אשליה וחמדנות ממוסדת כבסיס לחוסר אחריות אישית וחברתית

זהו מאמר דעה מאת עידן ד. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

על מנת להבין את הקשר בין אחריות אישית, לבין עשייה ואחריות חברתית, או לחילופין חוסר אחריות אישית וחוסר אחריות קיבוצית, אני אנסה לקחת את הנושא הזה אל מעבר לספירה הפילוסופית, ולרדת יותר לכיוון של דוגמה מעשית, שתנסה להמחיש את כוונתי. מבחינה זאת, ראוי לתת קודם כל על כך את הדעת, שהבעיה בארגונים המודרניים היא, שיש להם מגמה לקבל חיים משל עצמם כסוג של "אגו-קבוצתי". תחשבי לדוגמה על האופן, שבו עובד תאגיד מודרני. גם אם המנכ"ל של החברה הבין לאומית רוצה להמשיך ולהחזיק באחריות חברתית, הוא או היא (ולצערי זה יהיה בדרך כלל הוא) יהיו מוגבלים על ידי הציפיות של מחזיקי המניות. אם יועמדו הרווחים בסכנה על ידי רגישותו החברתית של המנכ"ל הוא ייאבד לבטח את פרנסתו. תאגידים מעין אלה מהווים צורות חדשות של עצמי קולקטיבי אי – פרסונלי, שטובות במיוחד בשמירה על עצמן ובהגדלת כוחן, די בנפרד מהמוטיבציה והאחריות האישיות של הפרטים המרכיבים אותם. זאת ועוד, חשבו גם הלאה כיצד עובד שוק ההון, שבו פעילה אותה החברה, שהבאנו כדוגמה מקודם. מגמתו היא לתפקד כחור שחור אתי, שמערפל ויוצר אשליה סביב האחריות להשלכות המעשיות של החמדנות הממוסדת, שמעתה משמשת כמקור אנרגיה לצמיחה כלכלית. בצידו האחד של החור השחור הזה, המשקיעים רוצים להגדיל את התשואה/רווחים בצורה של דיבידנדים ומחירי מניות גבוהים יותר. זהו הדבר היחיד שרובם דואגים לו או צריכים לדאוג ולקבל אחריות עליו – לא כי המשקיעים הם אנשים רעים מטבעם, אלא כי השיטה לא מתגמלת שום ערכים ולא מקדמת שום צורה אחרת של אחריות. מצידו האחר של החור השחור הזה, בכל מקרה מתורגמת הציפייה הכלכלית הזאת ללחץ א-פרסונלי אך גדל באופן עקבי לצמיחה כלכלית, רצוי בטווח הקצר.

הצד הנוסף של החור השחור הזה הוא החוב. הכלכלה הקפיטליסטית בניגוד לסיפורי המעשיות שמוסרים לנו ממסדי האשליה הממוסדת של העיתונות הוא כלכלה מבוססת חוב, ולכן חייבת להתקיים בשיטה זו חברה (=קולקטיב), שמרגיש בנוח עם החוב הזה הן ברמה הקולקטיבית כמו גם ברמה האישית. עם זאת, החוב הוא תמיד יותר גדול מאשר ההלוואה המקורית, וזאת מן הסיבה הפשוטה, שאלו שמשקיעים את כספם מעוניינים לקבלו בחזרה עם רווחים. גם זה מוסיף כמובן ללחץ הצמיחה אותו תיארנו מקודם. התוצאה היא אוריינטציה קבוצתית עתידית, הרבה פעמים גם כשזה קורה לפרטים המרכיבים אותה בעל כורחם, ובדרך כלל גם כזו שמשלימה עם החוב. במילים אחרות: ההווה הוא אף פעם לא טוב מספיק, העתיד יהיה או צריך להיות יותר טוב (כאשר בפועל העתיד כמובן הרבה יותר גרוע). אשליה זו היא תופעה מאוד מוכרת. מי האחראי ללחץ הצמיחה הזה? אז זהו, זו בדיוק הנקודה הבעייתית: השיטה קיבלה חיים משל עצמה. כולנו משתתפים בתהליך הזה כעובדים, כשכירים, כצרכנים וכפנסיונרים, עם מעט מאוד אחריות או בכלל תחושה של אחריות מוסרית כלשהי למה שקורה. מודעות מעין זו עברה לכן תהליך של ביזור או פיזור באופן מלא, כך שהיא הלכה לאיבוד באנונימיות הבלתי אישית של השיטה הכלכלית התאגידית. במילים אחרות, החמדנות מוסדה באופן קשה, ואנחנו כולנו לוקחים חלק בתהליך הזה ללא כל אחריות אישית על העניין.

כך או כך, המוסד שאחראי יותר מכולם על יצירת "האגו הקיבוצי" הזה, שמירתה, טיפוחה ושימורה של האשליה הזו, היינו הארגון שמהווה את הצורה הממוסדת של האשליה, הינה התקשורת המסחרית לסוגיה. במובנה זה התקשורת הפכה לסוג של "מערכת עצבים קיבוצית מרכזית". בדמוקרטיה אמיתית תפקידה של התקשורת הוא הדיון בנושאים וסוגיות פוליטיות, אולם כחלק מתהליך הפיכתה לתאגיד כלכלי, פועלים וחלים עליה אותם המגמות והכללים, שתיארתי בתחילת הדיון הזה. בכך, זנחה התקשורת את כל תפקידיה, והדבר האחרון שניתן לטעון כלפיה הוא הגינותה והאובייקטיביות שלה, שאינן אלה אשליה מוכרת נוספת. מאחר שהתקשורת מהווה ארגון למטרות רווח ועשיית רווחים, שהשורה התחתונה היא הכנסותיה מפרסומות, הדאגה העיקרית שלה היא אך ורק בהגדלת רווחיה, ולא בדאגה לקולקטיב ולחברה. לדוגמה, זה אף פעם לא נמצא באינטרס התקשורתי להעמיד לדיון ולמבחן רציני את נחיצותה ואמיתותה של תרבות הצמיחה והצריכה. הודות לפרסומות מתוחכמות יכולים הילדים של כולנו לחשוק בנעלי נייק וחולצות גאפ מבלי להקדיש שבריר של שנייה למחשבה לאופן בו הם נוצרים. אנחנו יכולים כמבוגרים ליהנות מתשוקות הקפה והשוקולד שלנו מבלי להתעניין ולהרהר אפילו לרגע בדבר התנאים הסוציאליים והסבל של החוואים, שייצרו את כל הדברים הנוחים האלה בעבורנו; מטריד יותר אפילו מכך, שאנחנו גם עושים זאת מבלי להיות מודעים לבעיות הביו-ספירה והאסון האקולוגי, שנגרם באשליותינו וחמדנותנו, ושאנחנו נשאיר כירושה הרסנית וקטלנית לדורות הבאים אחרינו. בחוסר אחריותנו זה, אנחנו משחקים בסוג של רולטה רוסית חברתית-כלכלית, שתחריב את הדורות הבאים. במילים אחרות, ככל שאספקת האוויר והמים הלא מזהמים תלך ותפחת, ככל שייעלמו היערות, ובדרכם ילכו גם הדגים וחיות הבר, ככל שתואץ אי היציבות האקלימית, ניאלץ בסופו של דבר להגיע לנקודה, שבה יימצא את עצמו אחד הדורות הבאים מול מכשול, שימנע ממנו את הצטרפותו למשחק הרולטה הזה. עד כמה אנחנו קרובים לרגע האמת הזה? לדעתי אנחנו קרובים אליו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים או רוצים להאמין.

מנגד, הפיתרון טמון הוא בהקמתן של קולקטיבים, ארגונים, מוסדות וחברה, שיושתתו על ערכים ותפיסת אחריות המנוגדת לערכים הקיימים כיום, ולערכים רבים אחרים נוספים, ושיחל כמובן על ידי קבוצות הבנויות מפרטים המפנימים את הממדים השונים של האחריות והערכים החדשים. וכך, במקום אשליה תקודם חכמה, במקום חמדנות רוחב לב ונדיבות, במקום שנאה אהבה וחמלה, במקום רוע טוב לב אוהב, במקום אטומיזם-אגואיזם ליברלי יקודמו ערכי הערבות והקשר ההדדי (interconnectedness) כבסיס הערכי והתשתיתי למחויבות ואחריות אישית וקבוצתית. וכך, במקום שהלחץ כמתואר למעלה יפעל לקידום הערכים השליליים הוא יחל לפעול לקידומם של ערכים חיוביים, שמעתה והלאה ישתלבו בתשתית האישית לכך שקיימת כבר ממילא. בכך שני הממדים יהיו שזורים זה בזה. מעבר לכך, וכבסיס לפעילות מעין זו חשוב להבין, שמעורבות חברתית באופן שכזה מצריכה עבודה מקבילה הן ברמה האישית כמו גם זו החברתית. אם לא התחלנו להתמיר את הרוע, האשליה והחמדנות בליבנו, הניסיונות שלנו לשנות את הצורות הממוסדות שלהן נדונות לכישלון או יהיו גרועות בהרבה, כפי שההיסטוריה הוכיחה למכביר. זאת ועוד, בניגוד לאשליה מוכרת אחרת, מעורבות חברתית מעין זו משמעותה אסור שתהה הקרבת האושר האישי, כדי לעזור לאחרים, שכן דבר זה אינו אלא מחזק את אשליית הנפרדות והדואליות, ומהווה סתירה פנימית. אנחנו חייבים לעבוד יחד כדי ליצור עולם טוב יותר. כפי שאמרה פעם אישה אבוריג'ינית באוסטרליה: אם באתה לעזור לי, אתה מבזבז את זמנך. אבל אם באת, כי החופש שלך קשור בחופש שלי, אז בוא נתחיל לעבוד ביחד.

בכל אופן, חלק חשוב בחינוך העכשווי כחלק מאותה מסלול אישי, שעלינו ללכת במקביל למסלול החברתי, ואז להנחילו כמתואר למעלה גם לקולקטיב, וחוזר חלילה מהקולקטיב למטה, הוא ההתפכחות וההפנמה, שחלק ניכר מהדברים, שאנחנו חושבים כטבעי ובלתי נמנע, ולכן צריך להתקבל על ידינו, הוא לא תורה מסיני, זו לא אמת מדעית או אמת כלשהי, אלא למעשה מצב מותנה, ולכן בר שינוי. העולם לא צריך להיות, כפי שהוא היום, הוא לא היה תמיד כזה, והוא יכול להיות אחרת. כאשר אנחנו נצמדים להתניה, ומתנגדים לשינוי, אנחנו יוצרים ים של בעיות; כאשר אנחנו משתחררים מהלפיתה ההרגלית של ההתניות, נפתחים וזורמים עם השינוי, אנחנו פותרים את הבעיות. בכל מקרה, התפקיד העיקרי של התקשורת כיום הוא להגביל את רוב האפשרויות, לגרום לנו להיות עבדים של ההתניות ההרגליות שלנו, ולגרום לנו להתנגד לכל שינוי. לכן, מאפשרת התקשורת התאגידית את הפניית התודעה הציבורית לדיון בגבולות מאוד צרים ושטחיים של חיינו, הווייתנו והמציאות בה אנו חיים. למעט מספר יוצאי מן הכלל, בחברות המתועשות שולטת כיום אליטה מצומצמת ביותר, המורכבת מהממשלה, הרשויות הנמצאות בשליטתה, והתאגידים השונים לרבות מדיית המיינסטרים המרכזית. האנשים המרכיבים אליטה זאת נעים באופן כמעט בלתי נראה בין המוסדות השונים הללו, מכיוון שיש מעט מאוד הבדלים בהשקפת עולמם או במטרותיהם – למשל רעיון הצמיחה שמשותף כיום לדוגמה הן לצד השמאלי כמו גם הימני של המפה החברתית – הפוליטית. ג'ון דיואי תיאר זאת במדויק לפני זמן רב: "תפקידה של התקשורת בקשר הלא קדוש הזה הוא להפוך את הסיטואציה לנורמלית, כדי שנקבל את הכול, ונמשיך להחזיק בתפקידינו, במיוחד את הצריכה המטופשת המאפשרת להמשיך ברעיון הצמיחה הכלכלית". עם זאת חשוב להבין, שאנחנו לא עוברים פשוט מניפולציה על ידי קבוצה חכמה של אנשים, שמרוויחים מהמניפולציה הזאת. זה יותר ההבנה, שאנחנו עוברים מניפולציה של אשליה עצמית על ידי קבוצה של אנשים, שחושבת שהיא מרוויחה מהמצב הזה, מכיוון שהם מכניסים לאשליה הבסיסית הזאת את הרעיון, שהעצמי שלהם נבדל משל אחרים. בפועל גם הם קורבנות של התעמולה שלהם עצמם, תפוסים בדפוסי האשליה הרחבה יותר, שחובקת כמעט את כולנו, ושאנחנו כמעט כולנו קורבנות שלה.