארץ" סכומי סוף השבוע, 9.8.89)

החטיפה היא עכשיו פשוט מקרה של מעצר והבאה לישראל - פעולה משטרתית סטנדרטית (אף שהעיתונים מציינים בפירוש שעובייד "נעצר" כבן ערובה - קלף מיקוח לצורך חילופי שבויים )- בלהיטותו לקבוע את האירוע במסגרתו הלשונית החדשה, שם "הארץ" תיאור מסורבל זה בפי תת מזכיר האו"ם, שבא למחות על החטיפה ובודאי אינו רואה אותה כ'מעצר'. החלפת השם במקרה זה לא נועדה רק למתן את מטענו הערכי של האירוע, אלא להעניק לו מעמד חוקי. בניגוד לחטיפה שהוא אקט טרוריסטי, 'מעצר והבאה' הן פעולות לגיטימיות במסגרת החוק.

החטיפה היא עכשיו פשוט מקרה של מעצר והבאה לישראל - פעולה משטרתית סטנדרטית (אף שהעיתונים מציינים בפירוש שעובייד "נעצר" כבן ערובה - קלף מיקוח לצורך חילופי שבויים )- בלהיטותו לקבוע את האירוע במסגרתו הלשונית החדשה, שם "הארץ" תיאור מסורבל זה בפי תת מזכיר האו"ם, שבא למחות על החטיפה ובודאי אינו רואה אותה כ'מעצר'. החלפת השם במקרה זה לא נועדה רק למתן את מטענו הערכי של האירוע, אלא להעניק לו מעמד חוקי. בניגוד לחטיפה שהוא אקט טרוריסטי, 'מעצר והבאה' הן פעולות לגיטימיות במסגרת החוק.

במלחמה הזאת התגבשו שתי תודעות קולקטיביות שפילגו את העולם כולו (זה היה אירוע עולמי): התודעה הקולקטיבית של המערב, כולל ישראל, והתודעה הקולקטיבית של האחר, של העולם השלישי, שהיה ברובו המכריע נגד המלחמה. נבדוק כאן רק את תודעת המערב. 1990 החלה בתודעה זו כשנה אופטימית, עם זיכרון הגלאסטנוס, נפילת החומות וחזון השלום של אירופה מאוחדת. ובכל זאת לא נדרשו אלא חודשים מספר כדי להמיר אווירה זו בתודעה קולקטיבית חדורת רוח קרב, המקדמת בהתפעמות את פניה של מלחמה חדשה. כיצד זה קרה? התודעה החדשה עוצבה במלאכת מחשבת של שחזור, בניית מיתוסים ומערכות דימויים.

במלחמה הזאת התגבשו שתי תודעות קולקטיביות שפילגו את העולם כולו (זה היה אירוע עולמי): התודעה הקולקטיבית של המערב, כולל ישראל, והתודעה הקולקטיבית של האחר, של העולם השלישי, שהיה ברובו המכריע נגד המלחמה. נבדוק כאן רק את תודעת המערב. 1990 החלה בתודעה זו כשנה אופטימית, עם זיכרון הגלאסטנוס, נפילת החומות וחזון השלום של אירופה מאוחדת. ובכל זאת לא נדרשו אלא חודשים מספר כדי להמיר אווירה זו בתודעה קולקטיבית חדורת רוח קרב, המקדמת בהתפעמות את פניה של מלחמה חדשה. כיצד זה קרה? התודעה החדשה עוצבה במלאכת מחשבת של שחזור, בניית מיתוסים ומערכות דימויים.

בדצמבר 1990 הופץ ברשתות הדואר האלקטרוני מחקרו של ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת בארקלי, מחשובי חוקרי המטאפורה ומחבר הספר " Metaphors We Live By" (1980). למחקרו הוא צירף הקדמה המציינת, שלא ניתן לו לפרסם אותו בדרכים אחרות, משום שאמצעי התקשורת נשלטים על ידי התודעה הקולקטיבית. המחקר, הנשען על ניתוח טקסטואלי של נאומים ועיתונות, מראה כיצד התשובות לשאלות היסוד: על מה בכלל המלחמה, והאם היא בלתי נמנעת, גובשו בהדרגה מאוגוסט 1990 על ידי בנייתה של המערכת המטאפורית שדרכה ראה המערב את המלחמה העתידית. בתחילה הסתמנו שתי מערכות מטאפוריות מתחרות, אך בחודשים האחרונים לפני המלחמה נבחרה מתוכן מערכת אחת, ששלטה עד לסוף המלחמה.  

בדצמבר 1990 הופץ ברשתות הדואר האלקטרוני מחקרו של ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת בארקלי, מחשובי חוקרי המטאפורה ומחבר הספר " Metaphors We Live By" (1980). למחקרו הוא צירף הקדמה המציינת, שלא ניתן לו לפרסם אותו בדרכים אחרות, משום שאמצעי התקשורת נשלטים על ידי התודעה הקולקטיבית. המחקר, הנשען על ניתוח טקסטואלי של נאומים ועיתונות, מראה כיצד התשובות לשאלות היסוד: על מה בכלל המלחמה, והאם היא בלתי נמנעת, גובשו בהדרגה מאוגוסט 1990 על ידי בנייתה של המערכת המטאפורית שדרכה ראה המערב את המלחמה העתידית. בתחילה הסתמנו שתי מערכות מטאפוריות מתחרות, אך בחודשים האחרונים לפני המלחמה נבחרה מתוכן מערכת אחת, ששלטה עד לסוף המלחמה.  

המערכת המטאפורית הראשונה רואה את המלחמה כקונפליקט בין-אישי, כלומר, היחסים בין מדינות נתפשים כיחסים בין-אישיים. במערכת המטאפורית הזאת המדינה היא אדם: לאדם יש בית, שהוא ארצו, ויש לו שכנים, שהם מדינות אחרות, שגרות בבתים אחרים. מדינה מתוארת במונחים של רווחה, ורווחתו של הפרט נקבעת במונחים של רווחה כלכלית. מכאן גם אפשר להגיע לכך, שפגיעה בצינור הנפט, למשל, היא פגיעה בצינור החיים, ב- life line. כאשר רווחה נתפסת במונחים כאלה, היחס לשכנים נתפש במונחים הולמים: שכנים שלא הגיעו לאותה דרגה של רווחה הם ילדים מפגרים או טעוני טיפוח, שצריך לעזור להם. כאשר יש קונפליקטים בין שכנים אפשר לפתור אותם כמו שפותרים קונפליקטים בשכונה, ואחת הדרכים היא לקרוא לשוטר הגדול, שכולם מאמינים בו, והוא יקבע, יעשה סדר ויפתור את הבעיה. התפישה הזאת היתה דומיננטית באוגוסט בדיבורים על המלחמה באמריקה: המלחמה היא על הגנת קיומנו, על צינור החיים, על האנרגיה שלנו- הסבירו המסבירים. והנשיא בוש, בנאומו מ- 15 באוגוסט, הסביר, כי האנרגיה היא המפתח לתפקוד ארצות הברית ולתפקוד העולם כולו.

המערכת המטאפורית הראשונה רואה את המלחמה כקונפליקט בין-אישי, כלומר, היחסים בין מדינות נתפשים כיחסים בין-אישיים. במערכת המטאפורית הזאת המדינה היא אדם: לאדם יש בית, שהוא ארצו, ויש לו שכנים, שהם מדינות אחרות, שגרות בבתים אחרים. מדינה מתוארת במונחים של רווחה, ורווחתו של הפרט נקבעת במונחים של רווחה כלכלית. מכאן גם אפשר להגיע לכך, שפגיעה בצינור הנפט, למשל, היא פגיעה בצינור החיים, ב- life line. כאשר רווחה נתפסת במונחים כאלה, היחס לשכנים נתפש במונחים הולמים: שכנים שלא הגיעו לאותה דרגה של רווחה הם ילדים מפגרים או טעוני טיפוח, שצריך לעזור להם. כאשר יש קונפליקטים בין שכנים אפשר לפתור אותם כמו שפותרים קונפליקטים בשכונה, ואחת הדרכים היא לקרוא לשוטר הגדול, שכולם מאמינים בו, והוא יקבע, יעשה סדר ויפתור את הבעיה. התפישה הזאת היתה דומיננטית באוגוסט בדיבורים על המלחמה באמריקה: המלחמה היא על הגנת קיומנו, על צינור החיים, על האנרגיה שלנו- הסבירו המסבירים. והנשיא בוש, בנאומו מ- 15 באוגוסט, הסביר, כי האנרגיה היא המפתח לתפקוד ארצות הברית ולתפקוד העולם כולו.

מדוע בכל זאת לא נשמע קולו של מחנה השלום ולא התנהל דיון בשאלה הזאת? קשה לענות על כך בלי להיכנס לניתוח פוליטי של מחנה השלום הישראלי על חולשותיו והיסוסיו, אך בגבולות הדיון במיתוסים ובזיכרונות קולקטיביים אתמקד כאן באספקט אחד של תהליך בניית התודעה הקולקטיבית הישראלית ערב המלחמה, אספקט שתרם כנראה לשיתוקו המוחלט למחנה השלום. מאוגוסט נבחרה, בעיתונות ובכל ההתבטאויות הפומביות האחרות בישראל, רק מערכת מטאפורית אחת. היא היתה שייכת, כמובן, לתחום הז'אנר הכללי של הרשע, האכזר, שאי-אפשר להידבר איתו, אבל ספציפית שלטה בה ההשוואה להיטלר. בעוד שלציבור האמריקאי המיתוס הזה של 'בת- המלך' הוא מיתוס אבסטראקטי, ש-40% מהאוכלוסייה הצליחו לעמוד נגדו, בישראל התחבר המיתוס שנבחר אל זיכרון קולקטיבי טראומטי. בוודאי אין זה ההסבר היחיד, אבל אין ספק, שקשה לעמוד בפני החיבור הזה של מיתוס עם זיכרון קולקטיבי.

מדוע בכל זאת לא נשמע קולו של מחנה השלום ולא התנהל דיון בשאלה הזאת? קשה לענות על כך בלי להיכנס לניתוח פוליטי של מחנה השלום הישראלי על חולשותיו והיסוסיו, אך בגבולות הדיון במיתוסים ובזיכרונות קולקטיביים אתמקד כאן באספקט אחד של תהליך בניית התודעה הקולקטיבית הישראלית ערב המלחמה, אספקט שתרם כנראה לשיתוקו המוחלט למחנה השלום. מאוגוסט נבחרה, בעיתונות ובכל ההתבטאויות הפומביות האחרות בישראל, רק מערכת מטאפורית אחת. היא היתה שייכת, כמובן, לתחום הז'אנר הכללי של הרשע, האכזר, שאי-אפשר להידבר איתו, אבל ספציפית שלטה בה ההשוואה להיטלר. בעוד שלציבור האמריקאי המיתוס הזה של 'בת- המלך' הוא מיתוס אבסטראקטי, ש-40% מהאוכלוסייה הצליחו לעמוד נגדו, בישראל התחבר המיתוס שנבחר אל זיכרון קולקטיבי טראומטי. בוודאי אין זה ההסבר היחיד, אבל אין ספק, שקשה לעמוד בפני החיבור הזה של מיתוס עם זיכרון קולקטיבי.

כבר ב- 2 באוגוסט, ערב הפלישה העיראקית לכוויית, כתב אראל גינאי, פרשן 'ידיעות אחרונות': "לאמיתו של דבר אין כמעט ספק, שבגלל חולשתה ובדידותה של כוויית, יעלה בידי סדאם חוסיין להגשים לפחות חלק גדול של שאיפותיו על חשבון שכנתו הקטנה, אך העשירה, תוך שימוש בשיטה שהפעיל בשעתו היטלר בצ'כוסלובקיה". ורון בן ישי כתב יום אחרי הפלישה: "הפלישה של עיראק לכוויית אתמול, מזכירה במידה רבה את הפלישה של היטלר לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואחר כך לפולין. היא מתבססת על ההנחה האסטרטגית, שהמערב, הגורם היחיד שהיה מסוגל לעצור את היטלר אז ואת סדאם חוסיין היום, יעדיף להשלים עם העובדות המוגמרות ולא ייצא למלחמה". המעניין הוא, שהדברים האלו נכתבו בשבוע הראשון של אוגוסט.

כבר ב- 2 באוגוסט, ערב הפלישה העיראקית לכוויית, כתב אראל גינאי, פרשן 'ידיעות אחרונות': "לאמיתו של דבר אין כמעט ספק, שבגלל חולשתה ובדידותה של כוויית, יעלה בידי סדאם חוסיין להגשים לפחות חלק גדול של שאיפותיו על חשבון שכנתו הקטנה, אך העשירה, תוך שימוש בשיטה שהפעיל בשעתו היטלר בצ'כוסלובקיה". ורון בן ישי כתב יום אחרי הפלישה: "הפלישה של עיראק לכוויית אתמול, מזכירה במידה רבה את הפלישה של היטלר לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואחר כך לפולין. היא מתבססת על ההנחה האסטרטגית, שהמערב, הגורם היחיד שהיה מסוגל לעצור את היטלר אז ואת סדאם חוסיין היום, יעדיף להשלים עם העובדות המוגמרות ולא ייצא למלחמה". המעניין הוא, שהדברים האלו נכתבו בשבוע הראשון של אוגוסט.

מטאפוריקת היטלר אינה מסתפקת, כמובן, בהשוואה בין כיבוש כוויית לכיבוש צ'כיה, אלא נאחזת בתכונות אופי ומרבה להישען על מטען אסוציאטיבי, כולל הדמיון הפיזי שבין סדאם חוסיין לבין אדולף היטלר. אבל הנקודה המרכזית היא, שבצד מטאפורת היטלר, מופיע, כבר באותם מאמרים מהשבוע הראשון של אוגוסט, גם הצד השני של המטבע: אם סדאם חוסיין הוא היטלר, הרי שכל מי שמנסה להגיע לפתרון של נסיגה לכוויית ללא מלחמה הוא צ'מברליין.. והחלקים הבאים של המאמרים עוסקים תמיד בניסיונות הפשרה נוסח צ'מברליין: "כאז כן עתה עלול להימצא הצ'מברליין שתחת מטרייתו הרודן מבגדאד יפירוש כנפיים וימשיך בכיבושיו". (ישעיהו בן- פורת, 5.8.90). כלומר, המטאפוריקה הזאת, הנוגעת בדברים הכי כואבים שלנו, בהשתמשה באנלוגיה הזאת, יצרה כבר בשבוע הראשון של אוגוסט, את התודעה, שכל פתרון אחר, שאיננו פתרון של מלחמה, יוליך אותנו לאותו אסון כמו מלחמת העולם השניה.

מטאפוריקת היטלר אינה מסתפקת, כמובן, בהשוואה בין כיבוש כוויית לכיבוש צ'כיה, אלא נאחזת בתכונות אופי ומרבה להישען על מטען אסוציאטיבי, כולל הדמיון הפיזי שבין סדאם חוסיין לבין אדולף היטלר. אבל הנקודה המרכזית היא, שבצד מטאפורת היטלר, מופיע, כבר באותם מאמרים מהשבוע הראשון של אוגוסט, גם הצד השני של המטבע: אם סדאם חוסיין הוא היטלר, הרי שכל מי שמנסה להגיע לפתרון של נסיגה לכוויית ללא מלחמה הוא צ'מברליין.. והחלקים הבאים של המאמרים עוסקים תמיד בניסיונות הפשרה נוסח צ'מברליין: "כאז כן עתה עלול להימצא הצ'מברליין שתחת מטרייתו הרודן מבגדאד יפירוש כנפיים וימשיך בכיבושיו". (ישעיהו בן- פורת, 5.8.90). כלומר, המטאפוריקה הזאת, הנוגעת בדברים הכי כואבים שלנו, בהשתמשה באנלוגיה הזאת, יצרה כבר בשבוע הראשון של אוגוסט, את התודעה, שכל פתרון אחר, שאיננו פתרון של מלחמה, יוליך אותנו לאותו אסון כמו מלחמת העולם השניה.

הקריטריון החשוב ביותר בניתוח התקשורת נשען על זיהוי טענות היסוד שמארגנות את קליטת אירועי המציאות. כפי שציינתי כבר, העולם מספק רצף בלתי פוסק של נתונים. בתחום הפוליטי, כבכל תחום אחר, קליטתו של הרצף הזה מחייבת מיפוי העובדות לתוך תבניות מארגנות. דוגמה מובהקת לעקרון זה נמצא במחקר הקוגניטיבי של הקליטה הוויזואלית: מה שקולטת הרשתית הוא אוסף עצום של קוים, נקודות, צבעים וכו'. אך מה שאנו רואים בפועל הוא אובייקטים מתוחמים ומאורגנים. בתהליך הקליטה המוח האנושי ממפה את הנתונים הפיזיים לתוך תבניות מארגנות, שרובן נתונות מראש, ומיפוי זה הוא שמאפשר את הקליטה.

הקריטריון החשוב ביותר בניתוח התקשורת נשען על זיהוי טענות היסוד שמארגנות את קליטת אירועי המציאות. כפי שציינתי כבר, העולם מספק רצף בלתי פוסק של נתונים. בתחום הפוליטי, כבכל תחום אחר, קליטתו של הרצף הזה מחייבת מיפוי העובדות לתוך תבניות מארגנות. דוגמה מובהקת לעקרון זה נמצא במחקר הקוגניטיבי של הקליטה הוויזואלית: מה שקולטת הרשתית הוא אוסף עצום של קוים, נקודות, צבעים וכו'. אך מה שאנו רואים בפועל הוא אובייקטים מתוחמים ומאורגנים. בתהליך הקליטה המוח האנושי ממפה את הנתונים הפיזיים לתוך תבניות מארגנות, שרובן נתונות מראש, ומיפוי זה הוא שמאפשר את הקליטה.

   

   

עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזיכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזיכרון לטווח ארוך הוא, לרוב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם. כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.

עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזיכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזיכרון לטווח ארוך הוא, לרוב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם. כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.

נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במשא ומתן, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב-20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה-13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין). כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאוד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?

נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במשא ומתן, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב-20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה-13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין). כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאוד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?

הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המשא ומתן נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).

הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המשא ומתן נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).

כרגיל, הסנונית הראשונה באה מפי פרשנינו המוסמך של השלטון, זאב שיף שלמעשה יידע אותנו כבר בשבוע חתימת ההסכם במאמרו ב"הארץ" על כל ה"חורים" בהסכם והנקודות שבהן ייתקע המשא ומתן. ב- 30.11.93 הוא קובע: "עצה ראשונה לנושאים ולנותנים בשם ישראל ולציבור הישראלי היא שלא להתרגש מן האיומים וההפגנות (של נציגי הפלשתינאים)... שנית, אם הצד השני מאיים שינטוש את השיחות ויפסיק את המשא ומתן, שיעשה זאת... ועצה שלישית: בשום פנים ואופן אסור להתפתות להצעות לסגת בינתיים ולהשלים את ההסכם לאחר מכן... די לנו ב"חורים" שבהסכם העקרונות." (זאב שיף, "הארץ", 30.11.93) שימו לב כיצד מציג הכותב את עמדת השלטון כאילו היתה 'עצה' מקורית שלו וכיצד הוא מוהל את "דבר השלטון" בפסבדו-ביקורת: מצד אחד, הוא נותן לגיטימציה מלאה לצד הישראלי למשוך את השיחות ללא הגבלת זמן; מצד שני, הוא מקפיד להמליץ (בטון כמעט נוזף) על משא ומתן יסודי, בלי להשאיר שאריות לעתיד לא מוגדר. כך ממחזרים לקהל את מסרי השלטון מבלי לפגום בתדמית הפרשן העצמאי. מהלך מחוכם ודומה נוקט יואל מרקוס, שבוע אחרי, בשאלת לוח הזמנים של הנסיגה. יותר משני שלישים של המאמר "היזהרו מהעמעומים" מוקדשים להתקפה נוקבת על מדיניות העמימות של ממשלת רבין, שפוגעת לדעת הכותב בכושר ההחלטה של הממשלה. הביקורת מסתיימת בהכרזה הנחרצת: "צריך להוציא את העמימות לחופשה ארוכה ללא תשלום". והנה מיד לאחר מכן נפנה הכותב לטפל ביישום הסכם אוסלו, והנה מה שהוא אומר: "טועה ערפאת, האומר שה- 13 בדצמבר הוא "תאריך קדוש", והצדק דווקא עם רבין, הדבק עדיין בעמדתו שמועד זה אינו מקודש... יש בהחלט חשיבות עליונה שכל פרט בהסכם זה יהיה בהיר וסגור היטב... הממשלה צריכה לעמוד נגד לחץ "התאריך המקודש" ואל לה להתפתות להוליד עוד הסכם עמום." (יואל מרקוס, "הארץ", 7.12.93)

כרגיל, הסנונית הראשונה באה מפי פרשנינו המוסמך של השלטון, זאב שיף שלמעשה יידע אותנו כבר בשבוע חתימת ההסכם במאמרו ב"הארץ" על כל ה"חורים" בהסכם והנקודות שבהן ייתקע המשא ומתן. ב- 30.11.93 הוא קובע: "עצה ראשונה לנושאים ולנותנים בשם ישראל ולציבור הישראלי היא שלא להתרגש מן האיומים וההפגנות (של נציגי הפלשתינאים)... שנית, אם הצד השני מאיים שינטוש את השיחות ויפסיק את המשא ומתן, שיעשה זאת... ועצה שלישית: בשום פנים ואופן אסור להתפתות להצעות לסגת בינתיים ולהשלים את ההסכם לאחר מכן... די לנו ב"חורים" שבהסכם העקרונות." (זאב שיף, "הארץ", 30.11.93) שימו לב כיצד מציג הכותב את עמדת השלטון כאילו היתה 'עצה' מקורית שלו וכיצד הוא מוהל את "דבר השלטון" בפסבדו-ביקורת: מצד אחד, הוא נותן לגיטימציה מלאה לצד הישראלי למשוך את השיחות ללא הגבלת זמן; מצד שני, הוא מקפיד להמליץ (בטון כמעט נוזף) על משא ומתן יסודי, בלי להשאיר שאריות לעתיד לא מוגדר. כך ממחזרים לקהל את מסרי השלטון מבלי לפגום בתדמית הפרשן העצמאי. מהלך מחוכם ודומה נוקט יואל מרקוס, שבוע אחרי, בשאלת לוח הזמנים של הנסיגה. יותר משני שלישים של המאמר "היזהרו מהעמעומים" מוקדשים להתקפה נוקבת על מדיניות העמימות של ממשלת רבין, שפוגעת לדעת הכותב בכושר ההחלטה של הממשלה. הביקורת מסתיימת בהכרזה הנחרצת: "צריך להוציא את העמימות לחופשה ארוכה ללא תשלום". והנה מיד לאחר מכן נפנה הכותב לטפל ביישום הסכם אוסלו, והנה מה שהוא אומר: "טועה ערפאת, האומר שה- 13 בדצמבר הוא "תאריך קדוש", והצדק דווקא עם רבין, הדבק עדיין בעמדתו שמועד זה אינו מקודש... יש בהחלט חשיבות עליונה שכל פרט בהסכם זה יהיה בהיר וסגור היטב... הממשלה צריכה לעמוד נגד לחץ "התאריך המקודש" ואל לה להתפתות להוליד עוד הסכם עמום." (יואל מרקוס, "הארץ", 7.12.93)

בכן, עכשיו הכל ברור: כל מטרת המתקפה על העמימות היתה לספק בסיס נוח להצדקת עיכוב הנסיגה, פרשן הבית של רבין רק מילא את תפקידו. שכן כל מה שהוא אמר, רבין אומר בעצמו: "'אין תאריכים קדושים', אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, בפגישה עם עיתונאים אתמול, בתאריך היעד המקורי ליישום הסכם הנסיגה מעזה ויריחו. 'כל מי שקיווה להוקוס- פוקוס, שהמציאות תשתנה ב- 13 בדצמבר, לא קרא נכון את הסכם העקרונות'. ראש הממשלה דיבר על מימוש ההסכם 'במחצית אפריל', ואמר שהשלמתו עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל." ("הארץ", 14.12.93) שימו לב שכאן כבר נזרעים הזרעים של דחיית הנסיגה גם מעבר לתאריך היעד הסופי שלה, אמצע אפריל. כל מה שנשאר לנו כרגע זה לחכות ולראות כמה זמן יתמשכו אותם "יומיים שלושה". תחת הכותרת "חיפזון מהשטן", מזהיר גם מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מעמידה עיקשת בלוח הזמנים: "אש"ף, כאילו היה ועד עובדים או איגוד מקצועי, לוחץ לסיכומים עד ה- 13 המקודש וכוונתו ברורה: בלחץ השעון המתקתק תוותר ישראל, תעשה טעויות, תשכח ותדלג. לפלשתינאים אין מה להפסיד בפרטים, לישראל המון. מלכתחילה היתה זו טעות להסכים ללוח זמנים צפוף וכמעט בלתי אפשרי במשא- ומתן שעיקרו בפרטים, וכל פרט ופרט בו עלול לקבוע את אורח חיינו.." (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 7.12.93)

בכן, עכשיו הכל ברור: כל מטרת המתקפה על העמימות היתה לספק בסיס נוח להצדקת עיכוב הנסיגה, פרשן הבית של רבין רק מילא את תפקידו. שכן כל מה שהוא אמר, רבין אומר בעצמו: "'אין תאריכים קדושים', אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, בפגישה עם עיתונאים אתמול, בתאריך היעד המקורי ליישום הסכם הנסיגה מעזה ויריחו. 'כל מי שקיווה להוקוס- פוקוס, שהמציאות תשתנה ב- 13 בדצמבר, לא קרא נכון את הסכם העקרונות'. ראש הממשלה דיבר על מימוש ההסכם 'במחצית אפריל', ואמר שהשלמתו עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל." ("הארץ", 14.12.93) שימו לב שכאן כבר נזרעים הזרעים של דחיית הנסיגה גם מעבר לתאריך היעד הסופי שלה, אמצע אפריל. כל מה שנשאר לנו כרגע זה לחכות ולראות כמה זמן יתמשכו אותם "יומיים שלושה". תחת הכותרת "חיפזון מהשטן", מזהיר גם מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מעמידה עיקשת בלוח הזמנים: "אש"ף, כאילו היה ועד עובדים או איגוד מקצועי, לוחץ לסיכומים עד ה- 13 המקודש וכוונתו ברורה: בלחץ השעון המתקתק תוותר ישראל, תעשה טעויות, תשכח ותדלג. לפלשתינאים אין מה להפסיד בפרטים, לישראל המון. מלכתחילה היתה זו טעות להסכים ללוח זמנים צפוף וכמעט בלתי אפשרי במשא- ומתן שעיקרו בפרטים, וכל פרט ופרט בו עלול לקבוע את אורח חיינו.." (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 7.12.93)

מכאן ואילך, במשך כשבועיים, ניתן היה למצוא יום יום בכל העיתונים מיחזור "ספונטני" בניסוחים שונים של אותה קביעה בדיוק. לאחר החדרה אינטנסיבית כזו של עיקרון ה"אין מה למהר", איש אינו מופתע כשה- 13 בדצמבר עובר בקול דממה דקה, אפילו ללא מחווה ישראלית סמלית. (שבוע קודם לכן עדיין "העריכו גורמים מדיניים כי ההסכם לא ייחתם עד ה- 13 בדצמבר, אלא ישראל תערוך באותו יום אירוע סמלי שיציין את תחילת יישום ההסכם עם אש"ף". ("הארץ", 7.12.93, עמ' 1. אך גם זה לא קרה). איש אינו מתרגש כשרבין מודיע שוב ש"אין תאריכים מקודשים" ואומר, כפי שראינו, שגם השלמת ההסכם במחצית אפריל "עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל", או כשפרס מסביר בלשון מהוקצעת יותר, שבעצם אין שום תאריך מחייב, "כי אין לוח קדוש וכי בהתאם להצהרת העקרונות, ישראל מחויבת להשלים את הנסיגה מעזה ויריחו ארבעה חודשים אחרי חתימת ההסכם לנסיגת צה"ל, שעדיין לא נחתם - ולא ייחתם בהכרח במחצית אפריל" ("הארץ", 30.12.93). להפך: המחנה היוני מפגין הבנה מופלגת לקשיי המשא ומתן ואין בעיכובים שוליים כלשהם כדי להניא אותו מדעתו. לא רק פרשני החצר המובהקים חוזרים וממחזרים את מסרי השלטון, אלא פשוט כל כותבי הטורים, ללא יוצא מן הכלל, הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המשא ומתן, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. זהו, אגב, תפקידם המסורתי של היונים בארץ: הם תומכים כמובן במדינה פלשתינית - אבל "לא עכשיו"; תמיד יש סיבה טובה לדחות את העניין, וכך בעצם להתנער ממנו לחלוטין. מעניין, למשל, מה יש לגדעון סאמט לומר ביום הנסיגה המיועד: הוא מגלה הבנה מוחלטת להסברי הרמטכ"ל ש"בטקסטים שקולים ומשכנעים בפשטותם הסביר ... את הקושי האמיתי להאיץ את היישום בתוך מסגרת הזמן שהיתוו הפוליטיקאים באוסלו", ומשתף אותנו ברגשות התפעמותו: "מתי היה אש"ף יכול לחלום שבצמרת המטכ"ל הישראלי יישב מישהו שיביא במידה כזאת בחשבון גם את המצוקות של הצד השני? ההנהגה הפלשתינית עוד צריכה להוכיח שהיא ראויה לאישים הגונים, רציניים ויצירתיים כמו אלה שעומדים מולה בשיחות" (הארץ, 13.12.93). ושבוע לאחר מכן ממשיך סאמט לפתח את הצידוק העמוק לדחיה: "..במשך השנים נעשינו לא רק למודי סבל וחרדות. הפכנו גם לציניים יותר. הורגלנו להבין שהדברים האלה, שנמשכים כבר עשרות שנים, צריכים ליטול את הזמן שלהם." (הארץ, 22.12.93)

מכאן ואילך, במשך כשבועיים, ניתן היה למצוא יום יום בכל העיתונים מיחזור "ספונטני" בניסוחים שונים של אותה קביעה בדיוק. לאחר החדרה אינטנסיבית כזו של עיקרון ה"אין מה למהר", איש אינו מופתע כשה- 13 בדצמבר עובר בקול דממה דקה, אפילו ללא מחווה ישראלית סמלית. (שבוע קודם לכן עדיין "העריכו גורמים מדיניים כי ההסכם לא ייחתם עד ה- 13 בדצמבר, אלא ישראל תערוך באותו יום אירוע סמלי שיציין את תחילת יישום ההסכם עם אש"ף". ("הארץ", 7.12.93, עמ' 1. אך גם זה לא קרה). איש אינו מתרגש כשרבין מודיע שוב ש"אין תאריכים מקודשים" ואומר, כפי שראינו, שגם השלמת ההסכם במחצית אפריל "עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל", או כשפרס מסביר בלשון מהוקצעת יותר, שבעצם אין שום תאריך מחייב, "כי אין לוח קדוש וכי בהתאם להצהרת העקרונות, ישראל מחויבת להשלים את הנסיגה מעזה ויריחו ארבעה חודשים אחרי חתימת ההסכם לנסיגת צה"ל, שעדיין לא נחתם - ולא ייחתם בהכרח במחצית אפריל" ("הארץ", 30.12.93). להפך: המחנה היוני מפגין הבנה מופלגת לקשיי המשא ומתן ואין בעיכובים שוליים כלשהם כדי להניא אותו מדעתו. לא רק פרשני החצר המובהקים חוזרים וממחזרים את מסרי השלטון, אלא פשוט כל כותבי הטורים, ללא יוצא מן הכלל, הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המשא ומתן, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. זהו, אגב, תפקידם המסורתי של היונים בארץ: הם תומכים כמובן במדינה פלשתינית - אבל "לא עכשיו"; תמיד יש סיבה טובה לדחות את העניין, וכך בעצם להתנער ממנו לחלוטין. מעניין, למשל, מה יש לגדעון סאמט לומר ביום הנסיגה המיועד: הוא מגלה הבנה מוחלטת להסברי הרמטכ"ל ש"בטקסטים שקולים ומשכנעים בפשטותם הסביר ... את הקושי האמיתי להאיץ את היישום בתוך מסגרת הזמן שהיתוו הפוליטיקאים באוסלו", ומשתף אותנו ברגשות התפעמותו: "מתי היה אש"ף יכול לחלום שבצמרת המטכ"ל הישראלי יישב מישהו שיביא במידה כזאת בחשבון גם את המצוקות של הצד השני? ההנהגה הפלשתינית עוד צריכה להוכיח שהיא ראויה לאישים הגונים, רציניים ויצירתיים כמו אלה שעומדים מולה בשיחות" (הארץ, 13.12.93). ושבוע לאחר מכן ממשיך סאמט לפתח את הצידוק העמוק לדחיה: "..במשך השנים נעשינו לא רק למודי סבל וחרדות. הפכנו גם לציניים יותר. הורגלנו להבין שהדברים האלה, שנמשכים כבר עשרות שנים, צריכים ליטול את הזמן שלהם." (הארץ, 22.12.93)

בדצמבר, אם כן, נקבעו בתודעה הקולקטיבית הטענות שלפי הערכתי ילוו אותנו עוד זמן רב: "אין מה למהר", "יש חורים בהסכם". מה שהוצג בספטמבר כאירוע היסטורי - תנופת עשייה אדירה - הופך עכשיו לתהליך מייגע וקשה, נטל כבד שעלינו להתמודד איתו. ויש לזכור: מדובר אחרי הכל רק בהסדר הביניים. אם אי פעם ייגמר המשא ומתן על הסדר הביניים, אמורה זו להיות רק ההתחלה למשא ומתן הבא - על הסדר קבע.

בדצמבר, אם כן, נקבעו בתודעה הקולקטיבית הטענות שלפי הערכתי ילוו אותנו עוד זמן רב: "אין מה למהר", "יש חורים בהסכם". מה שהוצג בספטמבר כאירוע היסטורי - תנופת עשייה אדירה - הופך עכשיו לתהליך מייגע וקשה, נטל כבד שעלינו להתמודד איתו. ויש לזכור: מדובר אחרי הכל רק בהסדר הביניים. אם אי פעם ייגמר המשא ומתן על הסדר הביניים, אמורה זו להיות רק ההתחלה למשא ומתן הבא - על הסדר קבע.

==סיכום ודוגמאות לניתוח תקשורת==

==סיכום ודוגמאות לניתוח תקשורת==

השאלה המרכזית שאנו בודקים היא באיזו מידה התקשורת משקפת ומבססת את תפיסת המציאות (התאוריה) הדומיננטית, כלומר, התפיסה המיוצרת על ידי מערכות הכוח בחברה ומשרתת את האינטרסים של מערכות אלה, ובאיזה מידה ניתן בתקשורת ביטוי גם לתפיסות מציאות אלטרנטיביות. גיבשנו את הקריטריונים על פיהם נוכל לבדוק שאלה זו- הקריטריונים לניתוח דרגת העצמאות של התקשורת. בדוגמאות שסקרנו זיהינו דרגה גבוהה מאוד של תלות בשלטון, (כלומר, דרגה נמוכה של עצמאות) במספר מקרים אף דרגה מקסימלית. למשל, בכל מה שקשור לתהליך אוסלו לא מצאנו ולו ביטוי אחד לתאוריה אלטרנטיבית, או ביקורת כלשהי (משמאל), על מהלכי הממשלה.  

השאלה המרכזית שאנו בודקים היא באיזו מידה התקשורת משקפת ומבססת את תפיסת המציאות (התאוריה) הדומיננטית, כלומר, התפיסה המיוצרת על ידי מערכות הכוח בחברה ומשרתת את האינטרסים של מערכות אלה, ובאיזה מידה ניתן בתקשורת ביטוי גם לתפיסות מציאות אלטרנטיביות. גיבשנו את הקריטריונים על פיהם נוכל לבדוק שאלה זו- הקריטריונים לניתוח דרגת העצמאות של התקשורת. בדוגמאות שסקרנו זיהינו דרגה גבוהה מאוד של תלות בשלטון, (כלומר, דרגה נמוכה של עצמאות) במספר מקרים אף דרגה מקסימלית. למשל, בכל מה שקשור לתהליך אוסלו לא מצאנו ולו ביטוי אחד לתאוריה אלטרנטיבית, או ביקורת כלשהי (משמאל), על מהלכי הממשלה.  

בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תאוריה דומיננטית = אובייקטיביות). המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.

בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תאוריה דומיננטית = אובייקטיביות). המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.