שינויים

* אסטון מרטין (בריטניה) - הוקמה בשנת 1913 על ידי ליונל מרטין ורוברט במפורד, ב-1993 רכשה פורד את אסטון מרטין מה שהוביל אותה לבעיות כלכליות. לאחרונה הכריזה אסטון מרטין על רכישתה על ידי קבוצת משקיעים ממדינות ערב.

* אסטון מרטין (בריטניה) - הוקמה בשנת 1913 על ידי ליונל מרטין ורוברט במפורד, ב-1993 רכשה פורד את אסטון מרטין מה שהוביל אותה לבעיות כלכליות. לאחרונה הכריזה אסטון מרטין על רכישתה על ידי קבוצת משקיעים ממדינות ערב.

===שיתוף פעולה של חברות רכב מערביות עם גרמניה הנאצית===

==מאבקים ופרשיות הנוגעים לתעשיית המכוניות==

תעשיית הרכב סיפקה דוגמה בולטת לניגודי עניינים בין [[תאגיד רב-לאומי|תאגידים רב-לאומיים]] למדינות הלאום שלהם במעורבות [[תאגיד|תאגידים]] מארצות הברית בחימושה של גרמניה הנאצית לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, במפעלים שפעלו בתחומי הרייך השלישי. מגיני החברות האלה טוענים כי הם פעלו מתוך כפייה וכי לולי עשו כן, היו החברות מולאמות.

===פגיעה בהולכי רגל בשנות ה-1920 ===

הספר [[Fighting Traffic]], מאת ההיסטוריון Peter Norton מתאר כיצד [[חברות מכוניות]], וכן חברות צמיגים ו[[חברות נפט|דלק]] בארצות הברית קידמו שם [[פרבור]], [[תכנון מוטה רכב פרטי]] ותרבות בעד מכוניות כדי לשפר את עסקיהן. לפני עידן המכונית הפרטית, השימוש ברחובות היה מגוון ומשותף - הרחובות כללו ילדים ששיחקו ברחוב והולכי רגל בכמויות גדולות שחלקו יחד מרחב עם כרכרות, [[תחבורת אופניים|אופניים]] ו[[רכבת קלה|רכבות קלות]].

 

הגברת השימוש במכוניות בערים בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20 גרמה לעליה תלולה במספר הולכי הרגל, בעיקר הולכי רגל, שנדרסו למוות. עשרות אלפי ילדים נהרגו בכל שנה בתאונות עם מכוניות. כתוצאה מכך קמה זעקה ציבורית, בעיקר של הורים שילדיהם נפגעו ושל עיתונאים. הדבר כלל גם הפגנות ציבוריות בתמיכת עיריות. חלק מהפתרונות כללו דרישה להגביל את מהירות המכוניות בעיר. ביקורת כלפי המכוניות בעיר כללו התייחסות אל "חזירי כביש" ("Road hogs") או "שדי מהירות" ("Speed demons") ומכוניות כ-"Juggernauts" או "מכוניות מוות" (Death cars).  

תאגיד הרכב [[פורד]] החזיק בחברת-בת גרמנית. לחברה זו היה מפעל בקלן שהעסיק עובדי כפייה בין 1941 ל-1945, המפעל ייצר רכבי מלחמה כמו ג'יפים, וכן מטוסים ואוניות למשטר הנאצי. בשנת 1998 הוגשו תביעות בארצות הברית נגד החברה. התביעות נדחו על ידי שופט כי "הנושאים, קשורים לאמנות בינלאומיות בין מדינות ולמדיניות חוץ ולכן היו בתחום האחריות של המנהלים בענף". [http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_Ford_Motor_Company#Alleged_Nazi_collaboration]

בתגובה החליטו חברות המכוניות לנקוט בצעד של [[האשמת הקורבן]] והאשימו את הולכי הרגל בתאונות משום שהם חוצים את הכבישים בצורה לא בטוחה מספיק. אנשים שביצעו הליכה ברחוב כונו jaywalking, המילה Jay בזמנו הייתה בעלת קונוטציה מלוכלכת ומעליבה. חברות המכוניות טענו שהולכי הרגל האלה (שהוצגו כתמהונים), הם האחראים לתאונות. חברות המכוניות קיימו מסע [[יחסי ציבור]] נגד סוג כזה של הליכה והכניסו כתבות לעיתונים שבהם נטען שהולכי רגל גרמו לתאונות שפגעו בנהגים.[https://www.youtube.com/watch?v=vxopfjXkArM]

תאגיד הרכב [[ג'נרל מוטורס]] סיפק כמויות גדולות של חימוש, רכבים ומטוסים למדינות בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. האינטרסים שלו בזמן המלחמה היו מפוצלים בין הגורמים השונים. אופל, שהיתה חברת בת של ג'נרל מוטורס, יצרה את המפציץ JU-88, משאיות, מוקשי יבשה, ונפצים לטורפדו עבור גרמניה במהלך המלחמה.

עד שנת 1930 רוב הרחובות הפכו לדרכי מעבר עבור מכוניות, ואילו ילדים ו[[הולכי רגל]] הודרו מהמרחב, הוגבלו בצורות שונות. הוחלט להטיל מיסוי על מכוניות. בתחילה התנגדו החברות למהלך זה, אבל בהמשך הם תמכו בו כאשר הובטח כי המיסוי ילך למימון תשתיות למכוניות. עם הזמן נבנו כבישים מהירים גם בתוך הערים וגם מחוצה להם והחל תהליך של [[פרבור]]. מאבקים אלה מכוסים בספר [[Fighting Traffic]] של ההיסטוריון פטר די נורטון. עם הזמן ועקב [[פרבור]] ו[[תכנון מוטה מכוניות]] הולכי הרגל בארצות הברית הפכו להיות דבר נדיר יותר ויותר, כך שכיום ברוב הערים הגדולות בארצות הברית אחוז הולכי הרגל נמוך מ-5% ויש ערים שבהן אחוז הולכי הרגל מסך [[פיצול נסיעות|פיצול הנסיעות]] הוא 1%.  

באוגוסט 1938 העניק היטלר, ל-James D. Mooney, אחד המנהלים של תאגיד [[ג'נרל מוטורס]], את מדליית "מסדר הנשר" על שירותיו המצטיינים לרייך. אלברט שפר, מי שהיה לימים שר החימוש של גרמניה הנאצית סיפר לאחר המלחמה לחוקרים מהקונגרס האמריקאי, שמתקפת הבזק (הבליץ-קריג) על פולין ב-1939 לא יכלה להתקיים ללא [[שינויים טכנולוגיים|שיפורי הביצועים הטכנולוגים]] שסופקו על ידי Alfred P. Sloan וג'נרל מוטורס". אלפרד סולן היה מנהל אמריקאי בג'נרל מוטורס.

צעד נוסף היה לקדם מחקרים בעד הרחבת הרחובות כך שמכוניות יוכלו לנסוע מהר יותר בתוך הערים. דבר זה נתמך בהמשך על ידי הכנסת מומחים מטעם תעשיית המכוניות לתוך הרשויות המקומיות. רחובות עם תחבורה מהירה הם פחות נעימים ופחות בטוחים להליכה, ודבר זה מעודד אנשים לא ללכת ברגל. בנוסף השימוש ב[[תחבורה ציבורית]] ירד בגלל ששימוש בה כולל הליכה ברגל אל התחנות וככל שהליכה הפכה להיות דבר לא נעים וארוך כך ירדה גם השימושיות של התחבורה הציבורית. צעד נוסף היה עידוד של הקמת [[כבישים מהירים]] שעודדו פרבור. הפרברים היו מרוחקים מהמרכזים עירוניים ולכן יצרו דילמה לספקי תחבורה ציבורית בין שתי ברירות גרועות - לאבד הכנסות עקב זה שחלק מהציבור לא גר יותר בפריסה העירונית הקיימת, או לייצר תשתית תחבורה מסילתית ו/או לנסות לתת שירות לפרברים בתחבורה ציבורית - דבר שקשה לבצע בגלל מבנה הפרבר (ראו ערך על [[פרבור]] להסבר). דבר זה הוא דוגמה ל[[יתרון לגודל]] שבו חברות גדולות יכולות לנצל את כוחן הכלכלי כדי להשפיע על המדיניות הממשלתית כדי לדחוק יריבים - במקרה זה חברות המכוניות דחקו החוצה [[מוצר חלופי]] כמו הליכה ברגל ותחבורה ציבורית.<ref>[http://www.planetizen.com/node/73177/atlas-sprawled Atlas Sprawled] prof Michael Lewyn, planetizen.com, January 8, 2015 </ref>

לאחר 20 שנות מחקר של ג'נרל מוטורס הצהיר Bradford Snell: "ג'נרל מוטורס הייתה הרבה יותר חשובה למכונת המלחמה הנאצית מאשר שווייץ. שווייץ הייתה רק מאגר של כספים שנשדדו. אופל היתה חלק אינטגרלי של תעשיית המלחמה הגרמנית. הנאצים יכלו לפלוש לפולין ולרוסיה בלי שווייץ. הם לא יכלו לעשות זאת ללא ג'נרל מוטורס." [http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_General_Motors#1930s_Germany]

התוצאה של צעדים אלה היתה ירידה מתמשכת בהליכה ברגל, רכיבה באופניים ושימוש בתחבורה ציבורית בערים בארצות הברית, לצד עליה בשימוש במכוניות וב[[פרבור]]. בניגוד לערים רבות באירופה או באסיה, שבהן הליכה ברגל מהווה לפעמים 10% מהתנועה ולעיתים הרבה יותר, [[נתונים על פיצול נסיעות בערים בעולם|נתוני פיצול נסיעות בערים שונות]] בארצות הברית מראים על כך שיש ערים רבות בהן שיעור ההליכה נמוך מ 4% ויש ערים שאף פחות מכך - סביב 1%. העובדה שיש מעט הולכי רגל לא אומרת שהן בטוחים,  [[בטיחות הולכי הרגל]] בארצות הברית היא בין הגרועות בעולם המערבי. לדברים אלה יש השפעות גם על [[בריאות הציבור]] שכן הפרוש הוא שיעור נמוך של [[תחבורה פעילה]] בארצות הברית ולכן [[אורח חיים יושבני]].  

דבר זה מתקיים גם במדינות נוספות עקב שילוב של [[פרבור]] ו[[תכנון מוטה מכונית]] גם בתוך ערים ישנות שנבנו לפני עידן המכוניות לדוגמה הקמת כבישים מהירים בתוך העיר.  

לאחר המלחמה תבעו פורד ו-GM פיצויים ממשלת ארצות הברית על הנזק שנגרם למפעלים הגרמנים שלהם על ידי הפצצות בעלות הברית. בשנת 1967 קיבלה GM פיצויים של 33 מיליון דולר ממשלת ארצות הברית על הפצצת המפעל שלה ב-Russelsheim בידי מפציצים אמריקאים.[http://www.ranknfile-ue.org/uen_nastybiz.html]

כתנועת נגד, קמו בהמשך ארגונים לקידום [[עירונית מתחדשת]] ו[[תחבורה בת קיימא]] וכן מאבקים שהובילו ל[[ביטול כבישים מהירים]] בתוך הערים כדי להפחית חסמי הליכה. כיום יש מודעות גוברת להביטים אלה כמו צעדי תכנון ומדיניות לעידוד [[הלכיתיות]].  

===הכחשת אקלים===

===סיוע לפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד===

העמדה הרשמית של ארצות הברית במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-9, הייתה של אי-התערבות ואי-סיוע. הן הנשיא והן בתי הנבחרים נקטו אמצעים שלא לספק נשק לאף אחד מהצדדים. עם זאת [[חברות הדלק]] והרכב האמריקאיות סייעו לפאשיסטים בראשות פרנקו.  חברת הדלק Vacuum Oil Company שפעלה בטנג'יר ושהייתה בבעלות אמריקאית, סרבה למכור לרפובליקאים ספינות דלק בתחילת המלחמה. חברת הדלק [[טקסקו]] הפנתה ספינות נפט שהיו מיועדות לרפובליקה אל עבר נמל טנריף, שנשלט על ידי כוחותיו של פרנקו, בהמשך סיפקה החברה לכוחות הפאשיסטים דלק באשראי במשך כל זמן המלחמה.  חברות הרכב [[פורד]], Studebaker ו[[ג'נרל מוטורס]] סיפקו לפאשיסטים 12,000 משאיות. לאחר המלחמה, טען José Maria Doussinague, מי שהיה בזמנו סגן שר החוץ הספרדי, כי "ללא הנפט האמריקאי, המשאיות האמריקאיות, והאשראי האמריקאי, לעולם לא היינו יכולים לנצח במלחמת האזרחים". <ref> Beevor (2006). [http://books.google.co.il/books?id=VsGtxYCcE2MC&pg=PA149&redir_esc=y The Battle for Spain: The Spanish Civil War], 1936-1939. p.138 </ref>

בין השנים 1989 ל-2001 פעל ארגון בשם Global Climate Coalition שהורכבה בעיקר על ידי עסקים מארצות הברית והשתמשה בלובי ויחסי ציבור אגרסיביים כדי להתנגד לצעדים להקטנת פליטות של גזי חממה ולהלחם ב[[פרוטוקול קיוטו]], הקבוצה מומנה על ידי תאגידים גדולים וקבוצות סחר מתעשיות ה[[נפט]], [[פחם]] והמכוניות. הניו יורק טיימס דיווח כי "בזמן שהקואליציה עבדה כדי להטות את דעת הקהל (לכיוון "ספקנות" ) המדענים והמומחים הטכני שלה טענו כי המדע שתומך בתפקידם של גזי חממה בהתחממות עולמי לא ניתן להפרכה". {{הערה|Revkin, Andrew C. Industry Ignored Its Scientists on Climate, New York Times. 23 April 2009.}}. בשנת 2000 חברת פורד הייתה החברה הראשונה שפרשה מהקואליציה בעקבות לחץ של [[סביבתנות|ארגוני סביבה]]. ובעקבותיה פרשו חברות כמו דמליר קרייזלר, טסקו, החברה הדרומית וג'נרל מוטורס. הארגון נסגר בשנת 2002. {{הערה|[https://en.wikipedia.org/wiki/Global_Climate_Coalition] }}

==השפעות פוליטיות של חברות רכב על תכנון עירוני תחבורה ודיור==

===שיתוף פעולה של חברות רכב מערביות עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה===

===פגיעה בהולכי הרגל, תכנון מוטה רכב פרטי, ופרבור===

תעשיית הרכב סיפקה דוגמה בולטת לניגודי עניינים בין [[תאגיד רב-לאומי|תאגידים רב-לאומיים]] למדינות הלאום שלהם במעורבות [[תאגיד|תאגידים]] מארצות הברית בחימושה של גרמניה הנאצית לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, במפעלים שפעלו בתחומי הרייך השלישי. מגיני החברות האלה טוענים כי הם פעלו מתוך כפייה וכי לולי עשו כן, היו החברות מולאמות.

אחת הדוגמאות המוכרות ביותר ל[[תכנון מוטה רכב פרטי]] ו[[פרבור]] היא ארצות הברית, במיוחד החל מתום מלחמת העולם השנייה. הספר Fighting Traffic, מאת Peter Norton מתאר כיצד [[חברות מכוניות]], וכן חברות צמיגים ו[[חברות נפט|דלק]] בארצות הברית קידמו שם [[פרבור]], [[תכנון מוטה רכב פרטי]] ותרבות בעד מכוניות כדי לשפר את עסקיהן. בתחילת שנות ה-20 סבלו מכירות ה[[מכונית|מכוניות]] בגלל עומסי תנועה ב[[ערים]] ובגלל ביקורת על [[תאונות דרכים|פגיעת מכוניות]] ב[[הולכי רגל]]. 

תאגיד הרכב [[פורד]] החזיק בחברת-בת גרמנית. לחברה זו היה מפעל בקלן שהעסיק עובדי כפייה בין 1941 ל-1945, המפעל ייצר רכבי מלחמה כמו ג'יפים, וכן מטוסים ואוניות למשטר הנאצי. בשנת 1998 הוגשו תביעות בארצות הברית נגד החברה. התביעות נדחו על ידי שופט כי "הנושאים, קשורים לאמנות בינלאומיות בין מדינות ולמדיניות חוץ ולכן היו בתחום האחריות של המנהלים בענף". [http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_Ford_Motor_Company#Alleged_Nazi_collaboration]

החברות הגיבו ב-3 אפיקי פעולה, ראשית הם האשימו את הולכי הרגל בכך שהם הולכים בצורה "מפוזרת". אנשים שביצעו הליכה ברחוב כונו jaywalking, המילה Jay הייתה בעלת קונוטציה מלוכלכת ומעליבה. חברות המכוניות טענו שהולכי הרגל האלה הם האחראים לתאונות. חברות המכוניות קיימו מסע [[יחסי ציבור]] נגד סוג כזה של הליכה והכניסו כתבות לעיתונים שבהם נטען שהולכי רגל גרמו לתאונות שפגעו בנהגים.[https://www.youtube.com/watch?v=vxopfjXkArM]החברות יצאו  נגד הדרך הישנה שבה התנהלו רחובות ועודד רשויות להוציא את ההליכה החופשית ברחוב אל מחוץ לחוק, כך שבכל רחוב יוקדש מרחב גדול שיוקדש למכוניות והולכי רגל יוכלו לחצות אותו רק בהסדר מיוחד. צעד נוסף היה לקדם מחקרים בעד הרחבת הרחובות כך שמכוניות יוכלו לנסוע מהר יותר בתוך הערים. דבר זה נתמך בהמשך על ידי הכנסת מומחים מטעם תעשיית המכוניות לתוך הרשויות המקומיות. רחובות עם תחבורה מהירה הם פחות נעימים ופחות בטוחים להליכה, ודבר זה מעודד אנשים לא ללכת ברגל.  

תאגיד הרכב [[ג'נרל מוטורס]] סיפק כמויות גדולות של חימוש, רכבים ומטוסים למדינות בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. האינטרסים שלו בזמן המלחמה היו מפוצלים בין הגורמים השונים. אופל, שהיתה חברת בת של ג'נרל מוטורס, יצרה את המפציץ JU-88, משאיות, מוקשי יבשה, ונפצים לטורפדו עבור גרמניה במהלך המלחמה.

בנוסף השימוש ב[[תחבורה ציבורית]] ירד בגלל ששימוש בה כולל הליכה ברגל אל התחנות. צעד נוסף היה עידוד של הקמת [[כבישים מהירים]] שעודדו פרבור. הפרברים היו מרוחקים מהמרכזים עירוניים ולכן יצרו דילמה לספקי תחבורה ציבורית בין שתי ברירות גרועות - לאבד הכנסות עקב זה שחלק מהציבור לא גר יותר בפריסה העירונית הקיימת, או לייצר תשתית תחבורה מסילתית ו/או לנסות לתת שירות לפרברים בתחבורה ציבורית - דבר שקשה לבצע בגלל מבנה הפרבר (ראו ערך על [[פרבור]] להסבר). דבר זה הוא דוגמה ל[[יתרון לגודל]] שבו חברות גדולות יכולות לנצל את כוחן הכלכלי כדי להשפיע על המדיניות הממשלתית כדי לדחוק יריבים - במקרה זה חברות המכוניות דחקו החוצה [[מוצר חלופי]] כמו הליכה ברגל ותחבורה ציבורית.<ref>[http://www.planetizen.com/node/73177/atlas-sprawled Atlas Sprawled] prof Michael Lewyn, planetizen.com, January 8, 2015 </ref>

באוגוסט 1938 העניק היטלר, ל-James D. Mooney, אחד המנהלים של תאגיד [[ג'נרל מוטורס]], את מדליית "מסדר הנשר" על שירותיו המצטיינים לרייך. אלברט שפר, מי שהיה לימים שר החימוש של גרמניה הנאצית סיפר לאחר המלחמה לחוקרים מהקונגרס האמריקאי, שמתקפת הבזק (הבליץ-קריג) על פולין ב-1939 לא יכלה להתקיים ללא [[שינויים טכנולוגיים|שיפורי הביצועים הטכנולוגים]] שסופקו על ידי Alfred P. Sloan וג'נרל מוטורס". אלפרד סולן היה מנהל אמריקאי בג'נרל מוטורס.

לאחר 20 שנות מחקר של ג'נרל מוטורס הצהיר Bradford Snell: "ג'נרל מוטורס הייתה הרבה יותר חשובה למכונת המלחמה הנאצית מאשר שווייץ. שווייץ הייתה רק מאגר של כספים שנשדדו. אופל היתה חלק אינטגרלי של תעשיית המלחמה הגרמנית. הנאצים יכלו לפלוש לפולין ולרוסיה בלי שווייץ. הם לא יכלו לעשות זאת ללא ג'נרל מוטורס."

[http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_General_Motors#1930s_Germany]

לאחר המלחמה תבעו פורד ו-GM פיצויים ממשלת ארצות הברית על הנזק שנגרם למפעלים הגרמנים שלהם על ידי הפצצות בעלות הברית. בשנת 1967 קיבלה GM פיצויים של 33 מיליון דולר ממשלת ארצות הברית על הפצצת המפעל שלה ב-Russelsheim בידי מפציצים אמריקאים.[http://www.ranknfile-ue.org/uen_nastybiz.html]

===הרחבת הפרבור===

===הרחבת הפרבור בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה===

הספר [[אומת הפרברים (ספר)|אומת הפרברים]] (Suburban Nation) שיצא בשנת 2000  עוסק בנושא [[פרבור|הפרבור]] והתחבורה בארצות הברית. לטענת הספר, בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוקמו הפרברים בעידוד הממשלה -  על ידי סבסוד פדרלי לתוכניות "בנה ביתך", תוכנית לאומית להקמת כבישים מהירים, [[עירוב שימושי קרקע|הפרדת שימושי קרקע]] ו[[בנייה שמעודדת שימוש ברכב פרטי]] והרס ה[[תחבורה ציבורית|תחבורה הציבורית]] בארצות הברית.   

הספר [[אומת הפרברים (ספר)|אומת הפרברים]] (Suburban Nation) שיצא בשנת 2000  עוסק בנושא [[פרבור|הפרבור]] והתחבורה בארצות הברית. לטענת הספר, בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוקמו הפרברים בעידוד הממשלה -  על ידי סבסוד פדרלי לתוכניות "בנה ביתך", תוכנית לאומית להקמת כבישים מהירים, [[עירוב שימושי קרקע|הפרדת שימושי קרקע]] ו[[בנייה שמעודדת שימוש ברכב פרטי]] והרס ה[[תחבורה ציבורית|תחבורה הציבורית]] בארצות הברית.   

הספר דן גם בהשלכות של תכנון זה - עידוד השימוש במכונית על שלל בעיות הסביבה והחברה שלה, הקטנת האפשרויות ליצירת מרחב ציבורי ואזרחי ופגיעה בחיי הקהילה, הדרה ו"כליאה" של אוכלוסיות חלשות יותר כמו עניים, זקנים, ילדים, ולפעמים נשים.  

הספר דן גם בהשלכות של תכנון זה - עידוד השימוש במכונית על שלל בעיות הסביבה והחברה שלה, הקטנת האפשרויות ליצירת מרחב ציבורי ואזרחי ופגיעה בחיי הקהילה, הדרה ו"כליאה" של אוכלוסיות חלשות יותר כמו עניים, זקנים, ילדים, ולפעמים נשים.  

==מאבקים ופרשיות ביחס לבטיחות המכונית==

==="לא בטוחה בשום מהירות"===

לאורך ההיסטוריה היו מספר מקרים שבהם תאגידי הרכב גילו שהרכבים שלהם מסכנים לקוחות או עוברי אורח. דבר זה יכול לנבוע מעיצוב בסיסי של המכוניות, או עקב פגמים בייצור או בתכנון הרכב. במצב כזה תאגיד נמצאת בדילמה - האם לגלות ללקוחות את הנושא או לנסות להסתיר את הדברים ולקוות שהם לא יזיקו לחברה. רעש ציבורי גדול יזיק למאזן החברה ואם לקוחות יגלו את התקלה יכול להיות שהחברה תוכל לשחד אותם על ידי תשלום פיצוי גבוה בתמורה לשתיקה שלהם. היו מספר מקרים שבהם חברות ניסו להסתיר תקלות כאלה.

בשנת 1965 יצא לאור ספרו של [[ראלף ניידר]], "[[לא בטוחה בשום מהירות]]" (Unsafe at Any Speed). הספר האשים את תעשיית המכוניות של ארצות הברית בכך שהיא מודעת לכשלי בטיחות שונים במכונית אבל לא פועלת לתקן כשלים אלה. ניידר הביא לדוגמה את לחץ האוויר המומלץ לצמיגים שלטענתו היה מכוון להגדלת ההנאה אבל לא להגדלת הבטיחות. דוגמה נוספת היתה ציפוי הכרום על הדש-בורד שסינוור לפעמים את הנהגים. הספר תיעד גם את התנגדות התעשייה להכנסת אביזרי בטיחות כמו חגורות בטיחות. [http://en.wikipedia.org/wiki/Unsafe_at_Any_Speed]

 

===סיכון הולכי רגל במרחב העירוני ===

לפני עידן המכונית הפרטית, השימוש ברחובות היה מגוון ומשותף - הרחובות כללו ילדים ששיחקו ברחוב והולכי רגל בכמויות גדולות שחלקו יחד מרחב עם כרכרות, [[תחבורת אופניים|אופניים]] ו[[רכבת קלה|רכבות קלות]]. עקב הגברת השימוש במכוניות בערים בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלה עליה תלולה במספר הולכי הרגל שנדרסו למוות. עשרות אלפי ילדים מתו בתאונות עם מכוניות. כתוצאה מכך קמה זעקה ציבורית. חלק מהפתרונות כללו דרישה להגביל את מהירות המכוניות בעיר. ביקורת כלפי המכוניות בעיר כללו התייחסות אל "חזירי כביש" ("Road hogs") או "שדי מהירות" ("Speed demons") ומכוניות כ-"Juggernauts" או "מכוניות מוות" (Death cars). בתגובה החליטו חברות המכוניות לנקוט בצעד של [[האשמת הקורבן]] והאשימו את הולכי הרגל בתאונות משום שהם חוצים את הכבישים בצורה לא בטוחה מספיק. החברות השתמשו בכינוי גנאי בשם "Jaywalkers", שברבות הימים הפך גם למונח חוקי של הליכה לא חוקית בכביש. עד שנת 1930 רוב הרחובות הפכו לדרכי מעבר עבור מכוניות, ואילו ילדים ו[[הולכי רגל]] הודרו מהמרחב, הוגבלו בצורות שונות. הוחלט להטיל מיסוי על מכוניות. בתחילה התנגדו החברות למהלך זה, אבל בהמשך הם תמכו בו כאשר הובטח כי המיסוי ילך למימון תשתיות למכוניות. עם הזמן נבנו כבישים מהירים גם בתוך הערים וגם מחוצה להם והחל תהליך של [[פרבור]]. מאבקים אלה מכוסים בספר [[Fighting Traffic]] של ההיסטוריון פטר די נורטון. עם הזמן ועקב [[פרבור]] ו[[תכנון מוטה מכוניות]] הולכי הרגל בארצות הברית הפכו להיות דבר נדיר יותר ויותר, כך שכיום ברוב הערים הגדולות בארצות הברית אחוז הולכי הרגל נמוך מ-5% ויש ערים שבהן אחוז הולכי הרגל מסך [[פיצול נסיעות|פיצול הנסיעות]] הוא 1%.

ניידר נרדף על ידי חברת [[ג'נרל מוטורס]], שניסתה להשחיר את שמו ולהשתיק אותו. לטענתו, החברה שכרה חוקרים שעקבו אחריו וניסו להפיץ שמועות על דעותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות ועל הרגליו האישיים. בשנת 1966 אולץ נשיא GM, מר James Roche, להופיע בפני וועדת משנה של הסנאט, ולהתנצל בפני ניידר על הטרדה ואיומים כלפיו. בהמשך תבע ניידר את ג'נרל מוטורס על הפרה נרחבת של הפרטיות שלו וזכה בתביעה זו. עם כסף מתביעה זו הוא הקים לובי פוליטי למען זכויות הצרכן, ותרם ליצירת [[סוכנות ההגנה על הסביבה של ארצות הברית]] ול"[[זיהום אוויר|חוק אוויר נקי]]" שם.

בשנת 1965 יצא לאור ספרו של [[ראלף ניידר]], "[[לא בטוחה בשום מהירות]]" (Unsafe at Any Speed). הספר האשים את תעשיית המכוניות של ארצות הברית בכך שהיא מודעת לכשלי בטיחות שונים במכונית אבל לא פועלת לתקן כשלים אלה. ניידר הביא לדוגמה את לחץ האוויר המומלץ לצמיגים שלטענתו היה מכוון להגדלת ההנאה אבל לא להגדלת הבטיחות. היבט נוסף לדוגמה היה ציפוי הכרום על הדש-בורד שסינוור לפעמים את הנהגים. הספר תיעד גם את התנגדות התעשייה להכנסת אביזרי בטיחות כמו חגורות בטיחות. [http://en.wikipedia.org/wiki/Unsafe_at_Any_Speed]

ניידר נרדף על ידי חברת ג'נרל מוטורס, שניסתה להשחיר את שמו ולהשתיק אותו. לטענתו החברה שכרה חוקרים שעקבו אחריו וניסו להפיץ שמועות על דעותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות ועל הרגליו האישיים. בשנת 1966 אולץ נשיא GM, מר James Roche, להופיע בפני וועדת משנה של הסנאט ולהתנצל בפני ניידר על הטרדה ואיומים כלפיו. בהמשך תבע ניידר את ג'נרל מוטורס על הפרה נרחבת של הפרטיות שלו וזכה בתביעה זו. עם כסף מתביעה זו הוא הקים לובי פוליטי למען זכויות הצרכן, ותרם ליצירת [[סוכנות ההגנה על הסביבה של ארצות הברית]] ול"[[זיהום אוויר|חוק אוויר נקי]]" שם.

לאורך ההיסטוריה היו מספר מקרים שבהם תאגידי הרכב גילו שהרכבים שלהם מסכנים לקוחות או עוברי אורח. דבר זה יכול לנבוע מעיצוב בסיסי של המכוניות, או עקב פגמים בייצור או בתכנון הרכב. במצב כזה תאגיד נמצאת בדילמה - האם לגלות ללקוחות או למשקיעים את הנושא או לנסות להסתיר את הדברים ולקוות שהם לא יזיקו לחברה. רעש ציבורי גדול יזיק למאזן החברה ואם לקוחות יגלו את התקלה יכול להיות שהחברה תוכל לשחד אותם על ידי תשלום פיצוי גבוה בתמורה לשתיקה שלהם. היו מספר מקרים שבהם חברות ניסו להסתיר תקלות כאלה.  

===מיכל הדלק הדליק של פורד פינטו===

===מיכל הדלק הדליק של פורד פינטו===

{{הפניה לערך מורחב|פרשת פורד פינטו}}

{{הפניה לערך מורחב|פרשת פורד פינטו}}

החל משנת 1971 חברת פורד שיווקה את דגם "פורד פינטו". במשך זמן מה הדגם היה הצלחה מסחרית עם מכירות של מעל 320 אלף מכוניות בשנה הראשונה. אבל המכונית הייתה בעלת כשל בטיחותי מסוכן - בתאונות חזית-אחור צינור התדלוק היה יכול לנקב את מיכל הדלק, לגרום לריסוס תא הנוסעים בדלק ולגרום להצתה קטלנית שגורמת לפיצוץ של כדור אש ולכוויות קשות פציעות ומוות. בשנת 1977 חשף מגזין [[Mother Jones]] את הנושא באמצעות תחקיר שלקח חצי שנה בכתבה "Pinto Madness". התחרות הקשה מצד פולסווגן על שוק המכוניות הקטנות דירבן את חברת פורד לפתח ולייצר את הדגם הזה בזמן קצר בהרבה משהיה מקובל. המהנדסים של פורד גילו בזמן מבחני ריסוק לפני הייצור כי ניקוב מיכל הדלק מתרחש בקלות. בזמן גילוי התקלה קווי הייצור של המכוניות כבר היו מוכנים, לכן החליטו המנהלים הבכירים של פורד להמשיך בייצור בכל מקרה, וזאת למרות שלפורד היה פטנט על מיכל דלק בטוח הרבה יותר. במשך יותר מ-8 שנים לאחר מכן, פורד ביצעה [[לובי פוליטי]] באמצעות שילוב של שקרים נגד [[רגולציה|תקן ממשלתי]] לבטיחות שהיה מכריח את החברה לשנות את מיכל הדלק המסוכן. {{הערה|שם=Jones|Mark Dowie, [http://www.motherjones.com/politics/1977/09/pinto-madness Pinto Madness], Mother Jones, September/October 1977 Issue}} המחיר של שדרוג מערכת הדלק עולה 11 דולר למכונית, מגן להגנת מיכל הדלק היה עולה רק דולר אחד.{{הערה|שם = Sapienza}} בנוסף מזכר פנימי של החברה משנת 1973 דלף לתקשורת וחשף כמה מקרי מוות צפויים בכל שנה כתוצאה מהפגם וכמה הדבר צפוי לעלות לחברה בממוצע לכל תביעה. המזכר הסיק לבסוף שזול יותר לחברה להתמודד עם התביעות המשפטיות מאשר לתקן את הבעיה.{{הערה|שם = Sapienza}} עד 1978 הביקורת הציבורית היתה חזקה כל כך שפורד נאלצה לבצע ריקול של 1.5 מיליון מכוניות מדגם פינטו ומדגם דומה מסוג מרקורי בובקט, ולבצע את השינוי המבוקש למערכת הדלק. על פי הערכות שמרניות תאונות הפינטו גרמו למוות מכוויות לכ-500 בני אדם שלא היו נפגעים בצורה קשה אם המכונית לא הייתה מתפוצצת. הערכות פחות שמרניות מגיעות לכ-900 מקרי מוות מיותרים. {{הערה|שם=Jones}} החשיפה הפומבית גרמה לכך שהתברר שהמזכר הפנימי לא היה מדוייק כלל - פורד נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים בפיצויים לתביעות אזרחיות דבר שהשפיע לרעה על היציבות הפיננסית של החברה במהלך שנות ה-80. {{הערה|שם = Sapienza|1=James Derek Sapienza, [http://www.cheatsheet.com/automobiles/11-of-historys-most-infamous-automotive-scandals.html/?a=viewall  11 of History’s Most Infamous Automotive Scandals], The Cheat Sheet , April 20, 2017}}

החל משנת 1971 חברת פורד שיווקה את דגם "פורד פינטו". במשך זמן מה הדגם היה הצלחה מסחרית עם מכירות של מעל 320 אלף מכוניות בשנה הראשונה. אבל המכונית הייתה בעלת כשל בטיחותי מסוכן - בתאונות חזית-אחור צינור התדלוק היה יכול לנקב את מיכל הדלק, לגרום לריסוס תא הנוסעים בדלק ולגרום להצתה קטלנית שגורמת לפיצוץ של כדור אש ולכוויות קשות פציעות ומוות. בשנת 1977 חשף מגזין [[Mother Jones]] את הנושא באמצעות תחקיר שלקח חצי שנה בכתבה "Pinto Madness". התחרות הקשה מצד פולסווגן על שוק המכוניות הקטנות דירבן את חברת פורד לפתח ולייצר את הדגם הזה בזמן קצר בהרבה משהיה מקובל. המהנדסים של פורד גילו בזמן מבחני ריסוק לפני הייצור כי ניקוב מיכל הדלק מתרחש בקלות. בזמן גילוי התקלה קווי הייצור של המכוניות כבר היו מוכנים, לכן החליטו המנהלים הבכירים של פורד להמשיך בייצור בכל מקרה, וזאת למרות שלפורד היה פטנט על מיכל דלק בטוח הרבה יותר. במשך יותר מ-8 שנים לאחר מכן, פורד ביצעה [[לובי פוליטי]] באמצעות שילוב של שקרים נגד [[רגולציה|תקן ממשלתי]] לבטיחות שהיה מכריח את החברה לשנות את מיכל הדלק המסוכן. {{הערה|שם=Jones|Mark Dowie, [http://www.motherjones.com/politics/1977/09/pinto-madness Pinto Madness], Mother Jones, September/October 1977 Issue}} המחיר של שדרוג מערכת הדלק עולה 11 דולר למכונית, מגן להגנת מיכל הדלק היה עולה רק דולר אחד.{{הערה|שם = Sapienza}} בנוסף מזכר פנימי של החברה משנת 1973 דלף לתקשורת וחשף כמה מקרי מוות צפויים בכל שנה כתוצאה מהפגם וכמה הדבר צפוי לעלות לחברה בממוצע לכל תביעה. המזכר הסיק לבסוף שזול יותר לחברה להתמודד עם התביעות המשפטיות מאשר לתקן את הבעיה.{{הערה|שם = Sapienza}} עד 1978 הביקורת הציבורית היתה חזקה כל כך שפורד נאלצה לבצע ריקול של 1.5 מיליון מכוניות מדגם פינטו ומדגם דומה מסוג מרקורי בובקט, ולבצע את השינוי המבוקש למערכת הדלק. על פי הערכות שמרניות תאונות הפינטו גרמו למוות מכוויות לכ-500 בני אדם שלא היו נפגעים בצורה קשה אם המכונית לא הייתה מתפוצצת. הערכות פחות שמרניות מגיעות לכ-900 מקרי מוות מיותרים. {{הערה|שם=Jones}} החשיפה הפומבית גרמה לכך שהתברר שהמזכר הפנימי לא היה מדוייק כלל - פורד נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים בפיצויים לתביעות אזרחיות דבר שהשפיע לרעה על היציבות הפיננסית של החברה במהלך שנות ה-80. {{הערה|שם = Sapienza|1=James Derek Sapienza, [http://www.cheatsheet.com/automobiles/11-of-historys-most-infamous-automotive-scandals.html/?a=viewall  11 of History’s Most Infamous Automotive Scandals], The Cheat Sheet , April 20, 2017}}

===פרשת דיזלגייט===  

===פרשת דיזלגייט===  

[[פרשת זיהום האוויר של פולקסווגן]] או "פרשת דיזלגייט" היא פרשת זיוף תוצאות בדיקות [[זיהום האוויר מתחבורה]] והפרת תקן זיהום אוויר במכוניות של קבוצת פולקסווגן ושל חברות מכוניות נוספות, שהתגלתה בחודש ספטמבר 2015. הזיוף יוחס בתחילה ל-חצי מיליון מכוניות עם מנוע דיזל של פולקסווגן ואאודי שנמכרו בין 2009 ו-2015. אחר כך הודתה החברה שהוא קיים ב-11 מיליון מכוניות מתוצרת הקבוצה, כולל מותגי סקודה וסיאט. בהמשך התגלה כי התרמית רחבה אף יותר וכוללת גם את מכוניות הבנזין והגז הטבעי המיוצרות בתאגיד. החברה תכנתה באופן מכוון את המנועים כך שיפלטו פחות מזהמי [[תחמוצות חנקן]] בזמן מבדקי מעבדה, ואילו בזמן נסיעה בכביש הפילטות גדלו פי 40. הפרשה התגלתה תודות למבדקים של חוסר תאימות בפליטות מזהמים שקיימה סוכנות לשמירה על האוויר של מדינת קליפורניה בסיוע מדענים שמדדו את הזיהום בתנאי שטח. עם התקדמות הפרשה, התברר כי יצרניות רכב נוספות כדוגמת החברות BMW,{{הערה|שם=BMW|[http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3669844,00.html פרשת פולקסווגן מכה גלים: גם ב.מ.וו חורגת ברמת הפליטות של גזים מזהמים], [[כלכליסט]], 24 בספטמבר 2015}} אאודי,{{הערה|שם=אאודי|Hendrik Varnhold, [http://www.wsj.com/articles/audi-confirms-2-1-million-cars-involved-in-emissions-scandal-1443436979 Audi Confirms 2.1 Million Cars Involved in Volkswagen Emissions Scandal], [[The Wall Street Journal]], September 28th, 2015}} מיצובישי{{הערה|שם=מיצובישי1|[http://www.themarker.com/wallstreet/1.2926873 מיצובישי מודה: מזייפים את נתוני הדלק מאז 1991; המניה צוללת], דה מרקר, 26 באפריל 2016}}{{הערה|שם=מיצובישי2|sean farrel, [http://www.theguardian.com/business/2016/apr/20/mitsubishi-motors-mishandled-fuel-economy-tests Mitsubishi Motors admits manipulating fuel economy tests], [[The Guardian]], April 20th, 2016}} וסוזוקי{{הערה|{{ynet|ניר בן זקן|סוזוקי מודה - בדקנו צריכת דלק לא לפי התקן|4804583|18 במאי 2016}}}} זייפו נתוני זיהום וצריכת דלק ברכבים אותם ייצרו. חברת פולסווגן נתבעה בבתי משפט אזרחיים ופליליים והודתה בעבירות פליליות שביצעה. מנכ"ל החברה התפטר ונמצא אשם בהונאה ו[[קשירת קשר]].

[[פרשת זיהום האוויר של פולקסווגן]] או "פרשת דיזלגייט" היא פרשת זיוף תוצאות בדיקות [[זיהום האוויר מתחבורה]] והפרת תקן זיהום אוויר במכוניות של קבוצת פולקסווגן ושל חברות מכוניות נוספות, שהתגלתה בחודש ספטמבר 2015. הזיוף יוחס בתחילה ל-חצי מיליון מכוניות עם מנוע דיזל של פולקסווגן ואאודי שנמכרו בין 2009 ו-2015. אחר כך הודתה החברה שהוא קיים ב-11 מיליון מכוניות מתוצרת הקבוצה, כולל מותגי סקודה וסיאט. בהמשך התגלה כי התרמית רחבה אף יותר וכוללת גם את מכוניות הבנזין והגז הטבעי המיוצרות בתאגיד. החברה תכנתה באופן מכוון את המנועים כך שיפלטו פחות מזהמי [[תחמוצות חנקן]] בזמן מבדקי מעבדה, ואילו בזמן נסיעה בכביש הפילטות גדלו פי 40. הפרשה התגלתה תודות למבדקים של חוסר תאימות בפליטות מזהמים שקיימה סוכנות לשמירה על האוויר של מדינת קליפורניה בסיוע מדענים שמדדו את הזיהום בתנאי שטח. עם התקדמות הפרשה, התברר כי יצרניות רכב נוספות כדוגמת החברות BMW,{{הערה|שם=BMW|[http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3669844,00.html פרשת פולקסווגן מכה גלים: גם ב.מ.וו חורגת ברמת הפליטות של גזים מזהמים], [[כלכליסט]], 24 בספטמבר 2015}} אאודי,{{הערה|שם=אאודי|Hendrik Varnhold, [http://www.wsj.com/articles/audi-confirms-2-1-million-cars-involved-in-emissions-scandal-1443436979 Audi Confirms 2.1 Million Cars Involved in Volkswagen Emissions Scandal], [[The Wall Street Journal]], September 28th, 2015}} מיצובישי{{הערה|שם=מיצובישי1|[http://www.themarker.com/wallstreet/1.2926873 מיצובישי מודה: מזייפים את נתוני הדלק מאז 1991; המניה צוללת], דה מרקר, 26 באפריל 2016}}{{הערה|שם=מיצובישי2|sean farrel, [http://www.theguardian.com/business/2016/apr/20/mitsubishi-motors-mishandled-fuel-economy-tests Mitsubishi Motors admits manipulating fuel economy tests], [[The Guardian]], April 20th, 2016}} וסוזוקי{{הערה|{{ynet|ניר בן זקן|סוזוקי מודה - בדקנו צריכת דלק לא לפי התקן|4804583|18 במאי 2016}}}} זייפו נתוני זיהום וצריכת דלק ברכבים אותם ייצרו. חברת פולסווגן נתבעה בבתי משפט אזרחיים ופליליים והודתה בעבירות פליליות שביצעה. מנכ"ל החברה התפטר ונמצא אשם בהונאה ו[[קשירת קשר]].