תפקוד מול תפקיד במערכות
|
|
תפקיד
דבר אופייני הוא שלמערכת יש "תפקיד", כלומר מילוי מטרה שמישהו הגדיר לה. במקרה האבולוציוני מטרת ה"רובוטים הביולוגים" (היצורים החיים) היא להעביר הלאה כמה שיותר מהגנים שלהם לדור הבא (על פי הספר הגן האנוכי), הגנים של "רובוט" שנכשל בכך "נענשים" בכך שהסיכוי שלהם לעבור הלאה יורד, ונשארים הגנים שמצליחים בביצוע מטרה זו.
במוסדות אנושיים יש גם "מטרה רשמית" או "תפקיד" שניתן להם באופן רשמי או שתפקיד זה מוכר ככזה על ידי נורמה. לדוגמה "תפקידם" של השוטרים הוא לשמור שחוקים יאכפו. "תפקיד" הדת הוא להוות גשר בין המאמין לבין האל, "תפקיד" הממשלה הוא לפעול לטובת אזרחיה, "תפקיד" הכסף הוא להוות אמצעי תשלום זמין, "תפקיד" השוק הוא להפגיש בין קונים ומוכרים וכו'.
ניתן להבחין בין מערכות טבעיות (יצורים חיים, בני אדם, מערכות אקולוגיות) אשר "תפקידם" הוא לשרוד. מערכות אלו נוצרו על ידי האבולוציה הטבעית. סוג אחר של מערכות הן מערכות שנבנו על ידי בני האדם כדי למלא "תפקיד" מסויים (לדוגמה כיסא שמאפשר לשבת, מערכת בריאות שאמורה לספק שרותי רפואה ובריאות, צבא שאמור לספק הגנה מפני צבאות אחרים). כאשר מערכת מספקת את התפקודים שהיא יועדה לספק (עומדת בתפקיד שלה) אנו אומרים שהיא "מערכת מתפקדת".
באופן דומה למערכות האבולוציוניות הטבעיות, מוסדות אנושיים שהתפתחו באופן אבולוציוני פיתחו "מטרת משנה" שהינה לשרוד. מערכות ומוסדות שרק מילאו את החלק ש"יעדו" להן בני האדם, אבל לא פיתחו מנגנונים לשרידה, פשוט לא שרדו. לעיתים מטרת המשנה הזאת מיושרת עם האינטרסים של קבוצה מסויימת מקרב בני האדם - לפעמים אולי כולם. אז המשכיות המוסד מתאפשרת תודות לזה שהוא עדיין מספק את התפקיד שיועד לו. לעיתים תפקיד המשנה פוגע ב"תפקיד הרשמי" אבל הוא ממשיך להתקיים תודות לכוחם של אלו הנהנים ממצב זה. הדוגמה הקלאסית היא כיצד דתות המתחילות מאוסף מסויים של ציווים ורעיונות עוברות אבולוציה שבה הן משרתות את האינטרסים של קבוצה מסויימת, לעיתים תוך שינוי של הרעיונות המקוריים, ובדרך כלל תוך הצמדות לסמלים של הדת במקום למהותה. באופן דומה, ניתן לטעון שבנקים התפתחו מתוך התפקיד המקורי שלהם שהיה שמירה על חפצים שיוחס להם ערך (זהב), לתפקידים אחרים (כמו הדפסת כסף, מתן הלוואות, השפעות פוליטיות וכו') שהעניקו לקבוצות שונות (בעיקר לבעלי הבנקים) כוח רב יותר.
תפקוד
בנוסף, לכל מערכת יש תפקוד, כלומר האופן שבו היא מתפקדת בפועל כפי שנגזר (באופן דטרמיניסטי או הסתברותי) מהדרך בו היא בנויה (באופן מכאני או מוסדי). המערכת מתפקדת על פי האילוצים והתמריצים שיש לתת המערכות המרכיבים אותה. האילוצים הללו משתנים באופן דינמי, על פי המצב הפנימי של תתי המערכות, מצבה של המערכת הנדונה, והמצב של המערכות העוטפות (המערכות איתן נמצאת המערכת באינטראקציה). שומר עייף ירדם בהסתברות גבוהה יותר מאשר שומר עירני בגלל מצב שונה של המערכת הפנימית-פיסית שלו, למרות ש"תפקידו" להיות ער וערני. התפקוד של שומר יכול להיות שונה מ"תפקידו" גם על רקע קבלת שוחד, דבר שיקרא בהסתברות גבוהה יותר ככל שהוא חושב שהוא נזקק באופן נואש יותר לכסף, או בעל מוסר נמוך יותר.
באופן תמידי, ישנו מתח בין התפקוד של המערכת לבין התפקיד שיועד לה. אם מתח כזה הוא קטן המערכת תפעל באופן מניח את הדעת ותספק את התפקוד שלה (אם כי תמיד יהיה "בזבוז של תפקוד לא מנוצל"), אם המתח גדול מידי המערכת תפעל לפי התפקוד כאשר התפקיד נפגע באופן מסויים או שאינו מתקיים כלל. פגיעה כזו מכונה בדרך כלל "תפקוד לקוי" של המערכת - שכן מבחינת שאר המערכות (בתוך המערכת הנדונה או מחוצה לה), המצפות מהמערכת לפעול בהתאם לתפקיד שלה, המערכת הנדונה פועלת באופן פתולוגי וגורמת להם לתפקד באופן שונה, לתפקד בעצמן ב"תפקוד לקוי" או להפסיק לתפקד בכלל (הרס או מוות).
עקרון האחריות היחידה
התאוריה של "עקרון האחריות היחידה" (The Single Responsibility Principle). פותחה על ידי "דוד בוב" (Uncle Bob) לגבי הנדסת תוכנה בסביבה של תכנות מונחה עצמים.[1] לפי עקרון זה, לפונקציה או למחלקה, או לעצם, צריכה להיות אחריות אחת בלבד. לדוגמה אסור שמחלקה המייצגת מלבן תדע לספק הן פונקציה שיודעת לצייר את המלבן (אחריות גרפית) והן פונקציה שמספק את שטחו של המלבן (אחריות גאומטרית) שכן אם יש לנו מערכת גאומטרית שמכירה את המחלקה "מלבן" היא תצטרך גם להכיר את הפונקציה הגרפית (שהיא חלק בלתי נפרד ממחלקה זו), דבר שיגרום לסרבול ולבעיות.
"דוד בוב" מגדיר "תחום אחריות" מוגדר כ"סיבה לשינוי", כלומר, בעולם של דרישות משתנות מצב הלקוח, ושל יכולות משתנות מצד מערכות תוכנה וחומרה, צפוי שתחום האחריות של המחלקה או הפונקציה ידרוש ממנה להשתנות בעתיד. אם יהיו למחלקה שני תחומי אחריות, עלולה להיווצר התנגשות בין שניהם, דבר שיגרום לתכנון מחדש של המחלקה.
את עקרון האחריות היחידה אפשר למצוא בתחומים שונים של מערכות - בעקרון הפרדת רשויות של המדינה, עקרון ההתמחות של אדם סמית (?), הפרדה בין אחראויות שונות של מחלקות בתוך פירמה עסקית, הפרדה בין אחראויות בין רופאות, אחיות, מנקות, מבשלות, ושאר תפקידים מקצועיים בתוך המערכת הרפואית וכו', "התמחויות" שונות של איברים ורקמות בגוף, "התמחויות" של תאים. הוצאת הקביעה של הריבית במשק (ולפיכך כביכול את כמות הכסף במשק) מידי הממשלה והשמתה בבנק מרכזי "עצמאי".
בתאוריה, מערכת שיש לה כמה תחומי אחריות, או כמה סוגי תפקודים או כמה סוגי תפקידים, תהיה בעייתית היות ולפי עקרון האחריות היחידה, התפקודים עלולים להתנגש בינם לבין עצמם. לדוגמה במאמר מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21 מצביע המחבר, ברנרד ליטר על 5 תפקודים של כסף רגיל אשר שניים מתוכם עוזרים לכסף לבצע את "תפקידו" ואילו השלושה האחרים מפריעים ל"תפקיד" או מתנגשים עם שני התפקודים הראשונים.
מצד שני, הפרדת אחראויות מביאה איתה ל"תסמונת הראש הקטן" או "נפילה בין הכסאות". במערכות טובות יש מנגנוני גיבוי שמנסים למנוע מצבים כאלה, או לטפל בכשלים של מערכות אחרות - מערכת החיסון מנסה להתמודד עם גופים זרים שחדרו את ההגנה ההיקפית של העור, הרוק וכו'. מערכת הערעורים של בתי המשפט, נציב קבילות הציבור, התקשורת, מוסד המבקר במוסדות גדולים, מנהלים במודלים היררכיים וכו'.
בעסקים, ניתן לראות את ההתנגשויות הקיימות כאשר פירמה מתחייבת ללקוחות שלה ש"תפקידה" הוא לספק להם מוצרים באיכות הרצויה במחיר נתון (או שתמורת כסף הם יקבלו תפקודים מסויימים מצד הפירמה או המוצרים שלהם), היא מתחייבת בפני הבעלים שלה ש"תפקידה" הוא להרוויח כמה שיותר כסף, מתחייבת בפני ספקים ומלווים שהיא אכן תחזיר להם את סכומי הכסף שהיא חייבת להם, בפני רשויות החוק שהיא תפעל כחוק ובפני העובדים שהיא תקיים את הסכמי התעסוקה ושתהיה מקום עבודה יציב. מובן שכל אלו הן "תפקידים" שהפירמה מנסה לטעון שהם "תפקידה היחיד" בהתאם להקשר שבו מעוניינים להציג את הפירמה. ומצד שני קיים גם תפקודה בפועל של הפירמה, שנקבע על ידי האינטרסים והמצבים (כפי שהם מפורשים על ידי) המערכות השונות הפועלות בתוך הפירמה (אנשים, וקבוצות לחץ, עובדים, מנהלים, משקיעים), על ידי ה"מצב" בו הפירמה נמצאת, ועל ידי המצבים והאינטרסים של המערכות איתם הפירמה נמצאת במגע (צרכנים, מתחרים, ספקים, שווקים, מערכות מידע, ממשלות, בנקים, ארגונים, קבוצות לחץ וכו').
הנאה או שרידה
הטענה של התועלתנות היא שאנו מונעים על ידי סבל והנאה. אנחנו נרצה להגדיל את ההנאה, ונרצה להקטין את הסבל.
אלא שמה משסב לנו הנאה הם דברים שבמצב (State) "נורמלי" הם דברים שיגדילו את השרידה של הגנים שלנו - במהלך רוב האבולוציה הדברים בהם נתקלנו ושיפרו את השרידה של הגנים שלנו קיבלו איתות של "הנאה", ואילו הדברים שסיכנו את ה"רובוט להעברת הגנים" קיבלו אות של "סבל". משום כך, רוב האנשים רוב הזמן נהנים כאשר הם יכולים לבחור (ללא אילוצים כלשהם, גם לא אילוצים כלכליים) לעסוק במין, באכילה, בתחזוקת הגוף, בלימודים מתוך עניין, בשיחה עם חברים, במשחק, במנוחה או התרגעות - כל אלו כאשר הם נעשים במידה (כלומר מספקים תפקוד שנמצא כרגע במחסור מצד המערכת הגופנית או הנפשיח שלנו), מסייעים למערכת הנמצאת במצב "נורמלי".
מערכת נמצאת במצב נורמלי, כאשר הגירויים שלה לגבי מה טוב ומה רע, התמריצים החיוביים והשליליים, או ההנאה והסבל, מיושרים עם ה"תפקיד שלה". ההגדרה של נורמלי היא הסתברותית. יצור חי אשר הגירויים שלו יסטו מדבר זה, (לדוגמה יהנה מפעילות שתסכן ללא צורך את חייו, לאל שהיא מספקת בדרך ישירה או עקיפה תועלת לשרידה), יגרום לכך שהגנים שלו יעברו הלאה בסיכוי קטן יותר. ולכן בהסתברות גבוהה יותר נמצא יצורים חיים אשר הגירויים להנאה שלהם מיושרים עם הפעולות שמעודדות את סיכויי השרידה שלהם.
מערכת נמצאת במצב לא נורמלי, או פתולוגי, כאשר התמריצים שלה מקטינים את היכולת שלה לבצע תפקודים שמסייעים ל"תפקיד" שלה. אדם אנורקסי אינו נהנה מאוכל, אדם יכול להחליט להתאבד, אדם יכול להתמכר לסמים, או להחליט שלא להוליד צאצאים. כל אלו, ועוד הרבה התנהגויות אחרות יכולות להראות בסדר על ידי "תאוריית התועלת". אלא שכל הדוגמאות האלו מקטינות את יכולת השרידה ולכן נחשבות ל"לא נורמליות" בשפת הדיברור היומיות (עם יותר או פחות רגשות בקשר לכך).