טקסט מלא:כלכלה בעולם מלא-הרמן דיילי

טקסט זה מקושר לשיחה זאת ומיועד למקרה בו הקישור המקורי אינו פעיל בלבד.

הכלכלה העולמית בימינו גדולה במידה כזו שהחברה העולמית אינה יכולה עוד להמשיך ולהעמיד פנים כאילו היא מתפקדת בתוך מערכת אקולוגית בלתי מוגבלת. פיתוח כלכלי שיהיה בר קיימא במסגרתה של ביוספרה סופית מחייב דרכי חשיבה חדשות. כתבה ראשונה בסדרה

הרמן דיילי, סיינטיפיק אמריקן

הכלכלה העולמית בימינו גדולה במידה כזו שהחברה העולמית אינה יכולה עוד להמשיך ולהעמיד פנים כאילו היא מתפקדת בתוך מערכת אקולוגית בלתי מוגבלת. פיתוח כלכלי שיהיה בר קיימא במסגרתה של ביוספרה סופית מחייב דרכי חשיבה חדשות. מקובל לראות את הצמיחה כתרופת פלא לכל החוליים הכלכליים הקשים של העולם המודרני.

עוני? רק דאגו שהמשק יצמח (כלומר, הגדילו את ייצור הסחורות והשירותים, וכך תמריצו את הוצאות הצרכנים), וכבר תראו איך הרווחה מחלחלת אל כל שכבות החברה. אל תנסו לעשות כל שינוי בחלוקת העושר, מהעשירים לעניים, כי זה יאט את הצמיחה.

אבטלה? הגדילו את הביקוש לסחורות ולשירותים על ידי הנמכת שער הריבית על הלוואות ועידוד ההשקעות: הדבר יגרור הוספת מקומות עבודה, וכן ימריץ את הצמיחה.

עודף אוכלוסין? עודדו את הצמיחה הכלכלית, ומובטח לכם שהתמורה הדמוגרפית שתתחולל בעקבות זאת תקטין את שיעורי הילודה, כפי שקרה במדינות המתועשות במהלך המאה העשרים.

השחתת הסביבה? תנו את מבטחכם בעקומה הסביבתית של קוזנץ - יחס אמפירי המתיימר להוכיח כי עם הגידול בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), הזיהום אמנם עולה בתחילה, אבל בהמשך הוא מגיע לשיא ומתחיל לרדת.

אולי היינו יכולים לסמוך על הצמיחה, ברוח הדברים הללו, אילו התקיים המשק העולמי בחלל ריק - אבל אין זה כך. נכון יותר לראות את המשק כתת-מערכת בתוך הביוספרה הסופית המקיימת אותו. כשההתרחבות הכלכלית מכרסמת יותר מדי במערכת האקולוגית המקיפה אותה, היא מתחילה להקריב הון טבעי (כגון דגים, מחצבים ודלקים מחצביים) ששוויו עולה על שווי ההון המלאכותי (כגון כבישים, בתי חרושת וציוד) שמוסיפה הצמיחה. כך אנו מגיעים למצב של צמיחה לא-כלכלית, כפי שאני מכנה אותו, ומייצרים "רעין" במקום "טובין." בדרך זו אנו נעשים עניים יותר, לא עשירים יותר. מרגע שעברנו את הגודל האופטימלי, הצמיחה נעשית טיפשית בטווח הקצר ובלתי אפשרית בטווח הארוך. הראיות מלמדות שארצות הברית כבר נכנסה, כנראה, לשלב הצמיחה הלא-כלכלית.

לא קל לזהות צמיחה לא-כלכלית ולמנוע אותה. אחת הבעיות היא שכמה אנשים מפיקים תועלת מצמיחה לא-כלכלית, ולכן אין להם שום תמריץ לשנות את דרכיהם. מלבד זאת, החשבונאות הלאומית הנוכחית אינה רושמת את עלויות הצמיחה באופן כזה שכל אחד ואחד יכול לראותן.

המין האנושי חייב לעבור לכלכלה בת קיימא - כלכלה שמתחשבת במגבלות הביופיזיקליות המהותיות של המערכת האקולוגית הכלל עולמית - כדי שזו תוכל להמשיך לתפקד גם בעתיד הרחוק. אם לא נחולל את התמורה הזאת, ייתכן שנביא על עצמנו לא רק את קללת הצמיחה הלא-כלכלית, אלא גם אסון אקולוגי שיוריד פלאים את רמת החיים.

הביוספרה הסופית

רוב הכלכלנים בימינו אינם שותפים לדעה שהכלכלה האמריקנית, ועוד רבות אחרות, עושות את דרכן לצמיחה לא-כלכלית. הם מתעלמים, רובם ככולם, מסוגיית יכולת הקיום לאורך זמן ומאמינים שהואיל והצמיחה הביאה אותנו עד הלום, אנו יכולים להמשיך בה עד בלי גבול. ועם זאת, לדאגה לכלכלה בת קיימא יש היסטוריה ממושכת שראשיתה ב-1848, בפרק המפורסם "על המצב הנייח" בספרו החשוב של ג'ון סטיוארט מיל, "עקרונות הכלכלה המדינית".

שלא כמו כלכלנים אחרים, מיל בירך על המצב הזה. הגישה המודרנית לנושא החלה בכתביהם של קנת' בולדינג, ארנסט שומכר וניקולה ג'ורג'סקו-רגן, בשנות ה-60 וה-70. ממשיכי המסורת הזאת בימינו הם הכלכלנים האקולוגיים, כפי שנהוג לכנותם, ואני ביניהם; במידה מסוימת, הם נהנים מתמיכתם של תת-זרמים מסוימים בזרם הכלכלי העיקרי, כלכלני המשאבים וכלכלני הסביבה. אבל בכללותם של דברים, כלכלני הזרם העיקרי (הידועים גם ככלכלנים הנאו-קלאסיים) רואים בדאגה לכלכלה בת קיימא אופנה חולפת, ורואים עצמם מחויבים בראש וראשונה לצמיחה.

ועם זאת, העובדות גלויות לעין ואינן שנויות במחלוקת: הביוספרה היא סופית ואינה צומחת, סגורה (מלבד זרימתה המתמדת של אנרגיית שמש פנימה) וכפופה לאילוציהם של חוקי התרמודינמיקה. כל תת-מערכת, ובכלל זה המשק, חייבת להפסיק לצמוח בשלב כלשהו ולהסתגל לשיווי משקל דינמי, שהוא כעין מצב יציב. שיעורי הילודה חייבים להשתוות לשיעורי התמותה, ושיעורי ייצור הסחורות חייבים להשתוות לשיעורי הבלאי והפחת.

בימי חיי (אני בן 67) הוכפלה האוכלוסייה האנושית פי שלושה, ומספר המוצרים מעשה ידי אדם גדל בהרבה יותר מזה, בממוצע. מחקרים המכונים "טביעת רגל אקולוגית" מראים שהיה גם גידול עצום בסך כל האנרגיה והחומרים הדרושים לתחזוקת מוצרינו ולהחלפתם. העולם הולך ומתמלא בנו ובמוצרינו, ובה בעת מתרוקן ממה שהיה בו לפנינו. על מנת להתמודד עם הדפוס החדש הזה של מחסור, המדענים צריכים לפתח "כלכלה של עולם מלא" כתחליף ל"כלכלת העולם הריק" המסורתית שלנו.

לפי עקרונות המיקרו-כלכלה, ענף הכלכלה העוסק במדידה קפדנית ובאיזון שבין עלויות לתועלות בפעילויות מסוימות, יחידים וחברות כלכליות מקבלים איתות ברור המבהיר להם מתי עליהם לחדול מהרחבתה של פעילות נתונה. כל פעילות שהיא, כאשר היא מתרחבת, תופסת בסופו של דבר את מקום פעילותו של גורם אחר כלשהו, ודחיקת הרגליים הזאת נחשבת כעלות. התהליך נפסק בנקודה שבה העלות השולית משתווה לתועלת השולית. כלומר, לא כדאי לנו להוציא דולר נוסף על גלידה, אם היא מעניקה לנו פחות סיפוק ממה שהיינו יכולים לקבל מהוצאת הדולר הזה על משהו אחר. אבל במאקרו-כלכלה המקובלת, העוסקת בחקר משקים שלמים, אין שום "תמרור עצור" דומה.

מכיוון שכינון משק בר קיימא ואחזקתו כרוכים בשינוי גורף בהלוך הרוחות של כלכלנים, פוליטיקאים ואזרחים מן השורה, רב הפיתוי לקבוע שהעניין כולו בלתי אפשרי מלכתחילה. אבל החלופה למשק בר קיימא, דהיינו צמיחה כלכלית מתמדת, היא בלתי אפשרית מבחינה ביופיזיקלית. אם אני נדרש לבחור בין התמודדות עם הבלתי אפשרי מבחינה פוליטית לבין הבלתי אפשרי מבחינה ביופיזיקלית, הייתי קובע כי הדרך האחרונה היא היותר בלתי אפשרית, ומהמר על הראשונה.