משתמש:האזרח דרור/ספר/אלימות

זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

שלושת סוגי האלימות

אפשר לחלק את האלימות או את הכפייה ל-3 סוגים. אלימות ישירה, אלימות חנק והגבלת רבייה. אלימות מסוג הראשון היא פגיעה פיזית במישהו וגרימה להרג או פציעה שלו: נמר מזנק על זברה, הורג אותה וטורף אותה; זברה אוכלת עשב; נמר אחד פוצע או הורג נמר אחר. אדם אחד לוקח חרב ותוקע בבטן של אדם אחר, או יורה לכיוון שלו. רצח עם או בלי שוד; מלחמה, בקרב נמלים או בקרב בני אדם היא הדוגמה החברתית והמאיימת ביותר מסוג אלימות זה.

האלימות מהסוג השני היא "חנק" או "הרעבה". לגרום למישהו למות או לתרום למותו כתוצאה מכך שהוא גווע ברעב עקב מחסור במזון או עקב מחסור בכל משאב אחר. סוהרים בבית כלא אינם צריכים להפעיל אלימות מהסוג הראשון כדי לגרום למותו של אסיר. צמחים שאין להם מספיק אור בגלל צמחים אחרים, גבוהים מהם, או שצמח אחר שותה להם את כל המים, ימותו גם הם ב"חנק משאבים". חיות טריטוראיליות ללא טריטוריה גדולה מספיק, כמו נמרים יגוועו ברעב.

בקרב בעלי חיים, השמירה על טריטוריה כלשהיא מושגת על ידי איום ולפעמים הפעלה של אלימות מהסוג הראשון. בקרב בני אדם השמירה על טריטוריה באה בדרך כלל על ידי שמירה על גבולות מדינה או גבולות עיר, אדמות נסיכות או כפר, ועל ידי רכוש פרטי ו"זכויות קניין". בכל מקרה כל הגנה כזו על טריטוריה חייבת תמיד לבוא תוך איום אפקטיבי להפעיל אלימות מהסוג הראשון, או אלימות חזקה יותר (אלימות פיזית של הגבלת תנועה - כליאה) מהסוג השני.

האלימות מהסוג השלישי היא לא לפגוע ביצור החי עצמו, אלא להגביל את יכולת הרבייה שלו, עד כדי איסור מוחלט. דוגמאות לכך מעולם החי כוללות קרבות של זכרים על נקבה. זכר אחד זוכה להזדווג איתה והזכר המובס אינו מת אבל גם אינו מצליח להוליד ילדים. דוגמואת מהעולם האנושי הן סירוס, איסור חיתון, איסור הבאת ילדים מחוץ לנישואין, או הטלת מגבלות חברתיות על יכולת הרבייה של בני אדם עניים או משכבה חברתית מסויימת.

מה שמאפיין את כל החיים הן שתי תכונות בסיסיות - שרידה והתרבות. אלימות היא לכן הפגיעה באחת משתי תכונות אלה לפחות. האלימות מסוג רצח או חנק פועלת נגד השרידה של היצור החי, והאלימות המגבילה את מספר הילדים או את סיכויי השרידה שלהם פועלת נגד יכולת ההתרבות.

מבחינה כלכלית ניתן להתייחס לסוג האלימות הראשון - הישיר - כאל "כלכלת רצח ושוד" - צד אחד מפעיל אלימות כלפי הצד השני, תוך הרג שלו או רק תוך פגיעה מינורית יותר. המטרה יכולה להיות סתמית, אבל ברוב המקרים מדובר בנסיון להשיג אנרגיה או משאבים אחרים, או להגן על משאבים אלה. ניתן להתייחס לסוגים אחרים של אלימות שאינם בהכרח הורגים את מושא האלימות כאל מקרים עדינים יותר של אלימות זו. טפילים, חיידקים וווירוסים שמנצלים את המארח שלהם. אוכלי עשב שאוכלים עלים מעצים. זיהום סביבתי של מפעלים. עטלפים יתושים ורועים אנושיים שמוצצים דם.

האם ניתן להמנע כליל מאלימות

בכלכלת מצב יציב, לא ניתן להמנע לחלוטין מ"אלימות". אם לא ניתן להגדיל את כמות המשאבים הכוללת, יהיה הכרחי להרוג מישהו כדי לקחת לו את המשאבים, או להגן על המשאבים בתוך טריטוריה מפני אנשים אחרים או להגביל בדרך כלשהי , בין אם בהסכמה ובין אם באיומים שונים וסנצקיות שונות את גידול האוכלוסיה.

דוגמה לכך קיימת בעולם החי. צמחים, פטריות, חיידיקים ובעלי חיים נמצאים ב"מלחמה" עם יצורים אחרים, בני מינים אחרים וגם בני מינם שלהם. לא ניתן להגדיל באופן משמעותי את כמות האוכלוסיה או את הספקת המשאבים לכל ולכן פרטים מסויימים הורגים או פוצעים פרטים אחרים, מגינים על הטריטוריה שלהם או מגבילים את הגישה לבני או בנות זוג, על ידי תחרות עם יצורים אחרים.

באופן דומה בני אדם יכולים לשמור על חברה שלווה שבה האוכלוסיה גדלה, רק על ידי הספקת עוד ועוד משאבים, ובעיקר משאבי מזון החיוניים לשרידה, לאוכלוסיה זו. אם יורדת כמות המזון הזמינה לאותה כמות אוכלוסיה, ולא ניתן להגדיל אותה, התוצאה היחידה היא שימוש באחד ה"פטנטים" שיש בעולם החי- צמצום האוכלוסיה על ידי אחת מ-3 צורות האלימות או כולן. בדרך כלל הגדלת כמות משאבי המזון פרושה גם לקיחה או רתימה של עוד משאבי אנרגיה. אם אנרגיה זו אינה זמינה בני האדם נקלעים בעל כורכחם לדילמות שהיו בחברות העתיקות ובחברות בעלי חיים.

מענה לביקורת

בשלב זה עולות מן הסתם ביקורות שונות. ביקורת אחת היא כי בני אדם יכולים לרתום עוד אנרגיה, להפיק עוד משאבים, ובכך להבטיח עוד משאבים, ובכך לאפשר לאוכלוסיה לגדול בלי חיכוחים מיותרים. המענה לביקורת זו היא שאכן הדבר אפשרי אבל רק אם נחרוג מהתנאים של כלכלת מצב יציב, דבר שאפשרי מבחינה תאורטית רק לטווח של 1000-11,000 שנה וכנראה שאינו פרקטי גם בפרק הזמן של 100 השנים הבאות. בטווחי זמן ארוכים יותר האוכלוסיה לא יכולה לגדול עוד ועוד בגלל מגבלות כמו מסת הייקום ומוקדם יותר גודלו של כדור הארץ. כבר היום אנו נתקלים במגבלות אפקטיביות על גידול האוכלוסיה כמו מחסור במי שתיה, מחסור באנריגה זמינה, והרס המערכות האקולוגיות התומכות בחיים. נושא זה מפורט בפרקים אחרים של הספר ולכן אין טעם להרחיב בו. בקיצור, ביקורת זו חורגת מהתנאים של כלכלת מצב יציב, ולכן אינה רלוונטית לספר זה.

ביקורת אחרת היא אנשים רבים יטענו שבני אדם שונים מזאבים, או אמבות היות והם חכמים יותר ומתוחכמים יותר. לבני אדם יש טכנולוגיה, יש מוסדות חברתיים, יש יכולות מופלאות בשיתוף פעולה, וכו'. בכך הם שונים באופן מהותי מיצורים חיים אחרים.

המענה לסוג ביקורת זה היא שבני אדם הם בכל זאת מין חי, שצריך להעביר את הגנים שלו הלאה, יש לו צרכים ביולוגיים כמו מים, מזון וכו', וצרכים אלה דורשים ניצול של משאבי טבע כמו אנרגיה, מרחב, מערכות אקולוגיות מתפקדות. בכל אלו הם דומים לחלוטין לכל יצור ביולוגי אחר. משום כך, כל עוד לא הוכח אחרת, עלינו להתייחס אל בני האדם בהנחה שהם ככל היצורים האחרים. כמו שנראה בפרקים אחרים, בני האדם "בסך הכל" המשיכו את המרוץ האבולוציוני בדרכים אחרות, שמערבות גם טכנוליגיות ומוסדות חברתיים, אבל בני האדם אינם חורגים מתוך המרוץ האבולוציוני או מתוך היצורים החיים. היות והאלימות על סוגיה השונים (בל נבלבל זאת אם ההגדרה המקובלת של אלימות שמתייחסת רק לאלימות מספר 1) נובעת מתוך המאפיינים הבסיסיים ביותר של החיים, אין בהוספת טכנולוגיה או בשינוי חברתי כדי לבטל מאפיינים אלה.

סוג שלישי של ביקורת טוען שגם בטבע יש שיתופי פעולה שמועילים לכולם. כך שלא כל האבולוציה היא אך ורק מאבק על משאבים. דוגמה אחת היא מצב של סימביוזה - מצבים שבהם שני מינים משפרים זה את מצבו של זה. דוגמה אחרת היא מערכת אקולוגית שבה מספר מיני בעלי חיים משפיעים על הסביבה הא-ביוטית ועל המינים האחרים ובכך מאפשרים את התנאים שחיוניים למינים האחרים כדי לשרוד ולשגשג. אלה שגם ביקורת זו אינה מענה אמיתי. בחלק מהמקרים שיתוף הפעולה בין שני מינים הוא על חשבונו של מין שלישי. במקרים אחרים שיתוף הפעולה בין המינים באמת מאפשר לרתום כמות גבוהה יותר של משאבים מגבילים, לדוגמה אנרגיה. בכל מקרה שיתוף הפעולה אינו מונע את 3 סוגי האלימות. בסופו של דבר מגיעים לשטף אנרגיה מוגבל בגודלו שנכנס לתוך המערכת האקולוגית ויש מאבק מי יצרוך זרם זה. ללא שהדבר סותר שיתופי פעולה שונים.

האם יש הבדל בין סוגי האלימות

אני מקווה שעד כה הוכחתי שלפחות בכלכלת מצב יציב, לא ניתן למנוע אלימות על כל סוגיה. השאלה הבאה היא האם יש הבדל בין סוגי האלימות, האם יש סוג של אלימות גרוע יותר? ואם תשובה זו חיובית, האם ניתן להמנע מסוג זה של אלימות.

ניתן אולי לקבוע שהאלימות מסוג אחד, האלימות הישירה, היא הגרועה ביותר. מלחמות לדוגמה הורגות בדרך כלל לא רק את מי שהתכוונו להרוג בהן, אלא גורמות להרג רב מסביב. המלחמה מחסלת משאבים, גורמת לזיהום ויכולה לגרום נזק, לעיתים קטלני גם למי שניצח בה. מלחמות גורמות למגיפות ובאופן כללי גורמת לכך ש-2 הצדדים רגישים יותר לסוגי אלימות שונים מצד גורמים נוספים כמו טפילים או מתחרים אחרים. מסיבה זו בעלי חיים מנסים להימנע ככל האפשר מאלימות כזו, ולאותת ליריבים בני אותו מין שהם חזקים מהם ושאין טעם להכנס לקרב. איתות אמין יכול להועיל לשני הצדדים. הצד החזק אינו נפגע ושומר על כוחותיו. הצד החלש עשוי להתקל ביריב חלש ממנו.

אלימות מסוג 2, חנק של היריב, יכולה להיות גרועה לא פחות מאלימות מסוג 1. לגווע ברעב לא תמיד נעים יותר בהשוואה למוות מהיר ואלים. עם זאת אלימות זו היא יותר "שוויונית" בכך שהיא לרוב מופנית כלפי החלשים יותר, כולל חלשים שהיו בעברם חזקים. כמו כן יש לשים לב שאלימות זו נפוצה וקטלנית בהרבה יחסית לאלימות מהסוג הראשון. לדוגמה הרבה יותר שועלים, תיקנים או בני אדם גוועים ברעב יחסית לכמות בעלי החיים ממינים אלה שמתו לדוגמה מאלימות ישירה.

אלימות מסוג 3, הגבלה על הילודה , נראית אכזרית, אבל מבין שלושת סוגי האלימות זוהי כנראה האלימות הכי פחות גרועה. לכן חברה שבה אין גידול של ניצול משאבים, בעיקר מזון, ושלא מעוניינת ב"אלימות" מסוג 1 - לא מוענינית במלחמות או ברצח צריכה למצוא דרכים לתעל את האלימות לכיוון "חנק" ועוד יותר מכך לכיוון אלימות -3 , הגבלת הילודה בדרכים שלוות יותר או פחות, או להקלע שוב ושוב לאותן מלחמות, הרס, שוד ורצח.

האם ניתן למנוע מלחמה

אם השתכנעתם שהאלימות מהסוג הישיר, אלימות מסוג 1, היא הגרועה ביותר עולה השאלה כיצד, אם בכלל ניתן להחליש אותה? האם המנעות מאלימות מסוג 1 היא יציבה מבחינה אבולוציונית? בעיקר עולה השאלה סביב בעיות כמו מלחמה.

האם יש מוסדות חברתיים פתרונות טכנולוגיים והתערבות גנטית שיסיטו את האלימות הרחק ממלחמה? בהנתן שאנו בכלכלת מצב יציב, אין לחץ מתגבר על המשאבים ואין גידול של האוכלוסיה, כך שהמוטיבציה למלחמה יורדת פלאים. אבל למרות זאת, לא ניתן לשלול מלחמה על רקע חמדנות, על רקע לחץ גנטי, או עקב "מושכים" של מלחמה מצד מוסדות חברתיים שונים. לדוגמה משטר שמנסה לשרוד ומתעל את השנאה של הציבור כלפי אויב חיצוני.

דרך אחת שאולי פתוחה בפנינו היא להקטין את המוטיבציה הגנטית לקיום של מלחמה. אוכלוסיה הטרוגנית ברמה העולמית שבה מתבצעים ללא הרף חילופי אוכלוסין תדירים, כך שאין ציבור הומוגני מבחינה גנטית גדול מידי שיש לו אינטרס לביצוע שוד ורצח - מלחמה נגד שאר בני האדם. אם בני האדם ישכילו לתעל את האלימות ל-2 צורות האלימות ה"שלוות" יותר הן יוכלו כנראה ליצור מניעת מלחמות, אם כי יהיה עליהם להשקיע הרבה כדי להבטיח שבאמת אף תת קבוצה אינה מייצרת בסתר כלי נשק נגד כל השאר.

דרכים נוספות למניעת מלחמות קשורים בבנית מוסדות חברתיים מתאימים לכך. דוגמאה מרכזית לכך היא דמוקרטיה. ככל שהדמוקרטיה (כצורת שלטון וכתרבות) היא חזקה יותר כך יורד הסיכוי למלחמה בין שתי מדינות דמוקרטיות. הסיבה לכך היא שבדמוקרטיה, אפילו דמוקרטיה נציגותית, יש תרבות של שיח וסובלנות ויש קשר בין מי שמקבל את ההחלטה על יציאה למלחמה ובין מי שמשלם את המחיר שלה.

מוסד חברתי חשוב להקטנת מלחמות הם הכלים התרבותיים. ערכים של סובלנות, של הבנת מעגל האלימות, הסבל והשנאה. גם פתיחות לביקורת והשכלה הם כלים חשובים במניעת אלימות מסוג לחימה. הזרם ההומניסטי וזרמים אחרים המדגישים את המשותף לכלל בני האדם יכולים לסייע.

דרך נוספת להקטין את הסיכוי למלחמות היא "תאוריית הקשתות המוזהבות" - סחר רב לאומי והשקעות רב לאומיות גורמות לכך שפירמות מושקעות במדינות רבות ולכן נתונות ללחץ כלכלי מצד אזרחים, מחוקקים, צרכנים ומשקיעים של מדינות אלה. בין אם מדובר במדינה יריבה ובין אם מדובר במדינה נייטרלית ערבוב כזה יוצר מקטין את ההפרדה בין "אנחנו" לבין "הם", ויוצר לחץ כלכלי על הפירמות ודרכן על המוסדות הפוליטיים והתרבותיים להמנע ממצבי אלימות שיזיקו לפירמות.

חריג מכלל זה הוא התופעה של סחר בינלאומי בנשק. חברות נשק עושות הון על מכירת נשק, לעיתים הן מוכרות נשק לשני הצדדים בסכסוך, ומזינות את המלחמה. דרך אחת להקטין דבר זה היא מגבלות באמנות בינלאומיות על מכירת נשק. אלא שחברות הנשק מוצאות דרך למכור נשק דרך סוחרים נשק בלתי חוקיים. דרך אחת להקטין את הסחר בנשק היא על ידי ממשלה עולמית שתקיים מונופול על אלימות מהסוג הישיר, ולכן תגביל מאד את מכירות הנשק. אלא שאנשים רבים חוששים מפני ממשלה עולמית והכוח אותו היא עלולה לצבור, כוח שיכול להיות מופנה נגד הציבור. בהיותה גוף מאד ריכוזי ומאד מרוחק, ממשלה עולמית צריכה להיות דבר מצומצם ככל האפשר.

פתרון נוסף שיכול להיות בחשבון, כאשר יש מסחר בינלאומי והשקעות בינלואמיות, יחד עם דמוקרטיה בחלק מהמדינות החזקות מבחינה כלכלית, הוא פתרון של מס פיגובאיני על מלחמה. בגישה זו במקום לנסות למנוע לגמרי מלחמה לגמרי על ידי חקיקה, או סנקציות כלכליות לאחר שהחלה המלחמה. מספקים מראש תמריץ להמנע ממלחמות. מסה קריטית של מדינות יכולות להחליט שמדינת שקונות נשק יפקידו ערבונות מראש. היות ויש מסחר בינלאומי, הכספים של כל מדינה מושקעים בדרך כלל במספר גדול של מדינות שברוב הסכסוכים הם נייטרליות במידה מספקת כדי לאכוף את מס האנטי מלחמתי. במידה ופורץ סכסוך, הערבונות שהופקדו מצד מדינה אחת ב-מדינות נייטרליות, משמשים כדי לשלם פיצויים לצד שנפגע. ניתן לשכלל מס זה בדרכים שונות כמו להטיל חלק מהמיסוי על יצרניות הנשק. כדאי להתחיל במס זה בסכומים נמוכים שלא יועררו התנגדות חריפה מידי מצד יצרניות הנשק ומדינות שמעורבות במלחמות, ובאופן הדרגתי לעלות את המס. המס יכול להיות מוטל על הרג, פציעה, פגיעה ברכוש ואולי גם על פגיעה במסחר. באופן זה המס מעודד מדינות להשקיע כסף באמצעי הגנה ולהשקיע פחות כסף באמצעים תוקפניים. כדאי לספק תמריצים כלכליים למדינות הנייטרליות לאפשר הוצאה של הכסף במקרה של תביעות. לדוגמה 10% מהכסף שמיועד לקורבנות האלימות ילך למדינה שהחזיקה בערבונות.