הפרטת בתי הסוהר בישראל

הפרטת בתי הסוהר בישראל נוגעת לניסיון להפריט את בתי הכלא בישראל בתחילת שנות ה-2000. ניסיון זה שקודם על ידי משרד האוצר בראשותו של בנימין נתניהו והמשרד לביטחון בפנים בשנת 2004 נתקל בהתנגדות ציבורית. המרכז האקדמי למשפט ולעסקים וגורמים נוספים עתרו לבג"ץ בשנת 2005. בשנת 2009 קיבלו שופטי בג"ץ את העתירה ופסלו את החוק. נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, קבעה בפסק דינה, אליו הצטרפו שבעה שופטים נוספים, כי בעצם העברת סמכויות פוגעניות הכרוכות בהפעלת בית סוהר לזכיין פרטי הפועל למטרות רווח, יש פגיעה בלתי מידתית בכבודם ובחירותם של האסירים. בדעת המיעוט, סבר השופט אדמונד לוי כי מוטב היה להתחיל בהפעלת בית הסוהר, ולבחון האם בהפעלתו נגרמת פגיעה באסירים.

הניסיון להפריט את בתי הכלא בישראל לווה בדיון ציבורי בעד ונגד והיה חלק מקידום מדיניות הפרטה בישראל וכן ניסיון לחכות הפרטה של בתי סוהר שבוצעה בארצות הברית, ובבריטניה.

העברת החוק להפרטת בתי הכלא

בתי הסוהר ובתי המעצר בישראל מתאפיינים במחסור במיטות, בהעדר תנאים סניטריים מינימליים ושירותי רפואה ירודים, דבר זה יוצר מצוקה קשה לאסירים ועצירים. לבית משפט העליון הגיעו בשנים האחרונות עתירות רבות בעניין זה. גורמים רבים סבורים כי פתרון מצוקת הכליאה יגיע מבניית בתי כלא נוספים.

במסגרת זו ביקשה המדינה לבחון דרכים שונות שיביאו לחסכון בעלויות הפעלתם וביעילותם של בתי סוהר בישראל. בפני הממשלה עמדו ארבע אפשרויות שונות. הראשונה, השקעת מאמצים בארגון וייעול המערכת מבפנים. השנייה, בנייתם והפעלתם של בתי סוהר ציבוריים נוספים. השלישית, הפרטה חלקית של בתי סוהר בישראל כשם שנהוג במדינות רבות בעולם. הרביעית, הפרטה מלאה של בתי סוהר בישראל הכוללת הפרטתן המלאה של סמכויות בעלות מרכיב דומיננטי של הפעלת כוח שלטוני (Police power). הממשלה בחרה באפשרות הרביעית של הפרטה מלאה של בתי הכלא. [1]

בזמן כהונת ממשלתו של אהוד ברק היה ניסיון להתנעת תהליך של הפרטת בתי הכלא. בשנת 2000 מינה השר לביטחון פנים דאז, שלמה בן-עמי, צוות בראשות גונדר בדימוס, אבי ילינק, לשעבר ראש מטה שירות בתי הסוהר. בעקבות מסקנות הצוות, גנז בן עמי את המהלך. ילינק עצמו התנגד למהלך ההפרטה בהמשך ותמך בהחלטת בג"ץ לדחות את ההפרטה.

היוזמה להפרטת בתי הכלא חודשה בזמן כהונתו של יורשו בתפקיד, עוזי לנדאו שהיה שר פנים בשנים 2001-2003 מטעם מפלגת הליכוד. לנדאו המשיך לתמוך ביוזמת ההפרטה גם לאחר פסיקת בג"ץ בטענה כי הדבר מחכה הצלחה של הפרטה במדינות אחרות, וכי זה יוביל להגדלת רווחת האסיר ושיקומו.

ממשלת ישראל החליטה להקים בית-סוהר למטרות רווח. במרץ 2004 אישרה הכנסת את תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, שאיפשר את הקמתו של בית סוהר פרטי. החוק נחקק ביוזמת משרד האוצר (בראשותו של בנימין נתניהו) ושל המשרד לביטחון הפנים (בראשות עוזי לנדאו וצחי הנגבי), בטענה כי הדבר נחוץ כדי להתמודד עם המחסור במקומות הכליאה בבתי הסוהר בישראל והמצוקה שנגרמה בשל כך לאסירים.

לפי החוק, הוסמך שירות בתי הסוהר, באישור השר לביטחון הפנים, להתקשר עם זכיין פרטי לשם הקמה, ניהול והפעלה של בית סוהר. מאחר שדובר על ניסיון ראשון, נקבע בחוק כי יוקם בית סוהר אחד בלבד במתכונת זו (בסמוך לבאר שבע), ובו תפוסה של 800 אסירים. כן נקבעה אוכלוסיית היעד של בית הסוהר:

1. אסירים שתקופת מאסרם אינה עולה על שנה, ושלא נקבע לגביהם, על פי פקודות שירות בתי הסוהר, כי אין להוציאם לחופשה.
2. אסירים שתקופת מאסרם (או יתרת תקופת מאסרם) אינה עולה על שלוש שנים ושניתן להוציאם לחופשה לפי פקודות שירות בתי הסוהר.

עם זאת, נקבע כי במקרה שהתפוסה בבית הסוהר לא תהיה מלאה, ניתן יהיה לשכן בבית הסוהר גם אסירים שתקופת מאסרם אינה עולה על שבע שנים, אם ריצו לפחות רבע מתקופת מאסרם.

כחלק מאמצעי הפיקוח על הזכיין, נקבע כי תוקם ועדה מייעצת לנציב בתי הסוהר, שתייעץ בכל הנוגע לזכויות האסירים בבית הסוהר הפרטי, לרבות שיקומם, רווחתם ובריאותם. חברי הוועדה יהיו שופט מחוזי בדימוס, נציג הסנגוריה הציבורית, נציג לשכת עורכי הדין, נציג המועצה לקרימינולוגיה, עובד סוציאלי ונציג הרשות לשיקום האסיר.

הגשת העתירה נגד החוק

במרץ 2005, שנה לאחר אישור החוק בכנסת. הגישו חטיבת זכויות האדם של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן וגונדר (בדימוס) שלמה טוויזר עתירה לבית המשפט העליון, בבקשה להורות על ביטולו של תיקון מס' 28. מאוחר יותר הצטרף לעתירה האסיר המשוחרר ידין מכנס.

מרגע שהוגשה העתירה היה ברור כי היא דנה בסוגיה רגישה מאוד- בשאלה מה הן גבולות ההפרטה והאם ניתן להעביר סמכות שלטונית כמו כליאה לידי גוף פרטי. סוגיה זו גרמה בהמשך לוויכוחים ציבוריים רבים בעיתונות.

המשיבים לעתירה היו שר האוצר, השר לביטחון הפנים וחברת א.ל.א. ניהול והפעלה. מאוחר יותר הגישה גם הכנסת תשובה לעתירה מטעמה.

הקמת בית הכלא

בנובמבר 2005 זכתה חברת א.ל.א. ניהול והחזקה, בבעלותן של החברות הציבוריות אפריקה ישראל בשליטת לב לבייב, וחברת מנרב, במכרז להקמתו ולהפעלתו של בית הסוהר למשך 25 שנים. עלות ההסכם בין המדינה לבין החברה נאמדה ב-1.4 מיליארד דולר, מתוכם הוקצו 250 מיליון דולר להקמת בית הסוהר. יש לשים לב כי זכיה זו בוצעה לאחר שהוגשה העתירה לבג"צ. בית הכלא הפרטי הראשון היה אמור לקום בשנת 2008.

במקום לעצור ולחכות להכרעת השופטים ניסתה הממשלה והיזמים לקדם את ההפרטה על ידי קביעת עובדות בשטח. במרץ 2007, כ-4 חודשים בלבד לפני הדיון השני שקבע בית המשפט העליון בסוגיית ההפרטה, חתם ירון זליכה, מי שהיה אז החשב הכללי במשרד האוצר, על הסגירה הפיננסית של עסקת הכלא החדש, עם היזמים לב לבייב ואברהם קוזניצקי. מאז החתימה עבדו החברות במרץ כדי לקדם את הקמת בית הכלא, כך שבמרץ 2009 הושלמו העבודות במקום. לטענת העיתונאי שי ניב המודל שאותו ניסתה המדינה והיזמים לקדם היה בשיטת "חומה ומגדל" או שיטת נוער הגבעות לקביעת עובדות בשטח כך שלבג"ץ לא תהיה ברירה אלא לפסול את העתירה ולאשר את החוק.

לטענת מי שהיה אז יו"ר וועדת הפנים, חבר הכנסת דוד אזולאי, נאמר ליזמים עוד בשנת 2007, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"צ, שהם לוקחים על עצמם סיכון היות שהנושא עדיין לא נסגר וכשיצא צו המניעה הזמני לפתיחת בתי הכלא נאמרה ליזמים שישנה בעיה.

בנוסף להקמת הכלא גייסה החברה גם 120 עובדים שהיו אמורים לעבוד בו. זאת על פי שהנושא נדון בבית המשפט ועל פי שהוצא צד מניעה זמני. ייתכן כי החברה ניסתה להשתמש בטיעון ותיק לפיו אם ימנעו ממה לפעול כרצונה הדבר יגרום לפיטורי עובדים. זאת על אף שהיא ידעה עוד זמן רב קודם לכן כי קיים סיכון מהותי לפיו בג"ץ ימנע את הקמת בית הכלא.

טענות בעד ונגד ההפרטה

טענות בעד ההפרטה

לטענת תומכי ההפרטה כמו הפרשן הכלכלי של עיתון הארץ נחמיה שטרסלר:

• מודל ההפרטה בישראל הוא בריטי והוא קובע פיקוח שוטף וצמוד של שירות בתי הסוהר על המפעיל הפרטי כדי להבטיח שיקפיד על כל זכויות האסירים ועל תנאי חייהם.
• ועדה מייעצת בראשות שופט בדימוס תבדוק ותגיש דו"ח שנתי לכנסת על המצב בכלא.
• כדי לנטרל את האפשרות שמישהו יצליח להשפיע על שופט כלשהו, או על ועדת שחרורים כלשהי, נקבע, שהתשלום לזכיין יהיה לפי מספר התאים הזמינים - לא לפי מספר האסירים.
• המכרז קבע שטח מחיה מינימלי לאסיר, של 4.5 מטרים רבועים, אך "אפריקה ישראל" 5.28 מעניקה מ"ר.
• אפריקה ישראל טוענת כי היא תאפשר ביקורים חמישה ימים בשבוע - הרבה יותר מהמקובל כשיש ניהול ממשלתי.
• בהסכם יש פירוט של 71 תנאים שהזכיין מחויב למלא. אם יחרוג מאחד מהם, הוא ייקנס באופן כבד ומיידי. למשל, אם ייכשל בהספקת מזון לפי מפרט מדויק, אם יפגע באחת מזכויות האסירים, או אם יקצץ בשעות המיועדות להכשרה מקצועית.
• אין סטנדרט דומה לזה כיום.
• המדינה תחסוך בעקבות ההפרטה במשך 25 שנות הזיכיון 320 מיליון שקל.
• הארגונים החברתיים רק מתלוננים על מצבם של האסירים אבל בפועל רק הפרטה יכולה לשפר את מצב האסירים.

טענות נגד ההפרטה

• נוכח התקדימים בארצות הברית ובמדינות נוספות עלול להתפתח מצב בו חברות הכליאה ימצאו דרכים להרוויח על חשבון האסירים או משלם המיסים, באופן לא הגון. לנוכח תקדימים קודמים של הפרטות בישראל, חשש זה אינו חסר תקדים.
• לרשויות בישראל יש היסטוריה גרועה של פיקוח ואכיפה כלפי זכיינים. כך לדוגמה חברות הכבלים לא עמדו בתנאי המכרז, לגבי סעיפים רבים, אבל המדינה לא נקטה נגדם בצעדים כלשהם.
• למרות שהתשלום נקבע לא לפי מספר האסירים, אלא לפי שטח, הרי שבטווח יותר ארוך, הדבר יוצר פתח להגדלת מספר האסירים באופן עקיף. מספר האסירים יגדל על ידי לחץ על שופטים וועדות שחרור או מחוקקים להחמיר את הענישה, ואז "לא תיוותר ברירה" והמדינה "תבקש" מהזכיינים לבנות עוד בתי כלא.
• כל הרעיון שעומד מאחורי הפרטה הוא שהמדינה אינה צריכה לנהל עסקים, וכי עסקים פרטיים יכולים לתת מגוון של שירותים לצרכנים באופן טוב, גמיש ויעיל יותר מאשר המדינה. העסקים מסוגלים לעשות זאת, בגלל קיומה של תחרות בין העסקים על כספו של הצרכן. אלא שבמקרה של הפרטת בתי הסוהר, מי שמשלם לבתי הסוהר היא בכל מקרה המדינה, ואילו מי שמקבל את השירות (האסירים מצד אחד ואזרחי המדינה מצד שני) אינו יכול לשלם או לבחור את בית הכלא שלו - ולכן מנגנון השוק, בו צרכנים רבים בוחרים בין עסקים שונים, אינו פועל במקרה זה, ואין כל ערובה להתייעלות.
• החברות המפעילות את בתי הכלא מונעת על ידי רווח, ויצטרכו לצמוח ולגדול כדי להשיג עוד משקיעים, לאחר פרק זמן מסויים יש גבול בכמות הייעול שניתן לבצע בבתי כלא. לפי ניסיון בתחומים הפרטה אחרים (כמו מערכת הרכבות בבריטניה) הדבר עלול להוביל להרעת תנאי העובדים, הרעת תנאי ה"צרכנים" (כלומר האסירים), הזנחת הבטיחות ועוד.

בסדרה "כתום הוא השחור החדש" ובסרט התיעודי ה-13 מוצגים דרכים שבהן תעשיית הכלא בארצות הברית "התייעלה": ביצוע עבודות בשכר נמוך מאוד על ידי האסירים - עבודות בתשלום נמוך מאוד למגוון רחב של חברות שאינן מעניקות הכשרה מקצועית - בעצם החזרה של העבדות בדלת אחורית, דחיסת כמות גדולה של אסירים בבתי הכלא, הגשת מזון תעשייתי ולא בריא, כליאה בצינוק של אסירים "בעייתיים" -(גם אם האלימות מופנית כלפי האסיר), גביית מחיר גבוה על שיחות טלפון של העובדים, העדר תכניות שיקום לאסירים או הצגת תכנית עבודה שחורה כתכנית שיקום, העסקת סוהרים ללא הכשרה, ללא רקע מתאים ובתנאים של שכר מינימום.

המאבק נגד ההפרטה בישראל

סרטו התיעודי של הבמאי נסים מוסק, "אסירי קבלן" שהופק על ידי ערוץ 1, מתעד את הדיונים והמאבק בהפרטת בתי הסוהר ויצא בשנת 2007.

ראו גם

• הפרטת בתי הכלא

קישורים חיצוניים

• הפרטת בתי הסוהר, המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן
• אורי טל ויובל וורגן, הפרטת בתי-סוהר בישראל - תמונת מצב ודיון, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. 14 במאי 2006
• בן כספית, בשל העיכוב בבג"ץ: מיליונים נזרקים על הכלא הפרטי, nrg, 15.7.2009
• אורן פרסיקו, זה הכל כסף, גרסת בית-הסוהר, תגובה קצרה למאמר של בן כספית, 15.07.2009, העין השביעית
• נועם שרביט, בג"ץ ביטל את הפרטת בתי-הסוהר: "פגיעה לא מידתית בזכויות האדם", גלובס, 19.11.2009
• שי ניב, כך בונים בית כלא בשיטת נוער הגבעות, גלובס, 22.11.2009
• משה גורלי, ביניש משתחררת, גלובס, 23.11.2009
• עו"ד מוריאל מטלון, מאחורי סורג ובריח, גלובס, 23.11.2009
• הכלא הפרטי: כרוניקה של כישלון ידוע מראש, ynet, 22.11.2009
• דיויד גיליס, אסיר תודה לבג"ץ, גלובס, 25.11.2009
• מיכל מרגלית, ועדת הפנים של הכנסת התכנסה לישיבה בבית הכלא הפרטי, גלובס, 26.11.2009
• עידו באום, הפרטת בתי הכלא: מי פה פופוליסט?, דה מרקר, 30.11.2009