עקרונות הפעולה של כלכלת נדיבות מבוססת שפע
|
|
השפע הטבעי, כפי שהגדרתי והסברתי אותו במספר מאמרים קודמים שלי, מחייב פעילות כלכלית בהתבסס על מספר עקרונות, לצורך אי פגיע בשפע זה ובמקורותיו השונים:
איזון
1.ראשית יש ליצור איזון בין המקורות ומשאבי הטבע השונים, כלומר האיזון שבין מקורות מתכלים, לאלו שאינם כלאה. פגיעה באחד מהמקורות האלו, גם במידה והשני לא נפגע בו זמנית, יוביל לאורך ציר הזמן בהתבסס על טבעה הנון דואלי של המציאות בהכרח לפגיעה גם במשאב השני ככל שהזמן ילך ויחלוף. במילים אחרות, פגיעה במקורות המתכלים לא תאפשר לאורך זמן להשתמש ביסוד הלא מכלה, שגם הוא ארעי למרות היותו בלתי מתכלה, או לחילופין ביסוד המתכלה תגרור בהמשך הזמן לכיליון היסודות המתכלים.
2.כמו כן, חייב להתקיים איזון בין הטבע והסביבה לבין האדם. המין האנושי אינו נעלה יותר לטבע ולעולם החי, אלא הוא חלק ממנוף ועל כן יש לפעול לשימור האיזון בין הפרטים. גישת האדם לטבע ולמשאביו צריכה להיות של "מחויבות אצילית".
3.האדם אינו עומד גם מעל עולם החי, וגם בינו לעולם החי מתקיימת תלות הדדית (Interconnectedness). גם זאת יש לשמר על בסיס העיקרון של "מחויבות אצילית"
4.ברמה הכלכלית האיזון חייב לא רק להישמר בתוך התחומים השונים, אלא גם ברמה הכוללת, שכן התלות ההדדית והחיבור הפנימי קיים בין כל הרמות.
התאמה
על מנת למנוע בזבוז ולשמור על משאבי הטבע, הן לטובת הכלל, והן לטובת הפרט, עלינו ליצור התאמה בין צרכיו האמיתיים של האדם, המוחלטים והיחסיים, לבין השפע הקיים בטבע.
שיתוף פעולה
את שיתוף הפעולה אין להבין במובן של כלכלה ריכוזית, שכן אין המדובר פה בשיתוף פעולה אמיתי, אלא למעשה בסוג של כלכלת תכתיבים, אלא יש להבין שיתוף פעולה זה במובן של כלכלה מבוזרת, שבה אין גורמים כלכליים היכולים לשלוט אחד בשני, אך מצד שני כלכלה מבוזרת מעין זו אינה פועל יוצא של תחרות, שכן זו אינה אלא כלכלת ג'ונגל פרועה, שבה קומץ זעיר של בעלי יכולת כלכלית, משליט בכוח את רצונו בנצלו את הכוח הכלכלי שלו, כך שבסופו של דבר גם כאן מדובר בסוג של כלכלת תכתיבים. בשני המקרים, בין אם מדובר בכלכלה ריכוזית, או בין אם המדובר בכלכלה מבוססת תחרות, בין אם היא נשלטת על ידי המדינה או על ידי תאגידים ובעלי הון, בסופו של דבר בשני המקרים לא מתקיים שיתוף פעולה, אלא תכתיב כוחני של בעלי האמצעים, שמכריחים בכוח את הרוב להיכנע לתכתיבי המיעוט. שיתוף פעולה אמיתי מתבצע בכלכלה מבוזרת ודמוקרטית אמיתית, שבה אין גורמים מנצלים ומנוצלים, גורמים כוחניים וכאלה שחסרי כל הגנה, שאין ביכולתו של צד אחד לכפות בכוח הזרוע הכלכלית את גחמותיו על הצד השני, כלומר בכלכלה שבה כולם הם שווים או שווי ערך, אך לא במובן האבסולוטי, שבו אין פערים כלל, אלא במובן שפערים קיימים במובן היחסי, לא מסוגלים במובן האבסולוטי לגרום לתלות של גורם אחד בגורם אחר. במילים אחרות, הפערים צריכים להיות קטנים באופן כזה שאין ביכולתם לגרום לתלות של גורם אחד בשני, ולכן בסופו של דבר מתקיים כאן שוויון יחסי ברמת הפערים, ושוויון אבסולוטי במובן של היכולות, של כל צד וצד!
בניגוד לתחרות, שמקורה במזהמי וערפילי התודעה, ובמילים אחרות בשלושת הרעלים של חמדנות (הדוניזם), רוע (דחייה) ואשליה (בערות), ובעיקר בהיצמדות/היקשרות כאנרגיה רצונית עיוורת, אוטומטית, מותנית, מבוססת בערות ואשליה, והמקושרת לרצונות דואליים אינסופיים, שלא ניתן לספקם מעצם טבעם זה, כפי שהסברתי בדיון על שלושת מאפייני המציאות הכלכלית, וארבעת האמיתות הכלכליות האצילות, שעומדת בסתירה לחכמה ותובנה כאנרגיה רצונית נון דואלית, הנותנת מענה אמיתי לצרכיו של האדם, המניע של שיתוף הפעולה מקורו בטבעו הנון דואלי, האוהב, הטוב, החכם והחומל של האדם, והוא מונע על ידי הרצון לעשות טוב, על ידי חכמה, נדיבות ורוחב לב (Generosity). בעוד כאשר האדם פועל מתוך שלושת הרעלים של חמדנות, אשליה ורוע, כמניע או מוטיב למעשיו, בין אם המדובר בפעילות כלכלית או כל פעילות אחרת, ובין אם הוא ישיג עושר חומרי רב או לא, התוצאה תמיד תהייה סבל; לעומת זאת, כאשר המניעים או המוטיבציה של האדם תתבסס על נדיבות, רוחב לב, חכמה, תובנה, אהבה, וחמלה כאנרגיה רצונית, בין אם המדובר בפעילות כלכלית או כל פעילות אחרת, ובין אם הוא ישיג עושר חומרי רב או לא, התוצאה תמיד תהייה אושר.
הצורך בשיתוף פעולה מבסס ונובע מן החיבור הפנימי בין כל היצורים החיים, ומן הכוליות (Wholeness), שהיא תוצאה של טבעה הריק וחסר העצמי של המציאות, כמו גם זו של האדם; הצורך בשיתוף פעולה נובע אם כן מן הרצון והצורך לסיים את הסבל, ולא מן הרצון לקדם הדוניזם וחמדנות, שאינן מביאות לאושר, גם אם ייתכן ויביאו עושר. הטעות והאשליה של המיינסטרים הכלכלי המערבי הוא בהבנת אמת בסיסית זו: התחרות גם אם היא תביא לעושר חומרי מופלג, היא בהגדרה תיצור עוני וסבל רוחני מנטלי מופלג עוד יותר. ואם כך, שלילת התחרות והחלפת בשיתוף פעולה כרוכה בצורך לסיים את הסבל, ושאלת העושר מבחינה זו חסרת משמעות, שכן היא ממילא לא תביא לאושר, כאשר מתן הצרכים ברמה החומרית הוא פועל יוצא של שיתוף פעולה והעקרונות האחרים, המובאים בדיון זה, שמבססים גם על כלכלת נדיבות והשפע החומרי הקיים בטבע, שכלל אינו מצריך שום תחרות. השאלה כלל גם אינה האם האדם מסוגל לתחרות בעוד הוא אינו מסגל לשיתוף פעולה, אלא האם אמת זו מוצגת בפניו או מוסתרת ממנו. כך או כך, האדם מסוגל לשתיהן, הוא רק חייב לקבל החלטות בנוגע למניעיו כאשר ראה את האמת, והיא נפרסה בפניו.
שיתוף פעולה בהתאמה לרמות השונות
שיתוף הפעולה חייב להתבצע ברמות השונות, ובין הרמות השונות הללו לבין עצמם, כפי שנגדיר מייד:
1.רמת הפרט
רמה זו יכולה להתבצע למעשה עד רמת המשפחה, כלומר כל פרט בפני עצמו.
2.רמת הקולקטיב – הקהילה
את מסגרת הקהילה יש לראות בפרספקטיבה רחבה יותר. רמה זו מתחילה במסגרת הקהילה המסורתית על ביטויה השונים, ויכולה להגיע כמעט עד לרמת החברה כולה. ביניהם ניתן למנות קהילות עסקיות, קהילות חברתיות, קהילות תרבותיות, קהילות דתיות ורוחניות ועוד.
3.רמת המדינה
רמת המדינה היא המסגרת הכוללת, וניתן להרחיבה עד לרמה הבין מדינתית
כפי שאמרנו, שיתוף הפעולה חייב לכלול ולהתבצע לא רק בין הפרטים ברמות השונות, אלא גם בין הרמות השונות בינן לבין עצמן. שיתוף פעולה כזה הוא דמוקרטי ביסודו.
תכנון
התכנון אינו מתייחס כביכול רק לפעילות כלכלית גרידא, אלא מהווה למעשה את המסגרת בכוללת לכל העקרונות הללו, שהבאנו עד עכשיו. במילים אחרות, התכנון לוקח בחשבון הן את הפרמטרים הכלכליים גרידא, אך מתייחס אליהם כחלק מתוך ובמסגרת האטום השלם של שאר העקרונות ההכרחיים לטיפול בשפע, כלומר איזון, התאמה, שיתוף פעולה ומתינות (Moderation).
מתינות (Moderation)
כאן יש לציין, שעיקרון המתינות נכון גם במסגרת כלכלת המחסור המסורתית, שכן עדיף להתגבר על מחסור על ידי מתינות, ולא על ידי רדיפת בצע, חמדנות, הדוניזם, רצונות אינסופיים, מוחצנות, ראוותנות ומקסום העונג. לכל התיאוריות והכלכלות המערביות יש כאן כשל לוגי במובן הבסיסי ביותר, שכן רדיפת בצע, חמדנות, הדוניזם, רצונות אינסופיים ומקסום העונג, יביאו אך רק להתגברות המחסור ולהעצמתו, שכן לא ניתן בהגדרה לספק את אשליית רדיפת הבצע, החמדנות, ההדוניזם, הרצונות אינסופיים, ולכן לא רק שהניסיון לעשות כך יגביר ויעצים את לסבל, אלא הוא אף יגביר ויעצים את המחסור למימדים ולרמה קטסטרופלית.
הבעיות הסביבתיות והאקולוגיות, כמו גם משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים כיום הם ההוכחה הבסיסית ביותר לכך, וכל הרוצה למנוע את השואה האקולוגית המשמשת ובאה, חייב להפסיק את חגיגת מקסום העונג, ההדוניזם, החמדנות, המוחצנות, הראוותנות והצמיחה, ולבחור בדרך הנכונה של המתינות הכלכלית, הן ברמת הפרט, כמו גם ברמת הקולקטיב – הקהילה.
בכל אופן בכלכלת נדיבות מבוססת שפע, המתינות כעיקרון פעולה כלכלי מכוונת הן אל הפרט, כמו גם אל הקולקטיב והקהילה. במילים אחרות, הדבר נכון, הן ברמת הפרט, המשפחה, הקהילה, הקולקטיב, החברה האזרחית, העסק הקטן, החברה – התאגיד הכלכלי, והמדינה עצמה. פעילות כלכלית כגון ייצור/אי ייצור, צריכה/אי צריכה, ניצול משאבים/אי ניצול משאבים וכך הלאה, הם כולם בגדר פעילות כלכלית המבוססת על עיקרון המתינות. לכולם יש ערך כלכלי, והדבר נכון גם כאשר אנו נמנעים על בסיס עקרון המתינות מלבצע פעילות כלכלית כלשהי.