שינויים

תוצאותיהן של גישות אלא מרחיקות לכת, כמובן, הן במישור ההלכה והן במישור המעשה. אם האידאל הנוגע לעבודה הוא להיפטר ממנה, הרי כל שיטה "המפחיתה את נטל העבודה" היא דבר טוב. השיטה היעילה ביותר, מלבד המיכון האוטומטי, היא השיטה מכונה "חלוקת העבודה", והדוגמה הקלאסית לשיטה זו היא דוגמת בית החרושת לסיכות, שזכה לתהילה מפי אדם סמית, בספרו עושרן של האומות (Wealth of Nation). לא מדובר כאן בהתמחות פשוטה, המוכרת לאנושות מקדמת דנה, אלא בחלוקה של תהליך הייצור השלם לחלקים זעירים, כך שהמוצר הסופי יווצר בסופו במהירות רבה בלי שמישהו יתרום לייצורו דבר זולת תנועה חסרת משמעות, ולרוב גם בלתי מיומנת באיברי גופו.  

תוצאותיהן של גישות אלא מרחיקות לכת, כמובן, הן במישור ההלכה והן במישור המעשה. אם האידאל הנוגע לעבודה הוא להיפטר ממנה, הרי כל שיטה "המפחיתה את נטל העבודה" היא דבר טוב. השיטה היעילה ביותר, מלבד המיכון האוטומטי, היא השיטה מכונה "חלוקת העבודה", והדוגמה הקלאסית לשיטה זו היא דוגמת בית החרושת לסיכות, שזכה לתהילה מפי אדם סמית, בספרו עושרן של האומות (Wealth of Nation). לא מדובר כאן בהתמחות פשוטה, המוכרת לאנושות מקדמת דנה, אלא בחלוקה של תהליך הייצור השלם לחלקים זעירים, כך שהמוצר הסופי יווצר בסופו במהירות רבה בלי שמישהו יתרום לייצורו דבר זולת תנועה חסרת משמעות, ולרוב גם בלתי מיומנת באיברי גופו.  

מנקודת הראות הבודהיסטית תפקידה של העבודה היא לפחות משולש: היא אמורה לתת לאדם הזדמנות להשתמש בכשריו ולפתחם; היא אמורה לאפשר לו להתגבר על האגוצנטריות שלו בהצטרפו לאחרים בביצוע משימה משותפת; היא אמורה לייצר את הסחורות והשרותים הדרושים לשם קיום הוגן. גם להשקפה זו יש השלכות רבות לאין-ספור. אירגון העבודה באופן העושה אותה, מבחינתו של העובד, חסרת משמעות, משעממת, מטמטמת או מעצבנת, הוא כמעט בגדר פשע; הוא מצביע על כך שההתעניינות במוצרים עולה על ההתעניינות בבני-אדם, ומשמש כאות וכסימן להעדר אהבת הבריות ולדבקותם ההרסנית של בני-אדם בצד הפרימיטיבי ביותר של הקיום בעולם הזה. ובדומה לכך, רדיפת הפנאי כתחליף לעבודה נחשבת כחוסר הבנה גמור של אחת מאמיתות היסוד של הקיום האנושי, האומרת שעבודה ופנאי הם חלקים משלימים של תהליך חיים אחד ויחיד, ואי אפשר להפריד ביניהם בלא לפגום בחדוות העבודה ובברכת הפנאי.

מנקודת הראות הבודהיסטית תפקידה של העבודה היא לפחות משולש: היא אמורה לתת לאדם הזדמנות להשתמש בכשריו ולפתחם; היא אמורה לאפשר לו להתגבר על האגוצנטריות שלו בהצטרפו לאחרים בביצוע משימה משותפת; היא אמורה לייצר את הסחורות והשרותים הדרושים לשם קיום הוגן. גם להשקפה זו יש השלכות רבות לאין-ספור. ארגון העבודה באופן העושה אותה, מבחינתו של העובד, חסרת משמעות, משעממת, מטמטמת או מעצבנת, הוא כמעט בגדר פשע; הוא מצביע על כך שההתעניינות במוצרים עולה על ההתעניינות בבני-אדם, ומשמש כאות וכסימן להעדר אהבת הבריות ולדבקותם ההרסנית של בני-אדם בצד הפרימיטיבי ביותר של הקיום בעולם הזה. ובדומה לכך, רדיפת הפנאי כתחליף לעבודה נחשבת כחוסר הבנה גמור של אחת מאמיתות היסוד של הקיום האנושי, האומרת שעבודה ופנאי הם חלקים משלימים של תהליך חיים אחד ויחיד, ואי אפשר להפריד ביניהם בלא לפגום בחדוות העבודה ובברכת הפנאי.

מנקודת הראות הבודהיסטית יש אפוא שני סוגים של מיכון, ויש להבחין ביניהם כהלכה: האחד מרומם את מיומנותו וכושרו של האדם, והאחר מוסר את עבודת האדם לידי עבד מכאני ומותיר את האדם בעמדה שבה עליו לשרת את העבד. כיצד ניתן להבדיל ביניהם? "האומן עצמו," כך טוען אנאדה קואומאראסוואמי, שבקיאותו מתירה לו לדבר על המערב המודרני ועל המזרח הקדום כאחד, מסוגל תמיד, אם מניחים לו לעשות זאת, לעמוד על דקות ההבדל שבין המכונה לכלי העבודה. מנור האורגים הוא כלי עבודה, תחבולה להחזקת חוטי השתי מתוחים בצורה המאפשרת לאצבעות האומן לכרוך סביבם את חוטי הערב; הפלך החשמלי הוא מכונה, ומשמעותו כהורס תרבות נעוצה בעובדה שהוא מבצע את חלקה של העבודה שהוא אנושי במהותו" (קואומאראסוואמי).  ברור איפה שתורת הכלכלה הבודהיסטית נבדלת לחלוטין מתורת הכלכלה של החומרנות המודרנית, שכן לדעתו של הבודהיסט מהותה של הציביליזציה איננה התרבות רצונות, אלא טיהור אופיו של האדם. האופי, מצידו, מתגבש בראש ובראשונה בעבודתו של האדם, והעבודה, כשהיא מתנהלת כראוי, בתנאים היאים להדרת כבודו של האדם ולחירותו, משרה מברכתה על עושיה ועל תוצרתם גם יחד. הפילוסוף והכלכלן ההודי ג'.ק. קומאראפה (קומאראפה 1958) מסכם את העניין כך:

מנקודת הראות הבודהיסטית יש אפוא שני סוגים של מיכון, ויש להבחין ביניהם כהלכה: האחד מרומם את מיומנותו וכושרו של האדם, והאחר מוסר את עבודת האדם לידי עבד מכאני ומותיר את האדם בעמדה שבה עליו לשרת את העבד. כיצד ניתן להבדיל ביניהם? "האומן עצמו," כך טוען אנאדה קואומאראסוואמי, שבקיאותו מתירה לו לדבר על המערב המודרני ועל המזרח הקדום כאחד, מסוגל תמיד, אם מניחים לו לעשות זאת, לעמוד על דקות ההבדל שבין המכונה לכלי העבודה. מנור האורגים הוא כלי עבודה, תחבולה להחזקת חוטי השתי מתוחים בצורה המאפשרת לאצבעות האומן לכרוך סביבם את חוטי הערב; הפלך החשמלי הוא מכונה, ומשמעותו כהורס תרבות נעוצה בעובדה שהוא מבצע את חלקה של העבודה שהוא אנושי במהותו" (קואומאראסוואמי).  ברור איפה שתורת הכלכלה הבודהיסטית נבדלת לחלוטין מתורת הכלכלה של החומרנות המודרנית, שכן לדעתו של הבודהיסט מהותה של הציביליזציה איננה התרבות רצונות, אלא טיהור אופיו של האדם. האופי, מצידו, מתגבש בראש ובראשונה בעבודתו של האדם, והעבודה, כשהיא מתנהלת כראוי, בתנאים היאים להדרת כבודו של האדם ולחירותו, משרה מברכתה על עושיה ועל תוצרתם גם יחד. הפילוסוף והכלכלן ההודי ג'.ק. קומאראפה (קומאראפה 1958) מסכם את העניין כך:

שואפים, ללא ליאות, לאמץ את הגישה החומרנית של תורת הכלכלה המודרנית במהירות הרבה ככל האפשר. קודם שיתנערו כליל מתורת הכלכלה הבודהיסטית, כאילו לא היתה אלא חלום נוסטלגי, מוטב שיהרהרו ויבדקו אם הם באמת מעוניינים להגיע אל המקומות שאליהם עלולה להביא אותם הדרך של הכלכלה המודרנית. לקראת סוף ספרן הנועז 'האתגר של עתיד האדם' (The  Challenge of Man's Future), מעריך הפרופסור האריסון בראון מן המכון לטכנולוגיה של קליפורניה את המצב כך:

שואפים, ללא ליאות, לאמץ את הגישה החומרנית של תורת הכלכלה המודרנית במהירות הרבה ככל האפשר. קודם שיתנערו כליל מתורת הכלכלה הבודהיסטית, כאילו לא היתה אלא חלום נוסטלגי, מוטב שיהרהרו ויבדקו אם הם באמת מעוניינים להגיע אל המקומות שאליהם עלולה להביא אותם הדרך של הכלכלה המודרנית. לקראת סוף ספרן הנועז 'האתגר של עתיד האדם' (The  Challenge of Man's Future), מעריך הפרופסור האריסון בראון מן המכון לטכנולוגיה של קליפורניה את המצב כך:

וכך רואים אנו שבדיוק כשם שהחברה התעשייתית בלתי יציבה היא מיסודה, ועלולה לשוב ולחזור אל צורת הקיום האגררית, כך גם התנאים המעניקים לבניה את חופש הפרט הם גם בלתי יציבים מבחינת יכולתם למנוע את היווצרותן של נסיבות שתכפינה צורת אירגון קשיחה ופיקוח טוטליטרי. אכן, כשבוחנים את כל הקשיים שניתן לחזותם כבר כיום, המאיימים על הישרדותה של הציביליזציה התעשייתית, קשה לראות כיצד ייתכן ליישב את הרצון להשיג יציבות עם הרצון להמשיך ולכבד את חופש הפרט (בראון, 1954).  

וכך רואים אנו שבדיוק כשם שהחברה התעשייתית בלתי יציבה היא מיסודה, ועלולה לשוב ולחזור אל צורת הקיום האגררית, כך גם התנאים המעניקים לבניה את חופש הפרט הם גם בלתי יציבים מבחינת יכולתם למנוע את היווצרותן של נסיבות שתכפינה צורת ארגון קשיחה ופיקוח טוטליטרי. אכן, כשבוחנים את כל הקשיים שניתן לחזותם כבר כיום, המאיימים על הישרדותה של הציביליזציה התעשייתית, קשה לראות כיצד ייתכן ליישב את הרצון להשיג יציבות עם הרצון להמשיך ולכבד את חופש הפרט (בראון, 1954).  

גם אם נדחה הערכה זו בטענה שאין היא אלא תחזית לטווח רחוק, נצטרך להתייחס כבר עכשיו לשאלה, אם תוצאותיה של ה"מודרניזציה", כפי שהיא מנוהלת כיום, כלומר, בלא כל התחשבות בערכים דתיים ורוחניים אכן נעימות הן. דומה שמבחינתם של המוני העם התוצאות ממש הרסניות - התערערות הכלכלה הכפרית, גל גואה של אבטלה בעיר ובכפר, צמיחה של פרולטריון עירוני, ללא מזון לגוף או לנפש.

גם אם נדחה הערכה זו בטענה שאין היא אלא תחזית לטווח רחוק, נצטרך להתייחס כבר עכשיו לשאלה, אם תוצאותיה של ה"מודרניזציה", כפי שהיא מנוהלת כיום, כלומר, בלא כל התחשבות בערכים דתיים ורוחניים אכן נעימות הן. דומה שמבחינתם של המוני העם התוצאות ממש הרסניות - התערערות הכלכלה הכפרית, גל גואה של אבטלה בעיר ובכפר, צמיחה של פרולטריון עירוני, ללא מזון לגוף או לנפש.