מחאה בלתי אלימה
התנגדות בלתי-אלימה (יכולה להיקרא גם פעולה בלתי-אלימה) היא כינוי למגוון פרקטיקות המשמשות פעילים ברחבי העולם לשם השגת מטרות שונות. למשל שינוי חברתי, פוליטי או כלכלי מעמיק. הפרקטיקות יכולות להיות קשורות או שאינן קשורות לנושא עליו הן מבקשות להשפיע, להתבצע באופן חוקי או בלתי-חוקי, כל-עוד נשמר הכלל של אי-אלימות, דהינו הימנעות מפגיעה ברכוש או בנפש.
בין דרכי ההתנגדות הלא-אלימה, ניתן למנות: לוחמת מידע, צעדות, משמרות, הפצת עלונים (ראה: סאמיזדאט), סאטיאגרהא, אמנות מחאה, מוזיקת מחאה ושירה, חינוך והעלאת מודעות, שדלנות והקמת קבוצות אינטרס, התנגדות לתשלום מס, מרי אזרחי, חרם צרכנים או סנקציות, מאבק משפטי או דיפלומטי, סירוב לקבלת פרס או הוקרה, ושביתות כלליות.
לאורך ההיסטוריה קמו מנהיגים ומובילי דעה רבים אשר פעלו או תמכו בהתנגדות בלתי-אלימה. ביניהם: מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, טנזין גיאטסו (הוא הדלאי לאמה), לב טולסטוי, אליס פול, רוזה פארקס, אנדריי סחרוב, לך ואלנסה, ג'ין שארפ הנרי דייוויד תורו, ורבים נוספים.
בין התנועות הבולטות במאה ה-21, ניתן למנות את תנועת פמן, המרד בהכחדה, חיי שחורים חשובים, שביתת בתי הספר למען האקלים ועוד.
בין המהפכות שבמהלכן נעשה שימוש נרחב בהתנגדות בלתי-אלימה מן העשורים האחרונים, ניתן למנות את התפרקות ברית המועצות, מהפכת הוורדים, המהפכה בתוניסיה (2011), מהפכת הקטיפה, אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), המחאות בהונג קונג (2014), המהפכה במצרים (2011), המהפכה הכתומה, מהפכת הארזים, ובישראל - תוכנית ההתנתקות, מחאת הקוטג', המחאה החברתית בישראל 2011 והמחאה כנגד השחיתות השלטונית בישראל (2020).
התנגדות מול אי-ציות אזרחי
נפוץ בלבול בין המונח התנגדות לא-אלימה לבין אי-ציות אזרחי בלתי-אלים. פרופ' ברל לאנג (Berel Lang) מציע שלושה מאפיינים לאי-ציות אזרחי בלתי אלים:
- הפעולה מהווה עבירה על החוק.
- הפעולה נעשית מתוך כוונה תחילה.
- הפעיל מסכים לקבל עליו את העונשים הקבועים בחוק כתגובת הממשל לפעולתו.
התנגדות בלתי-אלימה יכולה להתקיים גם ללא עמידה באף אחד מן הקריטריונים הנ"ל, ועל-כן יש להפריד בין שני המונחים.
בנוסף, התנגדות לא-אלימה מיוחסת לרוב לניסיון לשינוי מעמיק ושורשי בנושא בו היא עוסקת (מהפכה), ואילו אי-ציות אזרחי יהווה אסטרטגיה לשינוי חוק או קובץ חוקים מצומצם יחסית (רפורמה נקודתית)[1]
לכן, ניתן לכלול אי-ציות אזרחי בלתי-אלים כאסטרטגיה של התנגדות בלתי-אלימה.
יעילותה של התנגדות בלתי אלימה
במחקר שנפרש על פני עשרות שנים, חקרה פרופ' אריקה צ'נוות' (Erica Chenoweth) מאוניברסיטת הרווארד, יחד עם חוקרים נוספים, את ההצלחה של התנגדות אלימה ושל התנגדות בלתי אלימה ברחבי העולם. המחקר פורסם בספר "Why Civil Resistance Works" ("מדוע התנגדות אזרחית עובדת") שפורסם בשנת 2011. המחקר הקיף יותר מ-320 אירועי התנגדות ומחאה אלימים ולא אלימים, שהתרחשו משנת 1900 ועד 2006.
הממצא המובהק הראשון של החוקרים היה כי שיעור הסיכויים להצלחת המחאה, כלומר - שינוי השלטון, גבוה הרבה יותר כאשר המחאה אינה אלימה. ב-53% מהמחאות השלוות שהתנהלו ללא אלימות הוחלף השלטון בהצלחה לעומת 26% מהמקרים של מחאות אלימות ומזוינות. בראיון ל-BBC הסבירה צ'נוות' כי הסיבה העיקרית להצלחתן של מחאות אזרחיות לא אלימות היא היכולת שלהן לסחוף מספר רב יותר של אנשים מהציבור הרחב.
ממצא בולט נוסף במחקר הוא "כלל 3.5%". לפי המחקר, כל המחאות שהצליחו לגייס אליהן תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% של האוכלוסייה, הצליחו להביא להפלת השלטון.[2]
יתרון נוסף של התנגדות לא אלימה היא שהצלחה שלה גורמת לעיתים קרובות יותר לשלטון סובלני או דמוקרטי לעומת מחאות אלימות שלעיתים קרובות גרמו להחלפת דיקטטור אחד בדיקטטור אחר. [3]
כלים למחאה מוצלחת
שרדיה פופוביץ היה בין מקימי הארגון "אוטופור!" (התנגדות) הסרבית שהצליחה להפיל במחאה לא אלימה את המנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ' לאחר שזה סרב להכיר בתוצאות הבחירות. פופוביץ וחבריו הקימו לאחר מכן גם את ארגון CANVAS שמסייע לארגונים ותנועות לקיים מחאה לא אלימה אפקטיבית. הוא ממליץ על שלושה עקרונות בסיסיים בתכנון מחאה לא אלימה - תכנון מראש, אחדות, ומשמעת למחאה לא אלימה. [1] [3]
- תכנון - קביעת אסטרטגיה לטווח קצר ולטווח ארוך איך לנהל את המאבק ואיך לנצח בו - לעיתים קרובות אנשים במחאה טוענים שאין להם זמן לקבוע אסטרטגיה שכן הם במאבק דחוף , זו טעות שכן ללא אסטרטגיה ותכנון מראש המוחים פשוט עושים רעש בלי מטרה. לרוב מחאות מתחילות כאשר הן אומרות למה הן מתנגדות. זה קל יותר וברור יותר. אבל לפי פופוביץ אם מחאה נשארת רק עם התנגדות היא צפויה להכשל - כי הציבור חייב לדמיין מציאות חלופית טובה יותר שתתרחש לאחר שהמחאה תנצח. מחאה מוצלחת שואלת "לאן חותרים המפגינים?" "מה אנחנו רוצים להשיג?" דוגמה לתכנון מראש במאבק נגד מילושביץ להשיג שלוש מטרות משנה - להביא כמה שיותר אנשים להצביע למועמד שהתמודד מולו, להתכונן מראש מול נסיונות לזיופי בחירות ולהשבית את המדינה כדי לגרום לו להכיר בתוצאות הבחירות.
- אחדות - לפי פופוביץ על המחאה להתמקד סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר. שכן מחקרים מראים שמחאות מצליחות רק אם החברים בהן מצליחות לגייס את האנשים שאינם דומים להם. לדוגמה התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית הצליחה כאשר אנשים לבנים הצטרפו אליה. תנועות נשים הצליחו יותר כאשר הן הצליחו לגייס גם גברים למענן. תנועות להט"ב הצליחו כאשר סטרייטים הצטרפו. בסרביה תנועת "אוטופור הצליחה לאחר שהתנועה התפשטה מהסטודנטים גם אל קהילוות כפריות, חקלאים, כורי פחם חלקים גדולים מהצבא והמשטרה. עקרון האחדות חשוב גם כדי לנסח חזון פוסט-רודני שמנוסח מנקודות מבט רבות של ציבורים שונים. לעיתים קרובות תנועות התנגדות משתמשות בסמל מאחד כלשהו - לדוגמא סמל גרפי או צבע, כדי לעודד השתתפות וסולידריות. היבט נוסף של אחדות הוא היכולת לשתף פעולה בין יריבים. בסרביה נדרש לאנשי המחאה 10 שנים כדי לגרום ל-18 מפלגות שונות להתאחד מאחורי מועמד אחד שיביס את מילושביץ'.
- משמעת לאי אלימות החשיבות של מחאה לא אלימה נובעמת מכמה היבטים. אחד הוא שכך קל יותר להרחיב את מעגל המפגינים. מחאה אלימה מרחיקה השתתפות של ילדים או אנשים מבוגרים. בנוסף מחאה לא אלימה מציבה את השלטון במצב בעייתי - שכן פיזור אלים של הפגנה לא אלימה לא מצטלם טוב וזוכה לגינוי רחב הן מבית והן ממדינות אחרות בעולם.
כלים לפעולה לא אלימה כוללים - הצבת מטרות בהתאם לכמות האנשים הפעילים, יצירת בריתות עם קבוצות אחרות, שימוש בהומור ויצירתיות כדי להפחית מתח, הפנגת אמפתיה כלפי כוחות הבטחון.
דוגמאות היסטוריות
התנגדות אזרחית ומחאה לא אלימה הן תופעה ארוכת שנים ונפוצה בהיסטוריה האנושית. מקרים ידועים של התנגדות אזרחית, כוללים את המקרים הבאים. בחלק מן המקרים המחאה הצליחה ובחלקם היא נכשלה. כמו כן בחלק מן המקרים המחאה הלא אלימה התדרדרה למחאה אלימה, מלחמה או הפיכה דיקטטורית.
- תפקידו של מוהנדס ק. גנדי בתנועת העצמאות ההודית בשנים 1917–1947.
- תפקידים של מרטין לותר קינג, ג'יימס בוול ופעילים אחרים בהתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, בשנים 1955–1968
- המהפכה הסודנית נגד המשטר הצבאי (מנהיג איברהים אבוד)-1958-1964.
- היבטים של תנועת זכויות האזרח של צפון אירלנד בשנים 1967–1972
- מגוון פשיטות על לשכות הגיוס של ארה"ב במחאה על המלחמה בווייטנאם, 1967-1971
- המהפכה הסודנית נגד המשטר הצבאי (Jaffer Numairy)-1969-1984.
- מהפכת הציפורנים בפורטוגל בשנים 1974–1975, תמיכה בהפיכה הצבאית ב-25 באפריל 1974 נגד השלטון הפשיסטי
- המהפכה האיראנית בשנים 1977–1979, לפני עלייתו של חומייני לשלטון בפברואר 1979
- תנועת "סולידריות" הפולני ומנהיגה לך ולנסה, השתמשה בהתנגדות אזרחית כדי להפגין נגד הממשלה הנשלטת על ידי ברית המועצות, גם לאחר שהוצאה מהחוק ופעילות אלימה נגד אנשיה.
- "מהפכת כוח העם" בפיליפינים בשנות ה-80 שהדיחה את הדיקטטור פרדיננד מרקוס לאחר 20 שנות שלטון.
- הקמפיינים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, במיוחד לפני 1961, ובמהלך התקופה של 1983–1994.
- ההתגייסות ההמונית נגד השלטון האוטוריטרי בצ'ילה של אוגוסטו פינושה, 1983–1988.
- הפגנות כיכר טיאננמן ב-1989 נגד המשטר הקומינסטי בסין. ההפגנות נכשלו עקב דיכוי אלים של הצבא הסיני שירה על המפגינים ועצר אותם.
- התנועות השונות שתרמו למהפכות סתיו העמים ב 1989 במרכז ובמזרח אירופה נגד שלטונות קומוניסטים. בין היתר מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה , נפילת חומת ברלין בגרמניה המזרחית ונפילת המשטר הקומוניסטי ברומניה.
- מהפכת השירה של 1988–1990 שהובילה להחזרת עצמאותן של שלוש המדינות הבלטיות שנכבשו על ידי ברית המועצות
- המערכה נגד השליטה של הסרבית בקוסובו, בהנהגת הליגה הדמוקרטית של קוסובו (LDK) שהוביל איברהים רוגובה בשנות ה-90. מחאה זו התדרדרה למחאה אלימה ולאחרה ולאחריה באה מלחמת קוסובו.
- המחאה של ארגון "אוטפור!" (התנגדות!) הסרבי בשנת 2000, שהצליחה להפיל את סלודבן מילושביץ' לאחר שזה סרב להכיר בתוצאות הבחירות שבהן הפסיד.
- מהפכת הוורדים בגאורגיה ב-2003 התנגדות מוצלחת נגד ממשלה מכהנת שסירבה להכיר בתבוסתה בבחירות וביקשה לזייף את תוצאות הבחירות.
- המהפכה הכתומה באוקראינה בשנת 2004 כתוצאה מטענות לזיוף בחירות בידי המועמד הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ'. המהפכה הובילה לסבב בחירות נוסף בו ניצח ויקטור יושצ'נקו, מועמד פרו-מערבי. כמו כן המאבק הוביל להווצרות תנועת "פורה" שדגלה בהתנגדות בלתי אלימה כדרך לקדם דמוקרטיה במדינה.
- מהפכת הארזים בלבנון ב-2005, בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005, דבר שהובילה לנסיגת הצבא הסורי מלבנון
- ההפגנות, בעיקר בהובלת סטודנטים ונזירים, במהפכת הזעפרן בבורמה ב-2007.
- מחאת הבחירות לנשיאות באיראן ב-2009 בעקבות עדויות למניפולציה אלקטורלית בבחירות של יוני 2009.
- התקוממויות האביב הערבי במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שהחלו בתוניסיה בדצמבר 2010, והביאו, ב-2011, לנפילת השליטים בתוניסיה, מצרים, לוב ותימן. במדינות מסוימות בעקבות התנועות באה מלחמה (למשל מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמה בתימן) או חזרה לשלטון צבאי, כמו במצרים ב-2013 בעקבות המהפכה המצרית של 2011.
- מחאת פארק גזי בטורקיה ב-2013, בהתנגדות לתוכניות פיתוח עירוניות, וגם לפגיעת הממשלה בחופש הביטוי ולמסורות החילוניות של טורקיה.
- השלבים המוקדמים של הפגנות יברומאידאן באוקראינה בשנים 2013–14, בדרישה לשילוב הדוק יותר עם מדינות האיחוד האירופי, והתפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ.
ראו גם
- חזון חברתי
- תקשורת מקרבת
- הכחשת אלימות
- הרחבת המוסר, אבולוציה של המוסר
- דמוקרטיזציה עולמית, שחיקה דמוקרטית
- קבלת החלטות בקונצנזוס
- אי אלימות
- מרי אזרחי
- פציפיזם
- סרבנות
- המורד האלמוני
- פעולה ישירה
- חופש ההפגנה
- דמוקרטיה
- אנרכיזם
קישורים חיצוניים
- התנגדות בלתי אלימה בויקיפדיה האנגלית
- התנגדות פאסיבית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Lang, Berel (1970). "Civil Disobedience and Nonviolence: A Distinction with a Difference". Ethics. 80 (2): 157. JSTOR 2379879.
- ^ עידו באום, "התנגדות אזרחית עובדת": המספר שיפיל את נתניהו, באתר TheMarker, 26 בספטמבר 2020
- ^ 3.0 3.1 נטע אחיטוב, לפי המומחה מס' 1 למחאות, המפגינים בישראל עושים הכל נכון. כמעט הכל, ראיון עם שרדיה פופוביץ', מארגון CANVAS, מוסף הארץ, 05 באפריל 2023
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'Module:No globals' not found.