התאוריה של הסנטימנט המוסרי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התאוריה של הסנטימנט המוסרי (באנגלית: The Theory of Moral Sentiments) הוא ספר עיון מאת הכלכלן אדם סמית שיצא לאור בשנת 1759. הספר מספק את היסודות המוסריים, הפילוסופיים והמתודולוגיים להגותו של סמית, כולל ספרו הידוע עושר האומות (1776). זהו חיבור שעוסק במידה רבה בפסיכולוגיה ובהשפעה על כלכלה, וניתן לראות בו חיבור מוקדם בכלכלה התנהגותית.

הספר מחולק ל-7 חלקים: תקינות הפעולה; תפקידם של עונשים ופרסים; יסודות השיפוט שלנו בנוגע לרגשות וההתנהגות שלנו, ועל תחושת החובה; השפעות התועלת על רגש ההסכמה; השפעת הנוהג והאופנה על רגשות המוסר; אופין של המעלות הטובות; ועל מערכות של פילוסופיית מוסר.

באופן כללי, סמית הלך בעקבות דעותיו של מורו, פרנסיס האצ'סון (Francis Hutcheson‏) שחילק את פילוסופיית המוסר לארבעה חלקים: אתיקה ומעלות טובות; זכויות פרטיות וחרות טבעית; זכויות משפחתיות (מכונה כלכלה) וזכויות הפרט והמדינה (פוליטיקה). האצ'סון חשב שיש "חוש שישי" של מוסר או "חוש מוסר", רעיון דומה בוטה על ידי דייוויד יום (מסה של טבע האדם) טען שהאדם מרוצה מ"תועלת". סמית דחה את הרעיון של האצ'סון. משנת 1741, סמית דגל בשיטת הניסוי של יום (הפונה לניסיון האנושי) להחליף את "חוש המוסר" בגישה פלורליסטית למוסר, המבוססת על מניעים פסיכולוגיים רבים.

יש הוגים הרואים בספר זה חלק יותר "הומניסטי" ומתחשב בעניים לעומת "עושר העמים" שנוקט בעמדה יותר קפיטליסטית. לדוגמה ריקי שיו, טוענת כי ניתן לראות במשנתו של הכלכלן אמרטיה סן כממשיך למשנתו של סמית, באמצעות המושג של "סימפתיה" ולכן ניתן לראות במשנתו הפילוספוית של סמית כמובילה לכלכלת רווחה או משטר סוציאל-דמוקרטי. [1]

חלק א': תקינות הפעולה

סמית פותח בתת-חלק בשם "תחושת ההגינות". הפרק בחלק זה עוסק באמפתיה (סמית כותב סימפתיה, אבל משמעות המילה השתנתה כך שהיא עוסקת באמפתיה - רגש חמלה לאחרים).

"גם אם נניח כי האדם הוא אנוכי ביותר, עדיין ברור כי קיימים עקרונות כלשהם בנפשו, הגורמים לו להתעניין בגורלם של אחרים והופכים את אושרם של האחרים לחיוני עבורו, אף שאותו אושר אינו מביא לו שום תועלת לבד מעצם ההנאה לנוכח קיומו. אחד מאלה הוא הרחמים או החמלה, הרגש שאנו מרגישים בגלל סבלם של אחרים, כאשר אנו רואים אותו, או נאלצים להבינו בצורה מוחשית. העובדה שלעתים קרובות אנו שואבים צער מצערם של אחרים, היא עובדה ברורה מכדי לדרוש כל מקרה שיוכיח זאת; שכן רגש זה, כמו כל התשוקות המקוריות האחרות של הטבע האנושי, אינו מוגבל בשום אופן לצדיקים או להומניים, אם כי אולי הם מרגישים אותו ברגישות המופלאה ביותר. הפושע הגדול ביותר, המפר הקשוח ביותר של חוקי החברה, לא נמצא לגמרי בלעדיו. "

הפרק השני בספר עוסק בעונג שבאמפתיה הדדית - הסולידריות "לא משנה מה היא הסיבה לאמפתיה, אין הרבה דברים שמשמחים אותנו יותר מלראות באדם אחר את הזדהותו איתנו. האדם, שמודע לחולשתו, ולצורך שיש לו בעזרתם של אחרים, שמח כשהוא רואה אחרים מזדהים עם רגשותיו, יודע ובטוח בתמיכתם. ועצוב, כשההפך קורה כמה שמחים הסובלים על שיש להם מישהו לחלוק איתו את תחושת הצער שלהם".

התת-חלק השני עוסק ב"מעלות של תשוקות שונות שעולות בקנה אחד עם תקינות".

תת החלק השלישי עוסק בהשפעות שונות על השיפוט האנושי של המוסר.

פרק השלישי בתת-פרק זה עוסק בנטיה להעריץ אנשים עשירים ובעלי-שררה וכיצד הדבר משחית את רגשות המוסר שלנו.

" הנטייה להעריץ, וכמעט אפילו לסגוד לעשירים ולחזקים, ולתעב או לפחות להזניח את העניים, למרות שהיא חיונית לקיום של מעמד וסדר בחבר, היא בו בזמן, הסיבה העיקרית והאוניברסלית להשחתה של רגשותינו המוסריים. העושר זוכה לכבוד והערצה שהיו ראויים רק לחכמים ולבעלי המידות הטובות. נגד הזלזול והבוז לעניים יצאו אנשי המוסר לאורך כל ההיסטוריה... קל יותר להעריץ את העשיר כי עושרו נראה לעין"

הנטייה שלנו להעריץ, וכתוצאה מכך לחקות, את העשירים והגדולים, הם אלו המאפשרים להגדיר, או להוביל את מה שקרוי אופנה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

Stub general.png ערך זה הוא קצרמר. אתם מוזמנים לתרום לאקו-ויקי ולהרחיב אותו.