שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוספו 326 בתים ,  06:56, 29 ביולי 2019
אין תקציר עריכה
שורה 4: שורה 4:  
הספר יצא לאור בעברית בתרגומו של שרגא גפני (תחת שם העט אבנר כרמלי), בהוצאת א. זלקוביץ בשנת 1965. {{הערה| 1=[https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=73556 ציידי החיידקים], באתר "סימניה"}}
 
הספר יצא לאור בעברית בתרגומו של שרגא גפני (תחת שם העט אבנר כרמלי), בהוצאת א. זלקוביץ בשנת 1965. {{הערה| 1=[https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=73556 ציידי החיידקים], באתר "סימניה"}}
   −
הספר מתאר בין היתר את הבלבול והיאוש שהיו נחלתם של רופאים, חוקרים ושאר הציבור בעת שניסו לבלום מחלות ומגפות קשות בעידן לפני [[השיטה המדעית|החקירה המדעית]] וחיפוש אחר חיידקים כגורמי מחלות שקידמו פסטר וקוך. דוגמה לכך מובאת לקרת סוף הספר בסיפור על גילוי דרכי העברה של הקדחת הצהובה בידי ואלטר ריד. היו דעות שונות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה - יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת. אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה, אחרים חשבו שיש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת. אחרים חשבו שאסור ללחוץ את הידיים של קריבי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכף. יש שחשבו שכדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת, ויש שחשבו שדי אם מעשנים בתים אלה בגופרית. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. המשותף לכל הדעות האלה היה שהן כולן היו לא נכונות. עם זאת בכל יבשות אמריקה,הכל הסכימו שכאשר תושבי עיר מתחילים לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור,  אין ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, למות ולשוב מין המתים. עד אשר המגפה שיכלה להרוג מאות אנשים מאותה עיר, פסקה פתאום באופן פתאומי. בצפון אמריקה היא היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו. הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. כל זה המשיך עד שנת 1900. עד אותה עת הרופא מקובה, קרלוס פינלאי טען בתוקף כי מה שגורם לקחת הצהובה הוא יתושים, אך איש לא שמע לו. בשנת 1900 הגיע ולטר ריד להבנה קובה לרפא חיילים מארצות הברית שנלחמו בספרדים במלחמת ארה"ב ספרד . אלו מתו באלפיהם מהקדחת הצהובה - הרבה יותר מאשר מכדורי הספרדים. ריד הצליח להוכיח באמצעות סדרת ניסויים שכללה ניסויים בבני אדם אמיצים שהתנדבו לכך (וחלקם מתו בעקבות הניסויים), כי היתושים הם אלו שמעבירים את הקדחת הצהובה מאדם לאדם.  
+
הספר מתאר בין היתר את הבלבול והיאוש שהיו נחלתם של רופאים, חוקרים ושאר הציבור בעת שניסו לבלום מחלות ומגפות קשות בעידן לפני [[השיטה המדעית|החקירה המדעית]] וחיפוש אחר חיידקים כגורמי מחלות שקידמו פסטר וקוך. דוגמה לכך מובאת לקרת סוף הספר בסיפור על גילוי דרכי העברה של הקדחת הצהובה בידי ואלטר ריד. היו דעות שונות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה - יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת. אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה, אחרים חשבו שיש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת. אחרים חשבו שאסור ללחוץ את הידיים של קריבי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכף. יש שחשבו שכדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת, ויש שחשבו שדי אם מעשנים בתים אלה בגופרית. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. המשותף לכל הדעות האלה היה שהן כולן היו לא נכונות. עם זאת בכל יבשות אמריקה,הכל הסכימו שכאשר תושבי עיר מתחילים לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור,  אין ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, למות ולשוב מין המתים. עד אשר המגפה שיכלה להרוג מאות אנשים מאותה עיר, פסקה פתאום באופן פתאומי. בצפון אמריקה היא היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו. הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. כל זה המשיך עד שנת 1900. עד אותה עת הרופא מקובה, קרלוס פינלאי טען בתוקף כי מה שגורם לקחת הצהובה הוא יתושים, אך איש לא שמע לו. בשנת 1900 הגיע ולטר ריד להבנה קובה לרפא חיילים מארצות הברית שנלחמו בספרדים במלחמת ארה"ב ספרד . אלו מתו באלפיהם מהקדחת הצהובה - הרבה יותר מאשר מכדורי הספרדים. ריד חיפש את הגורם לקדת, ובין היתר שמע את דעתו של פנלאי. לבסוף הצליח להוכיח באמצעות סדרת ניסויים שכללה ניסויים בבני אדם אמיצים שהתנדבו לכך (וחלקם מתו בעקבות הניסויים), כי היתושים הם אלו שמעבירים את הקדחת הצהובה מאדם לאדם. הכל האמינו, כולל כל הרופאים, כי הבגדים וכלי המיטה של חולי קדחת צהובה הם מסוכנים וכי יש לשרוף אותם, ריד הראה שאין בהם כל סיכון.
 
      
==הערות שוליים==
 
==הערות שוליים==

תפריט ניווט