279
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 63:
שורה 63: − + + + +
←5. מעבר לתרבות המיצוי (extractivism): התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים: פרק 5
מדענים בכל העולם ממשיכים לפתח ולשפר טכנולוגיות לניצול אנרגיה מתחדשת, אולם בו בזמן מחלקות הפיתוח של חברות הנפט עוסקות במציאת דרכים חדשות לנצל מאגרי דלקים מאובנים שיותר ויותר קשה להגיע אליהם, שנצילות האנרגיה שלהם הולכת ויורדת, ושנדרשת אנרגיה רבה יותר ויותר כדי להפיקם. רוב המחקרים על היקף פליטות הפחמן משתמשים במודל של "עסקים כרגיל", אולם בחברות הנפט העסקים אינם כרגיל – תעשיית הנפט והגז הטבעי משתנה ומתפתחת ללא הרף, בדיוק בכוון ההפוך לדרוש כדי לייצב את האקלים. קחו לדוגמה את טכנולוגיית ה[[סידוק ההידראולי]] להפקת גז טבעי – פראקינג. לגז טבעי יש שם של טכנולוגיה נקייה יחסית לדלקים מאובנים. אולם אין דין גז טבעי המופק בקידוח ישיר לגז המופק בפראקינג. מחקר מאוניברסיטת קורנל ב-2011 מראה בבירור שדליפות המתאן מבארות פראקינג גדולות ב-30% לפחות מאשר מבארות גז טבעי קונבנציונלי. ומכיוון שמתאן הוא גז חממה אפקטיבי יותר מפחמן דו-חמצני בערך פי 34 (לפני ההערכות האחרונות של ה-IPCC ), מסתבר שגז המופק בפראקינג תורם להתחממות האקלים יותר מנפט, ואולי אפילו גרוע כמו פחם. דוגמאות נוספות הן מכרות חולות הזפת באלברטה שבקנדה, בהם כורים ביטומן שממנו מפיקים נפט באיכות נמוכה, ואסדות קידוח נפט וגז בעומקים הולכים וגדלים בים, ובאקלים קפוא יותר ככל שמתקרבים לקטבים. קידוחים בתנאים קיצוניים אלה מהווים לא רק סכנה הולכת וגוברת לדליפות הרסניות כמו זו שקרתה ל-BP במפרץ מקסיקו, אלא סכנה לדליפות שפשוט אי אפשר להתמודד איתן ולנקות אחריהן. אמנם זוהי טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אך זו לא קידמה – זהו טירוף, כמו מכור לסמים שיעשה הכל כדי לקבל את המנה הבאה. חברות הנפט משקיעות עשרות ומאות מיליארדי דולרים בפרויקטים מגלומניים – השקעה שהם מתכננים להרוויח בחזרה על ידי הפקת כמויות אדירות של דלקים מאובנים שאם נשרוף אותם, נשאיר את גבול שתי המעלות הרחק מאחור. מחקר שנעשה בלונדון ב-2011 חישב את כמויות הפחם, הנפט והגז הטבעי הנמצאות כבר היום ברזרבות של חברות האנרגיה – רזרבות שכבר נמצאו ויש תכניות להפיקן. רזרבות אלה מגיעות ל-2795 גיגהטון של פחמן. מחקרים אחרים מצאו שכדי להישאר מתחת לקו שתי המעלות של התחממות גלובלית, אסור לנו לפלוט לאטמוספירה יותר מ-565 גיגהטון, כלומר חמישית מהרזרבות שלחברות האנרגיה כבר יש, והן משקיעות מיליארדים כדי להפיק.
מדענים בכל העולם ממשיכים לפתח ולשפר טכנולוגיות לניצול אנרגיה מתחדשת, אולם בו בזמן מחלקות הפיתוח של חברות הנפט עוסקות במציאת דרכים חדשות לנצל מאגרי דלקים מאובנים שיותר ויותר קשה להגיע אליהם, שנצילות האנרגיה שלהם הולכת ויורדת, ושנדרשת אנרגיה רבה יותר ויותר כדי להפיקם. רוב המחקרים על היקף פליטות הפחמן משתמשים במודל של "עסקים כרגיל", אולם בחברות הנפט העסקים אינם כרגיל – תעשיית הנפט והגז הטבעי משתנה ומתפתחת ללא הרף, בדיוק בכוון ההפוך לדרוש כדי לייצב את האקלים. קחו לדוגמה את טכנולוגיית ה[[סידוק ההידראולי]] להפקת גז טבעי – פראקינג. לגז טבעי יש שם של טכנולוגיה נקייה יחסית לדלקים מאובנים. אולם אין דין גז טבעי המופק בקידוח ישיר לגז המופק בפראקינג. מחקר מאוניברסיטת קורנל ב-2011 מראה בבירור שדליפות המתאן מבארות פראקינג גדולות ב-30% לפחות מאשר מבארות גז טבעי קונבנציונלי. ומכיוון שמתאן הוא גז חממה אפקטיבי יותר מפחמן דו-חמצני בערך פי 34 (לפני ההערכות האחרונות של ה-IPCC ), מסתבר שגז המופק בפראקינג תורם להתחממות האקלים יותר מנפט, ואולי אפילו גרוע כמו פחם. דוגמאות נוספות הן מכרות חולות הזפת באלברטה שבקנדה, בהם כורים ביטומן שממנו מפיקים נפט באיכות נמוכה, ואסדות קידוח נפט וגז בעומקים הולכים וגדלים בים, ובאקלים קפוא יותר ככל שמתקרבים לקטבים. קידוחים בתנאים קיצוניים אלה מהווים לא רק סכנה הולכת וגוברת לדליפות הרסניות כמו זו שקרתה ל-BP במפרץ מקסיקו, אלא סכנה לדליפות שפשוט אי אפשר להתמודד איתן ולנקות אחריהן. אמנם זוהי טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אך זו לא קידמה – זהו טירוף, כמו מכור לסמים שיעשה הכל כדי לקבל את המנה הבאה. חברות הנפט משקיעות עשרות ומאות מיליארדי דולרים בפרויקטים מגלומניים – השקעה שהם מתכננים להרוויח בחזרה על ידי הפקת כמויות אדירות של דלקים מאובנים שאם נשרוף אותם, נשאיר את גבול שתי המעלות הרחק מאחור. מחקר שנעשה בלונדון ב-2011 חישב את כמויות הפחם, הנפט והגז הטבעי הנמצאות כבר היום ברזרבות של חברות האנרגיה – רזרבות שכבר נמצאו ויש תכניות להפיקן. רזרבות אלה מגיעות ל-2795 גיגהטון של פחמן. מחקרים אחרים מצאו שכדי להישאר מתחת לקו שתי המעלות של התחממות גלובלית, אסור לנו לפלוט לאטמוספירה יותר מ-565 גיגהטון, כלומר חמישית מהרזרבות שלחברות האנרגיה כבר יש, והן משקיעות מיליארדים כדי להפיק.
===5. מעבר לתרבות ההפקה (extractivism): התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים===
===5. מעבר לתרבות המיצוי (extractivism): התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים===
פרק זה מביא כדוגמה לתוצאות של תרבות המיצוי (Extractivism) את סיפורו של האי נאורו. אי קטן זה, רק 21 קמ"ר שטחו, הנמצא בדרום האוקיאנוס השקט, באזור מיקרונזיה, היה פעם דוגמה לגן עדן טרופי. בתחילת המאה, השלטון הקולוניאלי גילה שאדמת האי עשירה בפוספטים המשמשים לדשן. חברה בריטית החלה לכרות את הדשן במרכז האי, ובנתה מזח כדי להעמיסו על ספינות. הפקת הדשן הביאה לנאורו עושר רב, ובשנות השישים האי נחשב לעשיר בערך כמו דובאי של היום. אולם היער הטרופי הלך ונעלם, ובמקומו נשארה רק קרקע שחורה, משוננת וחסרת חיים. כל מה שנשאר מגן העדן הטרופי היתה רק הטבעת החיצונית של האי.
בשנת 1968 קיבל האי עצמאות מאוסטרליה, ומנהיגיו חיפשו מודל כלכלי אחר כמקור הכנסה. בשנות השבעים תושבי האי כבר סבלו מתופעות הלוואי של עושר שבא בקלות: שחיתות, אלימות, סיבת המוות הנפוצה ביותר היתה נהיגה בשיכרות, ומחצית מהתושבים סבלו מהשמנת יתר ומסוכרת סוג 2. בשנות התשעים הם הם פנו לתחום הבנקאות המפוקפקת, או יותר נכון, מקלט מס, בסיוע גל הדה-רגולציה בבנקאות העולמית של אותה תקופה. האי הפך למקלטם של גנגסטרים רוסיים ואחרים שהשתמשו בבנקים שלו להלבנת כספים.
==חלק שני – חשיבה קסומה==
==חלק שני – חשיבה קסומה==
===6. השילוב הרה האסון של עסקים גדולים ותנועות ירוקות גדולות===
===6. השילוב הרה האסון של עסקים גדולים ותנועות ירוקות גדולות===