שינויים

===הטרגדיה של הרכוש הציבורי===

===הטרגדיה של הרכוש הציבורי===

המנצלים של מלאי משאבים ציבורי הם בעלי תמריץ נמוך לשימורו של אותו משאב. [[גארט הרדין]] (Garrett Hardin), ביולוג אמריקני, כינה זאת בשם "[[הטרגדיה של הרכוש הציבורי]]" ("tragedy of the commons") (Hardin 1988). הדוגמא שלו היתה של כר מרעה ציבורי: כל בעל של עדר בקר יטה להגדיל את העדר שלו כל עוד הגדלה כזאת מגדילה את הכנסתו. אבל כאשר כל הבוקרים פועלים באופן דומה, התוצאה הבלתי נמנעת היא הרס של הקרקע והתרוששות מוחלטת של הבוקרים.  

המנצלים של מלאי [[מוצר ציבורי|משאבים ציבורי]] הם בעלי תמריץ נמוך לשימורו של אותו משאב. [[גארט הרדין]] (Garrett Hardin), ביולוג אמריקני, כינה זאת בשם '''"[[הטרגדיה של הרכוש הציבורי]]"''' (tragedy of the commons") (Hardin 1988"). הדוגמא שלו היתה של כר-מרעה ציבורי: כל בעל של עדר בקר יטה להגדיל את העדר שלו כל עוד הגדלה כזאת מגדילה את הכנסתו. אבל כאשר כל הבוקרים פועלים באופן דומה, התוצאה הבלתי נמנעת היא הרס של הקרקע והתרוששות מוחלטת של הבוקרים.  

הכלכלן [[ה. אס. גורדון]] (H.S. Gordon 1954) העלה את אותו טיעון עבור שדות דייג: כל עוד ניתן לדוג דגים באופן ריווחי, דייגים ישאפו לעשות כן, ודבר זה עלול להוביל ל[[דייג-יתר]] חמור. ככל שהדג רב ערך יותר, וככל שספינות הדייג משתמשות בטכנולוגיות דייג יעילות יותר, כך דייג-היתר יהיה חמור יותר. שיווי משקל יושג רק כאשר מלאי הדגים הצטמצם כל כך עד שהתגמולים מדייג מכסים בקושי את הוצאות התפעול. גורדון כינה את המצב המצער הזה בשם "[[שיווי משקל ביו-כלכלי]]" (bionomic equilibrium). התאוריה של גורדון נראתה אולי קצת אקדמית בשנות ה-50'; אבל עד סוף שנות ה 70', רוב שדות הדיג הימיים בעולם הגיעו למצב של ניצול יתר, ומדינות בעלות חוף הכריזו על אזורי דייג בלעדיים במרחק של 200 מייל מהחוף בנסיון להשיג שליטה על המשאבים הימיים שלהן. עדיין, באזורים רבים שיווי משקל ביו-כלכלי נשאר המקור לעוני מייאש של דייגים רבים.  

הכלכלן [[ה. אס. גורדון]] (H.S. Gordon 1954) העלה את אותו טיעון עבור שדות דייג: כל עוד ניתן לדוג דגים באופן ריווחי, דייגים ישאפו לעשות כן, ודבר זה עלול להוביל ל[[דייג-יתר]] חמור. ככל שהדג רב ערך יותר, וככל שספינות הדייג משתמשות בטכנולוגיות דייג יעילות יותר, כך דייג-היתר יהיה חמור יותר. שיווי משקל יושג רק כאשר מלאי הדגים הצטמצם כל כך עד שהתגמולים מדייג מכסים בקושי את הוצאות התפעול. גורדון כינה את המצב המצער הזה בשם "[[שיווי משקל ביו-כלכלי]]" (bionomic equilibrium). התאוריה של גורדון נראתה אולי קצת אקדמית בשנות ה-50'; אבל עד סוף שנות ה 70', רוב שדות הדיג הימיים בעולם הגיעו למצב של ניצול יתר, ומדינות בעלות חוף הכריזו על אזורי דייג בלעדיים במרחק של 200 מייל מהחוף בנסיון להשיג שליטה על המשאבים הימיים שלהן. עדיין, באזורים רבים שיווי משקל ביו-כלכלי נשאר המקור לעוני מייאש של דייגים רבים.  

עקרון הרכוש-הציבורי חל בעוצמה שווה על משאבי סביבה. הבעלים של בית קטן ליד אגם גדול יהיה אולי בעל תמריץ להשליך את הפסולת שלו לאגם ללא טיפול, היות והשפכים שלו יהיו בעלי השלכה זניחה על איכות המים. אבל כאשר מספר גדול של בעלי בתים מתנהגים בצורה כזו, האגם יכול להפוך למזוהם בצורה קשה. הדוגמא הזאת מציע גם דרך שבה בעיות אלו של רכוש-ציבורי עשויות לקבל פתרון. כלומר, בעלי הבתים חייבים להסכים לשלוט על השפכים שלהם על ידי התקנה של מערכות טיהור פרטיות או קהילתיות. ככל שפתרון זה עשוי להראות מובן מאליו, קשיים רבים עלולים לצוץ כשבאים ליישם אותו בפועל. ראשית, על המזהמים להבין שהמצב הפך לבלתי נסבל ושהם אשמים בכך. הם חייבים להבין שבעוד שפעילותיהם היו רציונאליות באופן אישי, הם הפכו כעת באופן משותף לדבר בלתי רצוי. יש צורך להבין שלא סביר שפעולות התנדבותיות יצליחו ושצורה מסויימת של תקנות ברות אכיפה חייבת להכנס לתוקף. לפני שמחליטים איזו מערכת יש לאמץ, ייתכן וכדי להשקיע זמן ומאמץ להחליט על העלויות והיתרונות של טכנולוגיות אפשריות שונות להקטנת הזיהום.  

עקרון הרכוש-הציבורי חל בעוצמה שווה על משאבי סביבה. הבעלים של בית קטן ליד אגם גדול יהיה אולי בעל תמריץ להשליך את הפסולת שלו לאגם ללא טיפול, היות והשפכים שלו יהיו בעלי השלכה זניחה על איכות המים. אבל כאשר מספר גדול של בעלי בתים מתנהגים בצורה כזו, האגם יכול להפוך למזוהם בצורה קשה. הדוגמא הזאת מציע גם דרך שבה בעיות אלו של רכוש-ציבורי עשויות לקבל פתרון. כלומר, בעלי הבתים חייבים להסכים לשלוט על השפכים שלהם על ידי התקנה של מערכות טיהור פרטיות או קהילתיות. ככל שפתרון זה עשוי להראות מובן מאליו, קשיים רבים עלולים לצוץ כשבאים ליישם אותו בפועל. ראשית, על המזהמים להבין שהמצב הפך לבלתי נסבל ושהם אשמים בכך. הם חייבים להבין שבעוד שפעילותיהם היו [[ראציונאליזם|רציונאליות]] באופן אישי, הם הפכו כעת באופן משותף לדבר בלתי רצוי. יש צורך להבין שלא סביר שפעולות התנדבותיות יצליחו ושצורה מסויימת של תקנות ברות-אכיפה חייבת להכנס לתוקף. לפני שמחליטים איזו מערכת יש לאמץ, ייתכן וכדי להשקיע זמן ומאמץ להחליט על העלויות והיתרונות של טכנולוגיות אפשריות שונות להקטנת הזיהום.  

הדוגמא למעלה, ממחישה בזעיר אנפין, הרבה עקרונות וקשיים בסיסיים של פיתוח בר קיימא:

הדוגמא למעלה, ממחישה בזעיר אנפין, הרבה עקרונות וקשיים בסיסיים של פיתוח בר קיימא:

*החלטות הגיוניות ורציונאליות עלולות להסתיים בתוצאות בלתי רצויות לחברה.  

*החלטות הגיוניות ורציונאליות עלולות להסתיים בתוצאות בלתי רצויות לחברה.  

*תוצאות אלו הופכות חמורות יותר ככל שמספר המשתתפים גדל.  

*תוצאות אלו הופכות חמורות יותר ככל שמספר המשתתפים גדל.  

*מניעה של התוצאה הבלתי רצויה מצריכה פעולה משותפת (שבדרך כלל מבוצעת על ידי הממשלה), המורכבת מתקנות ואכיפה.  

*מניעה של התוצאה הבלתי רצויה מצריכה [[שיתוף פעולה|פעולה משותפת]] (שבדרך כלל מבוצעת על ידי הממשלה), המורכבת מתקנות ואכיפה.  

*באופן בלתי נמנע, התקנות כופות עלויות על הפרטים.  

*באופן בלתי נמנע, התקנות כופות עלויות על הפרטים.  

* עם זאת, אם הן מעוצבות בצורה נאותה, סך כל התועלת מהתקנות תעלה על המחיר הכולל שלהן.  

* עם זאת, אם הן מעוצבות בצורה נאותה, סך כל התועלת מהתקנות תעלה על המחיר הכולל שלהן.  

* העיצוב של מערכת אופטימלית להקטנת התוצאות הבלתי רצויות הינו לעיתים רחוקות ברור מאליו, ועשוי לדרוש מחקר משמעותי.  

* העיצוב של מערכת אופטימלית להקטנת התוצאות הבלתי רצויות הינו בדרך כלל לא ברור, והדבר עשוי לדרוש מחקר משמעותי.  

* התמריץ של הפרטים "לרמות" את התקנות קיים תמיד.  

* לפרטים תמיד יש תמריץ "לרמות" את התקנות.  

לעיתים רחוקות הפתרון של טרגדיית הרכוש הציבורי הינו פשוט. עצם טבעה של הטרגדיה הוא שהיא נובעת מהתנהגות הגיונית לחלוטין מצד הפרטים. עם זאת, קיימות צורות זדוניות יותר. אם נחזור לדוגמא של  האגם, נניח כעת שפירמה מסויימת מחליטה לבנות מפעל כימיקלים בצד כשלהוא של האגם. כדי למקסם רווחים, הפירמה תרצה לשחרר פסולת רעילה מהמפעל אל תוך האגם. סביר שהעלות הזיהום הזה תיפול רק על בעלי הבתים; אם המפעל לא זקוק למים נקיים, לפירמה יהיה תמריץ קטן לשלוט בזיהום שלו. אם בעלי הבתים מנסים להפעיל לחץ פוליטי כדי לחייב את המפעל לטפל בשפכים, הפירמה תמיד יכולה לציין את התועלת של קיום המשרות.  

לעיתים רחוקות הפתרון של טרגדיית הרכוש הציבורי הינו פשוט. עצם טבעה של הטרגדיה הוא שהיא נובעת מהתנהגות הגיונית לחלוטין מצד הפרטים. עם זאת, קיימות צורות זדוניות יותר. אם נחזור לדוגמא של  האגם, נניח כעת שפירמה מסויימת מחליטה לבנות מפעל כימיקלים בצד כשלהוא של האגם. כדי למקסם רווחים, הפירמה תרצה לשחרר פסולת רעילה מהמפעל אל תוך האגם. סביר שהעלות הזיהום הזה תיפול רק על בעלי הבתים; אם המפעל לא זקוק למים נקיים, לפירמה יהיה תמריץ קטן לשלוט בזיהום שלו. אם בעלי הבתים מנסים להפעיל לחץ פוליטי כדי לחייב את המפעל לטפל בשפכים, הפירמה תמיד יכולה לציין את התועלת של קיום המשרות.  

הרדין (1985) מכנה צורה זו של הטרגדיה של הרכוש הצבורי "משחק כפל הC והP" ("Double C-Double P Game" )- [[העלויות ציבוריות, הרווח פרטי]] (Communized Costs, Privatized Profits). דוגמאות יש בשפע, ומשתרעות מהדוגמאות הרגילות של [[זיהום אוויר]], [[זיהום מים|מים]] ואדמה, מיזמי סמים, ואפילו טרור. ברמה יומיומית יותר, יזמים של [[פרבור|דיור פרברי]], מסוגלים למשוך קונים על ידי הצעה של מחירים זולים יחסית, אבל עלויות סמויות עלולות להתקיים במונחים של עומס תנועה גדול יותר על הכבישים המהירים, דבר שבסופו של דבר ידרוש בניה של כבישים חדשים.  העלויות של התשתית החדשה (שלא להזכיר את פקקי התנועה), בעודם נובעים ישירות מההתרחבות של דיור זול בפרברים, מוטלות על כתפי כל בעלי הבתים. הרווחים הולכים אל היזמים. העלויות מועברות אל הציבור. כתוצאה מכך הכמות של פיתוח פרברי גבוהה יותר ממה שהיא אמורה להיות. משחק ה-CC-PP  מתרחב גם לרמה הפוליטית. יזמים מפעילים לובי על מועצות ציבוריות אבל הציבור אינו מאורגן ולא מסוגל להפעיל לובי בצורה מאורגנת. קבוצות לחץ מקומיות עשויות מידי פעם לעצור יזם או להטות אותו אל קהילה אחרת, אבל הכוח החברתי המכריע הינו תמיד לטובת פיתוח נוסף.  

הרדין (1985) מכנה צורה זו של הטרגדיה של הרכוש הצבורי "משחק כפל ה-C והP" או ("Double C-Double P Game" )- [[העלויות ציבוריות, הרווח פרטי]] (Communized Costs, Privatized Profits). דוגמאות יש בשפע, ומשתרעות מהדוגמאות הרגילות של [[זיהום אוויר]], [[זיהום מים|מים]] ואדמה, מיזמי סמים, ואפילו טרור. ברמה יומיומית יותר, יזמים של [[פרבור|דיור פרברי]], מסוגלים למשוך קונים על ידי הצעה של מחירים זולים יחסית, אבל עלולות להתקיים עלויות סמויות במונחים של [[פקקי תנועה|עומס תנועה]] גדול יותר על הכבישים המהירים, דבר שבסופו של דבר ידרוש בניה של כבישים חדשים.  העלויות של התשתית החדשה (שלא להזכיר את פקקי התנועה), בעודם נובעים ישירות מההתרחבות של דיור זול בפרברים, מוטלות על כתפי כל בעלי הבתים. הרווחים הולכים אל היזמים. העלויות מועברות אל הציבור. כתוצאה מכך הכמות של פיתוח פרברי גבוהה יותר ממה שהיא אמורה להיות. משחק ה-CC-PP  מתרחב גם לרמה הפוליטית. יזמים מפעילים לובי על מועצות ציבוריות אבל הציבור אינו מאורגן ולא מסוגל להפעיל לובי בצורה מאורגנת. קבוצות לחץ מקומיות עשויות מידי פעם לעצור יזם או להטות אותו אל קהילה אחרת, אבל הכוח החברתי המכריע הינו תמיד לטובת פיתוח נוסף.<ref>ראו גם -[[מנסור אולסון]], [[הלוגיקה של פעולה קבוצתית (ספר)|הלוגיקה של פעולה קבוצתית ]],  1965</ref>

רווחים עצומים יכולים לזרום למבצעים של משחק CC-PP, כך ששכיחותן הרבה אינה מפתיע. לא מפתיע גם שתרומות פוליטיות נדיבות ניתנות מטעם מארגני משחקי הCC-PP. כל זה הוא חוקי לחלוטין, כמובן, אבל רווחים עצומים בגודלם אורבים מעבר לגבול החוקיות. נוכלות יפה להפליא שנחשפה לא מזמן כללה ערבוב של פסולת PCB עם דלק רגיל והסעתו במיכליות לקנדה, מקום בו נמכר לבעלי מכוניות תמימים. נאמר שהמאפיה היתה מעורבת במיזם זה, ונראה שהפשע המאורגן מעורב בעוד הרבה "עסקים" דומים בתחום הטיפול בפסולות .  

רווחים עצומים יכולים לזרום למבצעים של משחק CC-PP, כך ששכיחותן הרבה אינה מפתיע. לא מפתיע גם שתרומות פוליטיות נדיבות ניתנות מטעם מארגני משחקי ה-CC-PP. כל זה הוא חוקי לחלוטין, כמובן, אבל רווחים עצומים בגודלם אורבים מעבר לגבול החוקיות. נוכלות יפה להפליא שנחשפה לא מזמן כללה ערבוב של פסולת [[PCB]] עם דלק רגיל והסעתו במיכליות לקנדה, מקום בו נמכר לבעלי מכוניות תמימים. נאמר שהמאפיה היתה מעורבת במיזם זה, ונראה שהפשע המאורגן מעורב בעוד הרבה "עסקים" דומים בתחום הטיפול בפסולות .  

הטרגדיה של הרכוש הציבורי מכוננת אולי את ההטיה החמורה ביותר נגד פיתוח בר קיימא. כשהאוכלוסיה והטכנולוגיה מתרחבות, ההשלכות של חוסר היכולת שלנו לפתור את הבעיה מתרחבת מהרמה המקומית לרמה העולמית. אולי קיימים מוסדות ממשלתיים המסוגלים לטפל בבעיות רכוש ציבורי ברמה המקומית והלאומית, אבל הם לרוב חלשים ונתונים להשפעה פוליטית. ברמה הבינלאומית, לא קיימים מוסדות בעלי יכולות אכיפה, ואנו חייבים להסתמך על שיתוף הפעולה ועל הרצון הטוב של כל אומה כשלעצמה לטפל בבעיות אלו. נראה וודאי שיושגו עוד הסכמים בינלאומיים בתחום זיהום אוויר והמים. מודל מעניין סופק על ידי [[פרוטוקול מונטריאול]] משנת 1984, שבו המדינות התעשיתיות המובילות הסכימו להקטין את פליטות ה-CFC (שגרמו להתדלדלות שכבת האוזון). בדוגמא זו, העלויות הפוטנציאליות של המנעות מפעולה הן עצומות, בעוד העלויות של הפסקת ייצור ה-CFC נמצאות בתחום הסביר.  

הטרגדיה של הרכוש הציבורי מכוננת אולי את ההטיה החמורה ביותר נגד פיתוח בר קיימא. כשהאוכלוסיה והטכנולוגיה מתרחבות, ההשלכות של חוסר היכולת שלנו לפתור את הבעיה מתרחבת מהרמה המקומית לרמה העולמית. אולי קיימים מוסדות ממשלתיים המסוגלים לטפל בבעיות רכוש ציבורי ברמה המקומית והלאומית, אבל הם לרוב חלשים ונתונים להשפעה פוליטית. ברמה הבינלאומית, לא קיימים מוסדות בעלי יכולות אכיפה, ואנו חייבים להסתמך על שיתוף הפעולה ועל הרצון הטוב של כל אומה כשלעצמה לטפל בבעיות אלו. נראה וודאי שיושגו עוד הסכמים בינלאומיים בתחום זיהום אוויר והמים. מודל מעניין סופק על ידי [[פרוטוקול מונטריאול]] משנת 1984, שבו המדינות התעשיתיות המובילות הסכימו להקטין את פליטות ה-CFC (שגרמו ל[[התדלדלות שכבת האוזון]]). בדוגמא זו, העלויות הפוטנציאליות של המנעות מפעולה הן עצומות, בעוד העלויות של הפסקת ייצור ה-CFC נמצאות בתחום הסביר.

===אי וודאות===

===אי וודאות===