279
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 42:
שורה 42: − ===4. המכה על היד הנעלמה, בונים תנועה===+ − + − כאמור, שלושה מנועים כלכליים אדירים: הבנקים, חברות הרכב וחבילת התמריצים, היו במצב שהיה ניתן לעצב אותם בחופשיות בלתי רגילה, כך שהכוח הכלכלי שהיה בידי ממשל אובמה. היה הגדול ביותר מאז ממשל רוזבלט. אובמה היה יכול להשתמש בחבילת התמריצים כדי לבנות מערכת תחבורה ציבורית מתקדמת, ורשת חשמל חכמה. חברות הרכב היו יכולות לייצר את התשתית הדרושה, ולא רק מספר קטן של רכבים חשמליים. רעיון זה הועלה בזמנו.+ + + + + + + + + + + + + + + + +
פרק 4
ישנם לא מעט רעיונות למיסים על העשירים שיכולים לגייס את הכסף הדרוש (חלקם מפורטים בספר), אולם ברור שהממשלות בעולם לא מתלהבות משימוש בכלים אלו, ושהחברות הגורמות למירב הנזק לא יתנדבו להשתתף בעלות המאמץ למעבר לאנרגיה מתחדשת. חשוב שנבין שהדרג הפוליטי הוא זה שמסרב להבין את חומרת הבעיה ואת תפקידו בהתמודדות עמה.
ישנם לא מעט רעיונות למיסים על העשירים שיכולים לגייס את הכסף הדרוש (חלקם מפורטים בספר), אולם ברור שהממשלות בעולם לא מתלהבות משימוש בכלים אלו, ושהחברות הגורמות למירב הנזק לא יתנדבו להשתתף בעלות המאמץ למעבר לאנרגיה מתחדשת. חשוב שנבין שהדרג הפוליטי הוא זה שמסרב להבין את חומרת הבעיה ואת תפקידו בהתמודדות עמה.
כדי להבין כיצד אידאולוגית השוק החופשי ממשיכה לחנוק את פוטנציאל הפעולה למען ייצוב האקלים, כדאי להיזכר בפעם האחרונה ששינוי בסדר הגודל הנדרש היה אפשרי, אפילו בארה"ב. זה קרה בשנת 2009, בעיצומו של המשבר הכלכלי, בשנתו הראשונה בתפקיד של הנשיא אובמה. הוא נבחר על מצע שבו הבטיח לבנות מחדש את הכלכלה, ולטפל במשבר האקלים כהזדמנות ליצור חמישה מליון מקומות עבודה חדשים, כמו שמהפכת המיחשוב הצעידה את כל הכלכלה קדימה. גם חברות הנפט וגם הארגונים הסביבתיים הניחו שאובמה ייזום חוקים סביבתיים חדשים בתחילת כהונתו. המשבר הכלכלי ניפץ את אמונו של הציבור בכלכלה העולמית, עד כדי כך שאפילו בארה"ב היתה תמיכה נרחבת לשבירת הטאבו הותיק על התערבות ממשלתית חזקה בשוק החופשי. תמיכה זו נתנה לאובמה. את הרוח הגבית לתכנון חבילת תמריצים בשווי של כ- 800 מיליארד דולר לעידוד התאוששות הכלכלה. הבנקים היו בשפל שלא ידעו שכמותו מאז המשבר הגדול של 1929, על ברכביהם ומתחננים למיליארדים בעזרה ממשלתית. היה דיון ציבורי ער על השינויים הדרושים במערכת הבנקאית בתמורה לנדיבות משלם המיסים, ואפילו דיבורים על הלאמתם. גורם חשוב נוסף הוא ששתיים משלושת יצרניות הרכב הגדולות ניהלו את עניניהן בצורה כה אומללה, שמצאו את עצמן בשליטה ממשלתית, שנדרשה להבטיח את שרידותן.
כדי להבין כיצד אידאולוגית השוק החופשי ממשיכה לחנוק את פוטנציאל הפעולה למען ייצוב האקלים, כדאי להזכר בפעם האחרונה ששינוי בסדר הגודל הנדרש היה אפשרי, אפילו בארה"ב. זה קרהבשנת 2009, בעיצומו של המשברהכלכלי, בשנתו הראשונה בתפקיד של הנשיא אובמה. הוא נבחר על מצע שבו הבטיח לבנות מחדש את הכלכלה, ולטפל במשבר האקלים כהזדמנות ליצור חמישה מליון מקומות עבודה חדשים, כמו שמהפכת המיחשוב הצעידה את כל הכלכלה קדימה. גם חברות הנפט וגם הארגונים הסביבתיים הניחו שאובמה ייזום חוקים סביבתיים חדשים בתחילת כהונתו. המשבר הכלכלי ניפץ את אמונו של הציבור בכלכלה העולמית, עד כדי כך שאפילו בארה"ב היתה תמיכה נרחבת לשבירת הטאבו הותיק על התערבות ממשלתית חזקה בשוק החופשי. תמיכה זו נתנה לאובמה. את הרוח הגבית לתכנון חבילת תמריצים בשווי של כ- 800 מיליארד דולר לעידוד התאוששות הכלכלה. הבנקים היו בשפל שלא ידעו שכמותו מאז המשבר הגדול של 1929, על ברכביהם ומתחננים למיליארדים בעזרה ממשלתית. היה דיון ציבורי ער על השינויים הדרושים במערכת הבנקאית בתמורה לנדיבות משלם המיסים, ואפילו דיבורים על הלאמתם. גורם חשוב נוסף הוא ששתיים משלושת ייצרניות הרכב הגדולות ניהלו את עניניהן בצורה כה אומללה, שמצאו את עצמן בשליטה ממשלתית, שנדרשה להבטיח את שרידותן.
כאמור, שלושה מנועים כלכליים אדירים: הבנקים, חברות הרכב וחבילת התמריצים, היו במצב שהיה ניתן לעצב אותם בחופשיות בלתי רגילה, כך שהכוח הכלכלי שהיה בידי ממשל אובמה. היה הגדול ביותר מאז ממשל רוזבלט. אובמה היה יכול להשתמש בחבילת התמריצים כדי לבנות מערכת תחבורה ציבורית מתקדמת, ורשת חשמל חכמה. חברות הרכב היו יכולות לייצר את התשתית הדרושה, ולא רק מספר סמלי של מכוניות חשמליות. את האשראי הנדרש מעבר לחבילת התמריצים היו מספקים הבנקים הכושלים, כתנאי להימנעות מהלאמה. רעיון זה הועלה בזמנו ע"י סם גינדין מהאינטלקטואלים הבולטים בתנועת האיגודים המקצועיים בצפון אמריקה. תעשיית חלקי הרכב הייתה במצב קשה מאוד, ומפעלים רבים נסגרו. מפעלים אלו היו יכולים לעבור הסבה לייצור מוצרים עבור הכלכלה הירוקה המתפתחת. בעלי מפעלים כאלה, אם לא היו מעוניינים לעבור את ההסבה לשוק בו שולי הרווח קטנים יותר, היו יכולים למכור את המפעל לעובדים שהו מפעילים אותו כקואופרטיב.
אם רעיון זה היה נשקל ברצינות ע"י הממשל האמריקאי, היה ברור לכולם שפעולה לטובת האקלים אינה פוגעת בשוק העבודה, כפי שגופים מן הימין מתארים, אלא יוצרת משרות חדשות רבות, משקמת את הכלכלה, ומספקת תקווה רבה בתקופה כה קשה. אך כדי להצליח, היה צורך בממשלה בעלת חזון, שאינה חוששת מתכנון כלכלי ארוך טווח, ומתנועות חברתיות חזקות. ובהעדר החזון הזה, חלון ההזדמנויות נסגר, אובמה נתן לבנקים הכושלים לעשות כרצונם, למרות שהתנהלותם הכושלת העמידה את הכלכלה העולמית בסכנה, ותעשיית הרכב נשארה גם היא ללא שינוי, חוץ מכך שאיבדה כ-115,000 משרות.
מה שעצר את אובמה מלנצל את הזדמנות הפז הזו לא היה חוסר במשאבים או בכוח – אלא היותו שבוי ברעיון, יחד עם כמעט כל ההנהגה הפוליטית, שזה לא נכון לומר לחברות גדולות איך לנהל את עסקיהן, גם אם הן עושות זאת בצורה הרסנית, ושתכנית כלכלית ארוכת טווח הכוללת התערבות ממשלתית מסיבית גובלת בקומוניזם. הרי קפיטליסטים אמיתיים לא מתכננים – הם משחררים את כוחות השוק למציאת הפתרון הטוב ביותר לחברה כולה. אובמה עצמו אמנם לא שותף לחזון קיצוני זה, אולם הוא היה מושפע ממנו מספיק כך שכשהיו הבנקים, חברות הרכב ותכנית התמריצים בידיו, הוא התייחס אליהם כאל נטל שיש להפטר ממנו בהקדם האפשרי, במקום כהזדמנות פז לבנות עתיד חדש ומרגש.
הלקח שאפשר ללמוד מכישלון זה, הוא שיש ללמוד מהימין, המשתמש בנימוקים כלכליים כדי להתנגד לכל פעולה בנושא האקלים, בנימוק שהשעה דוחקת לשמירה על הצמיחה ועל משרות בזמנים קשים אלה (והם תמיד קשים). אפשר לעשות כמותם ולהראות שהפתרונות האמיתיים לבעיית האקלים הם התקווה הגדולה ביותר שלנו לבניית שיטה כלכלית יציבה ושוויונית, המחזקת את שוק העבודה ומרסנת את תאוות הבצע של התאגידים. וכדי שזה יצליח, יש להילחם בקרב של רעיונות על זכותם של אזרחים לקבוע את הכלכלה שהם זקוקים לה, כולל התערבות ממשלתית מקיפה בשוק, בכל כלי אכיפת המדיניות שיש ברשותה.
מדינות רבות תומכות בגז טבעי כ"דלק מגשר" – שיבוא על חשבון דלקים מזהמים יותר כנפט ופחם, בזמן שייקח לנו לעבור לאנרגיה נקייה לגמרי. לא ברור בכלל שצריך גישור כזה, במיוחד לאור השינוי המהיר שעוברת גרמניה במעבר לאנרגיה נקייה. כדי שנימוק זה יהיה סביר, יש להבטיח שגז טבעי אכן מקודם על חשבון נפט ופחם, ולא על חשבון אנרגיות מתחדשות. זה לא המצב בשטח – מחירו הזול של גז טבעי גרם לפגיעה של ממש בהשקעות באנרגיות מתחדשות, (הערת המתרגם - ישראל, לאחר שמצאה גז טבעי, וויתרה על מתן סובסידיות לאנרגיה סולרית שמטרתן לעזור לישראל לעמוד ביעדי הקטנת פליטות הפחמן שלה). בספר מפורטות מספר שיטות שיכולות לקדם מדיניות כזאת. אך פיתוח גז טבעי כדלק מגשר, שמונע מחברות הגז הטבעי את האפשרות להתחרות בפלח השוק הגדל והולך של אנרגיה נקייה, וסולל את הדרך להסתלקותן הסופית מהשוק, אינו מודל עסקי שיש לצפות שחברות הגז ובנפט יתמכו בו. כלומר שהמעבר לגז טבעי וממנו לאנרגיות נקיות חייב להתבצע תחת רגולציה ציבורית, או שלא יקרה בכלל.
לתכנון ממשלתי ארוך טווח וביצוע על ידי חברות ממשלתיות יש שם רע והיסטוריה בעייתית. אולם בעייתיות זו הייתה בדרך כלל תוצאה של תכנון שהיה מנותק מהצרכים של האנשים בשטח. שיתוף ואפשרות השפעה של האזרחים בתכנון, ודאגה לכך שיהיו שותפים ברווחים מהביצוע, מעלים בצורה דרסטית את סיכויי ההצלחה של פרויקטים כאלה, במיוחד אם הביצוע מבוזר למספר רב של חברות קטנות ומקומיות, קואופרטיבים או אזרחים פרטיים.
אגרו-אקולוגיה היא דוגמה טובה לשוק מבוזר שיכול להביא לשינוי גדול. מדובר בשיטות חקלאיות שהן שילוב של מדע וטכנולוגיה מודרנית עם שיטות מסורתיות, ולכן אגרו-אקולוגיה נראית שונה ממקום למקום. שיטות כאלה כוללות למשל שילוב של גידול עצים, שיחים ועשבים למען ניצול טוב יותר של אור השמש, הקטנת הצורך בדישון, שימוש בטפטפות, שימוש בדישון אורגני במקום כימי ועוד ועוד. אגרו אקולוגיה עוזרת למאמץ האקלים במספר מישורים: הגדלת קיבולת הפחמן של הקרקע, הקטנת השימוש בדשנים וקוטלי חרקים ועשבים שהם מוצרים של התעשייה הפטרוכימית, הקטנת הצורך בשינוע התוצרת למרחקים גדולים היות והיא בדרך כלל נמכרת בשווקים מקומיים, ועמידות גדולה יותר לפגעי מזג האוויר. בקיצור: חקלאות קטנה מקררת את האקלים. עד היום פרויקטים אגרו-אקולוגיים ב-57 מדינות מתפתחות הראו צמיחה של 80% ביבול.
יש ברשותנו כעת מספר מודלים המדגימים כיצד פתרונות אקלים מבוזרים ומרחיקי לכת יכולים להתרומם במהירות, תוך כדי מאבק בעוני, ברעב, ובאבטלה בו זמנית. אולם ברור שאין די בפתרונות אלה כדי לצמצם את פליטות הפחמן במהירות הדרושה. וכאן אנו מגיעים למה שלא עבד במהפך האנרגיה בגרמניה. בשנת 2012, בזמן שסקטור האנרגיה המתחדשת בגרמניה עלה לשיאים חדשים, פליטות הפחמן בגרמניה עלו יחסית לשנה הקודמת, וכנראה שהמגמה נמשכה גם בשנה שלאחריה. איך זה מסתדר? ובכן לאחר האסון בפוקושימה, החליטה ממשלת גרמניה על מהלך הדרגתי של יציאה משוק האנרגיה הגרעינית עד 2022. בזמן שכורים גרעיניים נסגרים בזה אחר זה, את מקומם תופסים אמצעי ייצור אחרים: בחלקם מתחדשים ובחלקם לא. מסתבר שבגרמניה ממשיכים להיבנות תחנות כוח פחמיות חדשות, שמחליפות תחנות גרעיניות, אך גם תחנות כח הפועלות על גז טבעי. חלק לא מבוטל מהחשמל המיוצר מפחם מיוצא למדינות שכנות.
כאשר עושים השוואה בין מהירות הפריסה וטביעת הרגל האקולוגית של בניית תחנות כוח גרעיניות חדשות, לבין בנית יכולת ייצור חשמל מקבילה ממקורות מתחדשים, מבינים שאין טעם באפשרות הראשונה. בניית חוות רוח או שמש חדשות יכולה להתבצע תוך 2-4 שנים, תוך פליטת פחמן מינימלית. תחנות כוח גרעיניות לעומת זאת, לוקח הרבה יותר זמן לבנות, תוך פליטת כמויות לא מבוטלות של פחמן בבניית התחנות עצמן, בכריית האורניום ובהעשרתו. מה גם שכאשר מתקני ייצור חשמל משמש או מרוח נפגעים קשה מאסונות טבע, או מכשל בתחזוקה, הם גורמים לנזק סביבתי מינימלי אם בכלל. כיום כ-12% מהחשמל בעולם מיוצר בתחנות כוח גרעיניות, רובן מיושנות מאוד. מנקודת מבט של משבר האקלים, בדרך לייצור 100% אנרגיה ממקורות מתחדשים, הגיוני להמשיך לתחזק תחנות אלה עוד מספר שנים במקום לבנות תחנות חדשות, ולסגור את תחנות הכוח הפחמיות קודם כל, לאחריהן את אלו הפועלות על נפט, גז טבעי ולבסוף את התחנות הגרעיניות. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהתנועה האנטי-גרעינית היא זו שהוציאה את גרמניה לדרכה לעבר אנרגיה מתחדשת, בדומה למה שקרה בדנמרק בשנות השמונים. יש לא מעט מומחי אנרגיה בגרמניה הטוענים שאפשר לבצע את הפסקת השימוש ההדרגתית באנרגיה פוסילית ובאנרגיה גרעינית בו זמנית.
מדענים בכל העולם ממשיכים לפתח ולשפר טכנולוגיות לניצול אנרגיה מתחדשת, אולם בו בזמן מחלקות הפיתוח של חברות הנפט עוסקות במציאת דרכים חדשות לנצל מאגרי דלקים מאובנים שיותר ויותר קשה להגיע אליהם, שנצילות האנרגיה שלהם הולכת ויורדת, ושנדרשת אנרגיה רבה יותר ויותר כדי להפיקם. רוב המחקרים על היקף פליטות הפחמן משתמשים במודל של "עסקים כרגיל", אולם בחברות הנפט העסקים אינם כרגיל – תעשיית הנפט והגז הטבעי משתנה ומתפתחת ללא הרף, בדיוק בכוון ההפוך לדרוש כדי לייצב את האקלים. קחו לדוגמה את טכנולוגיית ה[[סידוק ההידראולי]] להפקת גז טבעי – פראקינג. לגז טבעי יש שם של טכנולוגיה נקייה יחסית לדלקים מאובנים. אולם אין דין גז טבעי המופק בקידוח ישיר לגז המופק בפראקינג. מחקר מאוניברסיטת קורנל ב-2011 מראה בבירור שדליפות המתאן מבארות פראקינג גדולות ב-30% לפחות מאשר מבארות גז טבעי קונבנציונלי. ומכיוון שמתאן הוא גז חממה אפקטיבי יותר מפחמן דו-חמצני בערך פי 34 (לפני ההערכות האחרונות של ה-IPCC ), מסתבר שגז המופק בפראקינג תורם להתחממות האקלים יותר מנפט, ואולי אפילו גרוע כמו פחם. דוגמאות נוספות הן מכרות חולות הזפת באלברטה שבקנדה, בהם כורים ביטומן שממנו מפיקים נפט באיכות נמוכה, ואסדות קידוח נפט וגז בעומקים הולכים וגדלים בים, ובאקלים קפוא יותר ככל שמתקרבים לקטבים. קידוחים בתנאים קיצוניים אלה מהווים לא רק סכנה הולכת וגוברת לדליפות הרסניות כמו זו שקרתה ל-BP במפרץ מקסיקו, אלא סכנה לדליפות שפשוט אי אפשר להתמודד איתן ולנקות אחריהן. אמנם זוהי טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אך זו לא קידמה – זהו טירוף, כמו מכור לסמים שיעשה הכל כדי לקבל את המנה הבאה. חברות הנפט משקיעות עשרות ומאות מיליארדי דולרים בפרויקטים מגלומניים – השקעה שהם מתכננים להרוויח בחזרה על ידי הפקת כמויות אדירות של דלקים מאובנים שאם נשרוף אותם, נשאיר את גבול שתי המעלות הרחק מאחור. מחקר שנעשה בלונדון ב-2011 חישב את כמויות הפחם, הנפט והגז הטבעי הנמצאות כבר היום ברזרבות של חברות האנרגיה – רזרבות שכבר נמצאו ויש תכניות להפיקן. רזרבות אלה מגיעות ל-2795 גיגהטון של פחמן. מחקרים אחרים מצאו שכדי להישאר מתחת לקו שתי המעלות של התחממות גלובלית, אסור לנו לפלוט לאטמוספירה יותר מ-565 גיגהטון, כלומר חמישית מהרזרבות שלחברות האנרגיה כבר יש, והן משקיעות מיליארדים כדי להפיק.
===5. מעבר לתרבות ההפקה (extractivism): התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים===
===5. מעבר לתרבות ההפקה (extractivism): התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים===