אשליית התחרות: החמדנות כפקטור לעליית מחירים ויוקר המחייה

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת יואב לוין. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


הבעיה היא שהחמדנות הטבועה עמוק בקוד הגנטי של הקפיטליזם, ומהווה את ציפור נפשו, לא תאפשר למוכר, לחברה, לבעל העסק או למי שזה לא יהיה, לוותר על הניסיון לצבור עוד ועוד כסף ובכל מחיר. במציאות מעין זו הדבר היחיד שישתנה תהייה הדרך, שבה ייבחרו המוכר או החברה למקסם את רווחיהם על גבם של הצרכנים, אך לא עצם הניסיון. במובן זה הרעיון להוריד את מחירו של מוצר סותר את העיקרון הבסיסי של החמדנות הטבועה ברעיון התחרות, ומאלץ את המוכר פשוט לנקוט טקטיקות מתוחכמות יותר על מנת להתגבר על מכשול זה.

מאת: יואב לוין

אחת האשליות היותר מושרשות בחשיבה הקפיטליסטית כלכלית הינה הרעיון שהתחרות תוריד כביכול את מחיריהם של מוצרים, מכיוון שעל המוכר להציע לצרכן את המוצר הזול ביותר על מנת שזה יסכים לקנותו. דבר זה, כפי שנראה מייד, הינו אבסורד גמור, שלא יכול להתקיים אף פעם במציאות, מעין אוקסימורון רעיוני, אשליה גרידא שאין לה שום ביסוס במציאות, ופרה קדושה שאסור הייה לפגוע בה. במאמר זו אין בכוונתי להיכנס כלל לשיקולי הפגיעה באיכות המוצר או באיכות השירות, שנפגע עקב הורדת המחיר על מנת לאפשר שוב רווח גדול יותר, אלא לתקוף את הבעיה מן השורש, כלומר להראות, שהדבר הבסיסי העומד בבסיס התחרות לא יכול לגרום להורדת מחירים, כי אם דווקא להעלאתם בטווח הארוך. במילים אחרות, אותו הדבר הבסיסי המניע את התחרות או המהווה את המנוע שלה, הינו החמדנות, תאוות הבצע וההדוניזם. ואת זה לא תוכל שום תחרות, כפי שנסביר מייד, לרסן או למנוע. בכתבתה "הכול התייקר, כי פשוט אפשר", שהתפרסמה בעיתון כלכליסט (http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3527690,00.html), כותבת נעמה סינקולר את הדברים הבאים: "לאן שלא נביט - התחבורה הציבורית, הדלק, העמלות בבנקים, חינוך הילדים, הניקוי היבש, ואפילו הבירה המקומית; וגם ההנאות הקטנות של החיים כמו כרטיס לקולנוע - כולם התייקרו בעשור האחרון בעשרות אחוזים, הרבה יותר מהשכר הממוצע שלנו"...."וזו אולי עוד מסקנה מטרידה", מוסיפה וכותבת נעמה סינקולר, "המחירים ירדו לא בגלל תחרות חופשית על לבו של הצרכן, אלא בעיקר בתחומים שבהם הייתה התערבות חיצונית בשווקים או רגולציה חריפה". הבה נבחן אם כן בשורות הבאות מדוע זה אכן קורה, ולמה אין בכוחה של התחרות להוריד מחרים בגלל הבסיס החמדני עליו היא בנויה, אלא דווקא לגרום לנסיקתם הלא מבוקרת, כפי שטוענת כתבתה של נעמה בכלכליסט.

כפי שציינתי למעלה בפתח דברי הסיבה העיקרית היא שרעיון התחרות מושתת בבסיסו ומקדם ללא לאות את רעיון החמדנות, שמבוטא בין היתר ברעיונות כלכליים כגון תמ"ג, צמיחה, צריכה וכיוצא באלה. הבעיה היא שהחמדנות הטבועה עמוק בקוד הגנטי של הקפיטליזם, ואגב גם בשאר השיטות הכלכליות המוניטאריות המערביות, ומהווה את ציפור נפשו של הקפיטליזם לא תאפשר למוכר, לחברה, לבעל העסק או למי שזה לא יהיה, לוותר על הניסיון לצבור עוד ועוד כסף ובכל מחיר. במציאות מעין זו הדבר היחיד שישתנה תהייה הדרך, שבה ייבחר המוכר או החברה למקסם את רווחיהם על גבם של הצרכנים, אך לא עצם הניסיון. במובן זה הרעיון להוריד את מחירו של מוצר סותר את העיקרון הבסיסי של החמדנות הטבועה ברעיון התחרות, ומאלץ את המוכר פשוט לנקוט טקטיקות מתוחכמות יותר על מנת להתגבר על מכשול זה. קיימים כמה דרכים עיקריות להתגבר על בעיה זו, וכאן ניגע רק במתי מעט מתוך סך האפשרויות הללו. האפשרות הראשונה אם כן תהייה תיאום מחירים, דבר זה נוגד אמנם את החוק, אך היו דברים מעולם. זו כמובן לא האפשרות השכיחה ביותר להתגבר על בעיית התחרות, אך היא בהחלט קיימת. חברת טמבור לדוגמא הורשע למשל בכך שבין השנים 1994-1998 תיאמה את מחיריה (ראו כתבה מלאה ב- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1442528,00.html). במקרה אחר שופטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, מרים מזרחי, הרשיעה (יום ב', 22.3.10) חלקית את חברת מודגל, מנהלים בכירים בה, כמו גם מספר חברות ומנהלים נוספים בתחום הנדסת הבניין, בעבירת הסדר כובל (ראו כתבה מלאה ב- http://www.news1.co.il/Archive/001-D-233916-00.html). להכרעת פסק הדין בעניין זה ראו גם כן באותה הכתבה לעניין הכרעת-דין: ת"פ 1274/00 מדינת ישראל נ' מודגל ואח' (http://www.news1.co.il/ShowFiles.aspx?FileID=1684). כך או כך זו הדרך האחת, שבה יינקטו בעלי התחרות לצורך הגדלת רווחיהם.

אפשרות שנייה, שדומה במהותה לאפשרות הראשונה, אך אינה עוברת על החוק, הוא לפעול לפי כלל מוסכם, שאינו כתוב בשום מקום, שאם חברה אחת תעלה את המחיר, כל השאר ינהגו כמוה, ויעלו גם הם מחירים. זוהי האפשרות שמתקיימת בדרך כלל, שכן בדרך כלל אנו עדים לתופעה, שבה חברה מסוימת מעלה מחיר, ולאחר זמן קצר אחריה מעלות גם שאר החברות הפעילות באותו התחום את מחיריהם. זאת ועוד, למעשה אין כלל צורך אפילו ללכת על פי כלל זה, אלא עצם עובדת העלאת מחירו של מוצר על ידי חברה אחת, תביא באופן בלתי נמנע להעלאת מחירו גם בחברות האחרות, ובאופן פרופורציונלי. במילים אחרות, כאשר מוצר עולה בחברה אחת, יהיה זה טיפשי מצד האחרים לא להעלות אותו, שכן הן שומרות ממילא על טווח הפערים הקיים כבר מקודם. גם זו מצב זה קורה הרבה מאוד בפועל. דבר אחר שניתן להוסיף כאן, ושהוא פועל יוצא מהמצב שמתואר למעלה הוא היווצרותם של קרטלים, מונופולים ואוליגופולים, דבר שנוגד את החוק במדינת ישראל ומנוגד לחוקי הכלכלה החופשית. זהו המצב בפועל של הבנקים וחברות הביטוח. אז למה לא פועלים נגדם? כנראה כי "כלכלה חופשית" מיועדת רק לעשירונים התחתונים, ושנית זה לא ממש יעזור, כי התחרות והחמדנות ייגרמו שוב להיווצרותם של קרטלים אוליגופולים ומונופולים מעין אלה. יתירה מזאת, הרעיון שהקונה לא ייקנה את המוצרים אף הוא משולל כל יסוד, שכן בהרבה מן המקרים אין לו ברירה אלא לקנות, כמו במקרה של מורי מזון וכיוצא בזה. התמונה תשתנה רק כאשר יכולתו הכלכלית של הצרכן תישחק עד דק, ואז כבר לא תהייה לו ברירה אלא למחות כנגד השיטה ולשנותה.

ההיסטוריה הכושלת של ההפרטה והתחרות

מדיניות ההפרטה בשמה של התחרות הפכה בשנים האחרונות לתוכנית פעולה ממשית של הממשלה, והפקידות הבכירה במנגנון המדינה. חיידק ההפרטה הזה מתבסס על המיתוס לפיו יכולתו של המגזר העסקי לנהל חברות הפועלות בשוק תחרותי, עולה עשרות מונים על יכולתה של הממשלה לנהל חברות אלו. ביטוי חד ובוטה לכך, שלא לומר מכוער ודמגוגי, ניתן היה למצוא בדבריו של אורי יוגב, שהיה בעבר ממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר: "רק בעלים פרטיים", טען בזמנו יוגב, "רוצים ויודעים איך לשפר את השירותים, המדינה לא רוצה ולא יודעת כיצד לעשות את זה". אולם בניגוד לדבריו המגמתיים וחסרי הבסיס של יוגב, מחקרים רבים מוכיחים בדיוק את ההיפך – כלומר שאין שחר לטענה המפוקפקת הזו - וההנחה שהשוק הפרטי מחונן בכישורים אלטיסטיים ייחודיים הנה מגמתית ושקרית. הנחה הזו נובעת מתוך הרצון של הפקידים להפריט את השירותים הציבוריים לטובתם של בעלי ההון, בעיקר בכדי לזכות את עצמם לאחר עזיבתם את השירות הציבורי בתפקידי ניהול בכירים נכספים, ששכר שמן בצידם, בשירותים שהופרטו. משרד האוצר הוא דוגמא מובהקת לכך, ומשמש את פקידיו ומנהליו הבכירים כתחנת מעבר לעולם העסקי. בדיקת קורות חיים קצרה של הפקידים והבכירים הללו, מוכיחה את האמת הזו מעבר לכל ספק. היא מגלה, שאזרחי ישראל, ובעיקר החברה הישראלית, אינה עומדת בראש מעייניהם, ושמבחינתם של "פקידי השירות הציבורי" הללו במשרד האוצר, אזרחי ישראל אינם אלא סחורה, כלי עובר לסוחר, בדרך לסיפוק מאווייהם ורצונותיהם האגואיסטיים.

בהקשר הזה של יכולתו המהוללת כביכול של המגזר הפרטי לנהל עסקים, כדאי גם לזכור את התמוטטות הבנקים בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, אז בבעלות פרטית, שהביאה את המשק כולו במדיניותם המופקרת, ויכולתם הניהולית המהוללת, לעברי פי-פחת. כדאי לזכור גם את ה"יכולת" של יזמים דוגמת טל יגרמן וקבוצת פלד, שהמיטה אסון על מאות עובדיה של קבוצת פויכטוונגר, את פשיטות הרגל של חברות פרטיות אמריקניות כגון אנרון, אדלפיה ואחרות, ואת רשימת החברות הפרטיות, שכשלו ונסגרו, כאשר תמיד הציבור משלם את המחיר (ראו פרשת הקלאב מרקט, הבנק למסחר ועוד). לעומת היכולת הניהולית המפוקפקת הזו של המגזר העסקי, מסוגלת הממשלה דווקא לנהל ביעילות חברות הפועלות בשוק תחרותי. כך למשל חברת כימיקלים לישראל טרם הפרטתה הייתה חברה משגשגת, שמדי שנה הזרימה לתקציב הממשלה רווחים בסדר גודל של כ-120 מיליון שקל, ואת מפעלי ים המלח ציינתי כבר למעלה.דוגמאות נוספות הן פעילותה של אל על כאשר הייתה עדיין בבעלות ממשלתית, חברות בבעלות מוסדות המדינה שבדרך, והחברות הממשלתיות בעשורים הראשונים שאחרי קום המדינה. גם לחברת מקורות אין במה להתבייש בהשוואה להפרטת מפעלי המים במספר מדינות בעולם. בראשם עומד כמובן סיפור הפרטת המים באנגליה. למי שבמקרה אינו יודע מדובר במדינה, שבה במרבית ימות השנה יורד גשם. למרות נתוני הפתיחה הללו הונהג שם קיצוב במי השתייה בלונדון עקב יכולתו המהוללת של תאגיד המים הבריטי "Thames Water" לנהל את עסקיו, ומחירי המים נסקו במקביל במאות אחוזים בלי שום קשר לשירות העלוב שקיבל קהל צרכנים. גם לחברת החשמל אין במה להתבייש כאשר משווים אותה לדוגמא מול קריסת מערכת החשמל הפרטית בקליפורניה בשנת 2001.

התחרות כחמדנות בזויה והזויה

אגב, התחרות וההפרטה היא חלק מתפיסה רחבה יותר של הנאו-ליברליזם האינדיבידואלי בן ימינו, שהבין בעל כורחו את העיוותים שיוצר השוק, והגיע למסקנה כי את העיוותים יש לתקן על ידי הגברת מדיניות השוק, לרבות הפרטה סיטונית של נכסי מדינה לידיים פרטיות. מסקנה זו היא לא רק בזויה, היא בעיקר הזויה. הרי אם נגיד שכלכלת השוק לבדה עונה על כל צרכינו, מי יממן לנו את הביטחון? הצבא והמשטרה? הבא נפריט גם אותם. נביא חיילים ושוטרים תאילנדים או עובדים מהשטחים. יש לשער כי הם יידעו יותר טוב כיצד להתמודד עם מכת גניבות הרכב בשנים האחרונות, וזאת במקביל לחיסכון האדיר בהוצאות השכר (= תשלום שכר מינימום לשוטרים החדשים) ושלילת זכויותיהם הסוציאליות. לפי היגיון מעוות זה, אם יהיו יותר מדי תורים ברפואה הציבורית, נקנה ביטוח רפואי פרטי. אם התחבורה הציבורית תכשל, נקנה מכונית. אם התחבורה הציבורית תכשל מאוד, נקנה מכונית לכל ילד שיגיע לגיל 18. אין פארקים ירוקים בערים? נקנה מכשירי התעמלות והליכונים. יש יותר מדי זיהום אוויר, נקנה פילטר לכל בית. המים מזוהמים, לא נורא, נקנה מים מינראליים. הפשע חוגג ברחובות? נקנה טנק ושריון לכל ילד במקום המכונית.