מלוכנות
מלוכנות היא אידאולוגיה פוליטית ותרבותית התומכת במלוכה כצורת שלטון מועדפת וטוענת כי מדובר בסדר טבעי, הגיוני וטוב יותר לחברה. מלוכנות הייתה התפיסה האידאולוגית השלטת ברוב העולם במשך שנים מאז ימי המהפכה החקלאית והקמת חברות היררכיות גדולות, היא התחלפה בהדרגה בעקבות תהליכים חברתיים וזרמי מחשבה שונים כמו התחזקות הליברליזם, תיעוש שהובילו להקמת ארצות הברית והמהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18, ובהתפשטות רעיונות אלה למדינות נוספות - תחילה לאיזור מערב אירופה (במאה ה-19) ולאחר מכן לשאר מדינות העולם (במהלך המאה ה-20). כיום מלוכנות מזוהה בעיקר המחנה ההשמרני בימין הפוליטי ועם תאיזם (אמונה באל). לעיתים קרובות מלוכנות באה עם התנגדות לדמוקרטיה כשיטה פוליטית ועם דחיה תרבותית של רעיונות דמוקרטיים. במהלך המאות ה-19 וה-20 ירדה קרנה של המלוכה כשיטה פוליטית וכן ההצדקות המוסריות שלה, בעקבות שורה ארוכה של החלטות כושלות, אכזריות וטיפשיות של מלכים ובעקבות ההצלחה של מדינות קפיטליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות -דמוקרטיות ליברליות.
יש מספר שאלות שמפרידות בין מלוכנים לבין דמוקרטים. דמוקרטים טוענים כי כדאי לנהל את המדינה בצורה משותפת על ידי מספר מוסדות חברתיים אף אדם אינו מספיק מוכשר כדי לקבל את כל ההחלטות הפוליטיות לבדו, הן בגלל שאדם אחד לא יכול לדעת את כל הדברים (מחסור בידע) והן בגלל שאדם אחד לא יכול לעבד את כל המידע הנחוץ כדי לשלוט במדינה (עודף מידע). בעיה זו מחריפה עקב תיעוש ועקב שימוש ביותר טכנולוגיות והתפתחות המדע שכן החברות הופכות חברות מורכבות יותר שיש בהן יותר תחומי ידע, וכמות המידע שקיימת ונאספת הולכת וגדלה. מלוכנים לעומת זאת תומכים באופן יסודי בשלטון של אדם יחיד בטענות שונות כמו - שמדובר באדם מבריק, מנהיג דגול משכמו ומעלה, דמוקרטיות הן מושחתות (התעלמות מהשחיתות הרבה שקיימת גם בחברה מלוכנית), וטיעונים דתיים או מסורתיים כמו התנגדות לליברליזם, או הטענה כי השליט נבחר בידי כוח עליון או האל.
מלוכנות בתקופה המודרנית
גם במאה ה-21 יש מדינות וחברות עם תמיכה במלוכה בעיקר בקרב תרבויות שמרניות - לדוגמה הדרישה למנהיג חזק או האמונה במודל האב המחמיר. נותרו מספר מדינות עם מלוכה בפועל, וכן מדינות עם "מנהיג" שהם בעלות מאפיינים חלקיים או מלאים של מלוכה כמו: שלטון יחיד, טענה להיות השליט מעל המוסר בגלל כוחות עליונים או נצחיים, העברת השלטון הלאה לצאצאים, שימוש נרחב בתעמולה וצנזורה כדי לשלוט באוכולוסייה, מבנה חברתי היררכי ועוד. גם במדינות דמוקרטיות יש זרמים שתומכים בהחזרת המלוכה, או נוקטים בגישה לפיה מנהיג מוצלח הוא "מלך".
מספר מדינות נותרו מונרכיות רשמיות, כאשר הכוח הפוליטי מרוכז ברובו או כולו אצל המלך והשלטון עובר בירושה. מדינות אלו כוללות מספר מדינות במזרח התיכון (כמו סעודיה, כווית, עומאן, איחוד האמירויות, ירדן, מרוקו), אינדונזיה. [1] בחלק מהמדינות שיש בהן מלוכה רשמית יש תהליכים להפחתת כוחו של הפוליטי של המלך לכיוון דמוקרטי יותר. דוגמאות לכך הן מהלכי דמוקרטיזציה במרוקו ובבהוטן. תאילנד היא לכאורה מלוכה אבל מאז 2014 קיים בה שלטון צבאי.
קבוצה שניה מדינות הן "גומלוכיה" - מדינות שמתארות את עצמן כרפובליקה או אפילו דמוקרטיה, אבל בפועל יש בהן שלטון מלוכני לא רשמי - יש בהן "מנהיג" שזכה בכוחו בהליך לא דמוקרטי, מקיים שלטון דיקטטורי, והשלטון עובר בירושה לצאצאי השליט (או קרובי משפחה אחרים שלו) או שהם סומנו כיורשים אפשריים וסבירים. המונח "גומלוכיה" נטבע בשנת 2001 על ידי הסוציולוג המצרי ד"ר סעד אל-דין אבראהים שתיאר חמש מדינות ערביות - שבהן היתה לכאורה רפובליקה או דמוקרטיה אבל בפועל היה שלטון דיקטטורי שעבר מאב לבן. המדינות הן עיראק (תחת שלטון סדאם חוסיין), סוריה (משפחת אסאד), תימן, לוב (מועמר קדאפי ובנו) ומצרים (מובארק ובנו הצעיר). בחלק מהמדינות יש לכאורה פרלמנט ומוסדות אחרים אבל אין להם כוח אמיתי. [2] מדינות אחרות שמתאימות להגדרה זו כוללות את צפון קוריאה (העברת השלטון בירושה במשך 3 דורות) ואת קובה של קאסטרו ואחיו.
קבוצה שלישית של מדינות הן דיקטטורות בעלות מאפיינים חלקיים של מלוכנות, לדוגמה הערצת המנהיג, קיום צנזורה על דברים שהמנהיג מתנגד להן, והצגת המנהיג כסוג של על-אדם, אבל ללא קיום של הורשת השלטון לקרובי משפחה לדוגמה רוסיה תחת שלטון פוטין או סין תחת שלטון המפלגה הסינית.
קבוצה שלישית של מדינות הן הפוכות מ"גומלוכיה" - באופן רשמי וטקסי הן בעלות בית מלוכה, אבל אלו מדינות דמוקרטיות וכוחו הפוליטי והתרבותי של המלך מוגבל מאד או אין לו משמעות מעשית - והמלך משמש שם בדומה לנשיא במדינת ישראל - כדמות טקסית בלבד - מדינות אלו כוללות את ברטינה, קנדה, ניו זילנד, ספרד, הולנד שבדיה ויפן.
קבוצה חמישית היא של מדינות דמוקרטיות, ללא מלוכה טקסית. גם במדינות אלה יש קבוצות שדוגלות בהחזקת המלוכה - בשיעורים שבין 30%-40% (קרואטיה וסרביה) לבין כ 16-17% (צרפת וגרמניה) ועד ארצות הברית (5%). [3] בישראל יש כיסים של מלוכנות -בתרבות ובפוליטיקה. דוגמה אחת לכך היא כמיהה בקרב חרדים ודתיים לחזור לימים הטובים של "המלך דוד" וכינוי מנהיגים פוליטיים נערצים בכינוי "המלך", ככינוי חיבה לדוגמה "שרון מלך ישראל" וכן "ביבי המלך". עם זאת לא ברור עד מהי התמיכה האמיתית במלוכנות בישראל.
טיעונים בעד מלוכנות
מלוכה אבסולוטית הוצגה בדרך כלל כדבר טבעי ומוסרי, תכופות כברירה היחידה האפשרית כנגד משטרים "מסוכנים" יותר - כאוס חברתי, או שלטון שודדים שבו פושעים עושים מה שהם רוצים, ומאז עידן הנאורות היא מוצגת כחלופה ל אנרכיזם, ליברליזם, סוציאליזם, וקומוניזם וכנגד רעיונות כמו אתאיזם ועוד. תכופות יש שימוש בדיכטומיה כוזבת שבה או שיש שלטון של מלך שמשליט סדר יציבות ומבטיח שגשוג או שיש בהכרח בלגן או אלימות רבה.
מדען מדעי המדינה הבריטי Vernon Bogdanor, מצדיק קיום של "ראש מדינה" לא מפלגתי, שהוא נפרד מראש הממשלה, ובכך מבטיח שהייצוג הגבוה ביותר של המדינה לא מייצג קבוצה פוליטית מסויימת באוכלוסיה אלא את כל האנשים. הוא מציין כי המלך יכול להיות דמות מאחדת במיוחד בחברה רב-לאומית או רב שבטית - לדוגמה נטען כי בבלגיה, המלך הבלגי הוא הבלגי היחיד - וכל השאר פלמים או וולונים. עם זאת טיעונים אלה נכונים לתפקוד של מלך כנציג טקסי של מדינה, במדינות דמוקרטיות ולא מהוות טיעון בזכות מלוכנות אבסולוטית או אפילו שמירת כוח פוליטי ממשלי בידי בית המלוכה. כמו כן בישראל דמויות כאלה מיוצגות לרוב על ידי הנשיא שהוא תפקיד נבחר.
בשנת 1943 נוסדה הליגה הבינלאומית למונרכיה, וניסתה לקדם שלטון מלוכני בטענה שהדבר מעודד חופש לכל הן בדמוקרטיה והן בדיקטטורה. בגלל שלפי הגדרה המלך לא כפוף לפוליטיקאים.
הסופר הבריטי סי.אס. לואיס טען במאמר משנת 1943 נגד שוויונאות (Egalitarianism) והקריאה היוצאת ממנה של ביטול המלוכה, וטען כי הדבר יוצא נגד "טבע האדם" לתמוך בחברה היררכית. לואיס טען כי כאשר אנשים לא יכולים לכבד מלך, הם יכבדו ויעריצו במקום זאת מיליונרים, אתלטים או כוכבי קולנוע. הוא טען כי הטבע הרוחני, כמו הטבע הפיזיקלי נזקק למילוי צרכים - אם תמנע ממנו מזון (שמיוצג אצלו על ידי מלך) הוא יבלע רעל.
מלוכנות מקבלת בדרך כלל תמיכה מכמה רעיונות תרבותיים. רעיון תרבותי אחד הוא מודל האב המחמיר שמייחס מודל מוסרי היררכי, דתי ושוביניסטי. במודל זה הדמות המוסרית ביותר היא האל, ולאחר מכן יש היררכיה של דמויות מוסריות שאחריות על המוסר ועל אכיפתו כלפי דמויות "חלשות" יותר שמסוגלות להפעיל פחות שיקול מוסרי - הכהן הגדול (או האפיפיור), המלך, בישופים, כמרים, מעמד אצולה, ומתחת להם - גברים (לבנים), נשים, ילדים, עבדים (שחורים, שבויים, אויבים, מהגרים) ובעלי חיים. מודל זה מתאר גם את העולם כמקום מסוכן, ואת השליט כדמות שתפקידה להיות כאין אב מגן על משפחתו, שהיא דימוי עבר המדינה כולה. כך לדוגמה ניתן להסכין לדמות של שליט אלים, בכך שהוא מגן מפני אלימות חמורה יותר מצד מדינות אחרות, או מצד מיעוט שנוא. שחיתות של השליט נסבלת בגלל שהחלופה היחידה לכך היא שחיתות גבוה יותר שקיימת לכאורה בשלטון דמוקרטיה. רעיונות כמו סובלנות או מתינות של חברה דמוקרטית מוצגים כהססנות, צביעות או פחדנות. חופש ביטוי שקיים בתרבות דמוקרטית ושומר על ברור פומבי של האמת ומעודד שינוי דעות על ידי ויכוח ציבורי מוצג כוויכוחים מיותרים וריבים שמחלישים את החברה. תכופות דבר זה מתעלם מבעיות גדולות יותר בשלטון מלוכני - לדוגמה מלכים שנוהגים בצורה לא מוסרית, שקרים שנפוצים בחברה מלוכנית ומפריעים לברור האמת הנחוצה לקיום בחירות מוסריות, שחיתות גבוה יותר בחברה מלוכנית ובחירות פוליטיות אומללות של מלכים כמו יציאה למלחמות מיותרות או דיכוי שגורמים לבעיות כלכליות וחברתיות במדינות שלהן. סדרות כמו "איך להפוך לרודן" מציגות מבחר בעיות של אלימות ושקרים שאופייניים לשלטון דיקטטורי.
מלוכה במדינה מודרנית מוצגת לעיתים קרובות במונחים גזעניים או תולה את הקיום שלה בתרבות פרימיטיבית, או כאילו התושבים של המדינה המלוכנית בחרו במלך שלהם. מי שמשמיע טיעונים בעד דמוקרטיה נתפס כיוזם שינוי שאינו רצוי על ידי התושבים ובהכרח יכשל. טיעונים אלה מתעלמים מכך שבמדינות רבות, בעלות רקע תרבותי שונה, היו תחת שלטון מלוכנית במשך מאות ואף אלפי שנים, ועברו בתוך עשרות שנים תהליכים חברתיים ששינו אותם לכיוון דמוקרטי יותר. דוגמאות לכך הן מרוקו או בהוטן, ובעבר הרחוק יותר - מדינות אירופאיות כמו איטליה, יוון, שוודיה, אוסטריה ועוד. ההשקפה בעד מלוכנות בדרך כלל שמה דגש רב מידי על התמשכות המצב הקיים שהוא לכאורה ללא שינוי וללא תהליך ארוך טווח. כמו כן הדבר מתעלם מכך שלעיתים קרובות שלטון מלוכני בעל מאפיינים אבוסולוטיים נשאר על מכונו על ידי שילוב של תעמולה, צנזורה ודיכוי ולפעמים גם על ידי תמיכה של מדינות נוספות או תאגידים רב לאומיים - והוא לאו דווקא מייצג את הרצון של תושבי המדינה. כמו כן לעיתים קרובות יש הצגה של שלטון דיקטטורי או מלוכני כשלטון דמוקרטי או רפובליקני - לדוגמה טקסי בחירות בצפון קוריאה או סוריה.