פיזיוקרטים
האסכולה הפיזיוקרטית (מצרפתית: Physiocratie) הייתה קבוצה של הוגים בתחום החקר הכלכלה שסברה כי עושרן של אומות נובע בעיקרו מחקלאות. התאוריות הכלכליות של האסכולה היו פופולריות במיוחד בצרפת במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. הפיזיוקרטים שאפו לשנות את המדיניות הריכוזית של לואי החמישה עשר, כדי להפחית את הרגולציה והמיסים על החקלאות הצרפתית, כך שצרפת תוכל לחקות את בריטניה, לכיוון של כלכלה שהיא בעלת פחות התערבות.
אחד מאבות התאוריה, פרנסואה קניי היה זה שהגה את המונח המפורסם "לסה פר, לסה פסה". התאוריה הפיזיוקרטית היא ככל הנראה התאוריה הכלכלית המפותחת הראשונה שנוצרה.
עקרונות הפיזיוקרטים נוסחו לראשונה על–ידי רישאר קנטיון, בנקאי אירי שחי בצרפת במאמרו "מסה כללית על טבעו של המסחר" שפורסמה אחרי מותו בצרפתית בשנת 1755. רעיונות האסכולה פותחו מאוחר יותר למערכת שיטתית יותר גם על ידי קניי שהגה את הטבלה הכלכלית וגם על ידי גורניי.
הפיזיוקרטים סברו כי עושרה של אומה נקבע על–ידי יצירת עודף ייצור חקלאי מעבר למה שנדרש כדי להזין את האיכרים ולהמשיך לקיים את החקלאות. פעולות כלכליות אחרות נתפשו כניצול של עודף זה לצורך הפיכתו למוצרים חדשים באמצעות הזנת הפועלים העוסקים בייצור מוצרים אלו. היצרנים, ועובדים לא-חקלאיים נחשבו שימושיים ומועילים, אך "עקרים" במובן זה שההכנסה שלהם נובעת בסופו של דבר לא מעבודתם אלא מעודף הייצור החקלאי.
הפיזיוקרטים התנגדו בתוקף למרקנטיליזם, ששם את הדגש על סחר במוצרים בין מדינות ועל מאזני הסחר. לפיזיוקרטים הייתה מידה של תמיכה תחת המונרכיה הצרפתית וחברי האסכולה נפגשו תכופות בורסאי. אדם סמית, שביקר בצרפת כמדריכו של בנו של הרוזן מבקליי הושפע מאוד מרעיונותיהם של הפיזיוקרטים. הוא, כמו דייוויד ריקרדו וקרל מרקס אחריהם אימצו את תורת הערך של העבודה הפיזיוקרטית. הרעיונות של הפיזיוקרטים על קשר בין אנרגיה לבין הכלכלה פותחו בהמשך על ידי הזרם של כלכלה ביופיזית.
הוגים בולטים באסכולה
.png)
הפיזיוקרטים והפירמידה ההפוכה בכלכלה אקולוגית
במובן מסויים הפיזיוקרטים דומים לכלכלנים אקולוגיים ואנשי קיימות שטוענים למבנה היררכי של שוק הסחורות בכלכלה - אם אין קמח - אין תורה. כל העושר הכלכלי תלוי בקיום של עודף אנרגיה (ומשאבי טבע נדירים), לא חשוב אם הערך שניתן למוצרים אלה בשוק עומד על 10% או על 1%, הכלכלה לא יכולה לתפקד ללא עודף אנרגיה. טענה זו הושמעה הן בספר קטן זה יפה והן על ידי הרמן דיילי.
כלכלנים נאו-קלאסיים טוענים כי החשיבות והמחיר של מוצרים בשוק נקבעת לפי הערך השולי שלהם. זה ההסבר מדוע מים או מזון שווים פחות מזהב - למרות שיש להם ערך חשוב יותר לבני האדם הם לרוב נפוצים יותר ולכן ערכם השולי נמוך יותר. הנאו-קלאסיים עוברים מהמיקרו למאקרו על ידי רעיון של סכימה פשוטה - סוכמים את סך כל הזהב שנקנה בשוק כפול מחיר הזהב וכך יודעים את התרומה של הזהב לתמ"ג או לתוצר. הבעיה היא שמחיר הוא נתון נקודתי שיכול להשתנות במהירות עם הכמות. כדי ליישב את שתי נקודות הראיה ניתן לראות שכלכלנים נאו-קלאסיים מצד אחד ופיזיוקרטים וכלכלנים אקולוגיים עוסקים בבעיות שונות. הנאו-קלאסיים שואלים כיצד נקבע מחיר של סחורה בשוק. לעומת זאת האחרים שואלים מה החשיבות של הסחורה, בעיקר מנקודת המבט של כלל החברה.
לדוגמה יש דילמה בין בניית שני סכרים שונים בכלכלת-אי (ללא יצוא ויבוא) - אחד להגנה על שדות התבואה (המניבים 1% מהתמ"ג) והאחר להגנה על מכרות הזהב (מניבים 5% מהתמ"ג). מדובר במוצר ציבורי ולכן הממשלה צריכה לדאוג לו. ניתוח נאו-קלאסי פשוט יביא למסקנה כי מכרות הזהב חשובים יותר שכן הם תורמים לדוגמה 5% מהרווחה (5% מהתמ"ג) לעומת זאת ניתוח של כלכלה אקולוגית יגיד שצריך להגן על הפקת המזון - גם אם היא לכאורה פחות משתלמת. שכן יש הבדל בין נקודת המבט של המתכנן המרכזי או כלל החברה לבין נקודת המבט של כל צרכן וצרכן. הצרכנים לא רואים את תמונת כלל השוק ורואים רק את המחיר השולי.