ההר הקודר
מניפסט ההר הקודר (באנגלית: Dark Mountain) מאת פול קינגסנורת'.
פרק 1 - ללכת על לבה
"סופו של המין האנושי יהיה בכך שהוא ימות בסופו של דבר מהציוויליזציה", ראלף וולדו אמרסון
רק לעיתים רחוקות, אנשים שעדים להתמוטטות חברתית קיצונית ממקור ראשון מתארים גילוי עמוק כלשהו על אמיתות הקיום האנושי. מה שהם כן מזכירים, אם שואלים אותם, היא ההפתעה שלהם מכמה קל למות.
דפוס החיים הרגילים, שבו כל כך הרבה נשאר אותו הדבר מיום ליום, מסווה את שבריריות המרקם שלו. כמה רבות מהפעילויות שלנו מתאפשרות בגלל הרושם של יציבות שהדפוס נותן? כל עוד זה חוזר על עצמו, או משתנה בצורה יציבה מספיק, אנחנו יכולים לתכנן את המחר כאילו כל הדברים שאנחנו מסתמכים עליהם, ולא חושבים עליהם בזהירות יתרה עדיין ימשיכו להתקיים. כאשר הדפוס נשבר, על ידי מלחמת אזרחים או אסון טבע או טרגדיות בקנה מידה קטן יותר שקורעות את מרקם החיים, רבות מהפעילויות הללו הופכות לבלתי אפשריות או חסרות משמעות, בעוד שמתן מענה פשוט לצרכים שפעם לקחנו כמובנים מאליהם עשויים למלא חלק גדול מחיינו.
כתבי מלחמה ועובדי סיוע מדווחים לא רק על שבריריות רקמת החיים, אלא המהירות שבה היא יכולה להתפרק. בעודנו כותבים זאת, איש אינו יכול לומר בוודאות היכן תסתיים התפרקות המרקם הפיננסי והמסחרי של הכלכלות שלנו. בינתיים, מעבר לערים, ניצול תעשייתי נטול רסן שוחק את הבסיס החומרי של החיים בחלקים רבים של העולם, ואוחז את המערכות האקולוגיות המקיימות אותו.
עם זאת, עד כמה שרגע זה מסוכן, המודעות לשבריריות של מה שאנו מכנים ציביליזציה אינה דבר חדש.
'אנשים מעטים מבינים', כתב ג'וזף קונרד ב-1896, 'שחייהם, עצם אופיים, יכולותיהם ומעשי הגבורה שלהם, הם רק הביטוי לאמונתם בבטיחות סביבתם.' כתביו של קונרד חשפו את הציביליזציה שיוצאה על ידי האימפריאליסטים האירופים כדבר שהוא לא הרבה מעבר לאשליה מנחמת, לא רק בלב האפל והבלתי ניתן לכיבוש של אפריקה, אלא בקברים הלבנים של ערי הבירה שלהם. תושבי אותה ציביליזציה האמינו "באופן עיוור בכוח הבלתי ניתן לעמוד בפניו של מוסדותיה ובמוסר שלה, בכוחה ובדעתה של המשטרה", אך ניתן היה לשמור על ביטחונם רק על ידי האיתנות לכאורה של קהל המאמינים בעלי דעה דומה שהיו בסביבתם. מחוץ לחומות, הפראי נשאר קרוב לפני השטח כמו דם מתחת לעור, אם כי תושב העיר כבר לא היה מצויד להתמודד איתו ישירות.
ברטרנד ראסל תפס את הערוץ הזה בתפיסת עולמו של קונרד, והציע שהסופר "חשב על חיי אדם מתורבתים ונסבלים מבחינה מוסרית כהליכה מסוכנת על קרום דק של לבה שהתקררה בקושי, שעלולה בכל רגע להישבר ולתת להולך הלא זהיר לשקוע במעמקים לוהטים." ראסל וקונרד הגיעו שניהם אל עובדה פשוטה שכל היסטוריון יכול היה לאשר: הציוויליזציה האנושית היא מבנה שביר מאד. היא בנויה על מעט יותר מאמונה: אמונה בנכונות ערכיה, אמונה בחוזקה של מערכת החוק והסדר שלה, אמונה במטבע שלה, ומעל הכל אולי, אמונה בעתידה.
מרגע שהאמונה הזו מתחילה להתפורר, קריסתה של ציוויליזציה עלולה להפוך לבלתי ניתנת לעצירה. זה שציביליזציות נופלות, במוקדם או במאוחר, הוא חוק ההיסטוריה באותה מידה שכוח המשיכה הוא חוק הפיזיקה. מה שנותר לאחר הנפילה הוא תערובת פראית של פסולת תרבות, אנשים מבולבלים וכועסים שהוודאות שלהם בגדה אותם, ואותם כוחות שתמיד היו שם, עמוקים יותר מיסודות חומות העיר: הרצון לשרוד והרצון למשמעות.
*
זה, כך נראה, תורה של הציוויליזציה שלנו לחוות את ההסתערות של הפרא ושל הבלתי נראה; תורנו להיעצר ממגע עם מציאות בלתי מאולפת. יש נפילה בפתח. אנחנו חיים בעידן שבו רסנים מוכרים נבעטים, ויסודות נחטפים מתחת רגלינו. לאחר רבע מאה של שאננות, שבה הוזמנו להאמין בבועות שלעולם לא יתפוצצו, מחירים שלעולם לא יירדו, סוף ההיסטוריה, האריזה מחדש הגסה של הניצחון של הדמדומים הוויקטוריאניים של קונרד - היבריס הוצג לנמסיס. עכשיו מוצג סיפור אנושי מוכר. זהו סיפורה של אימפריה שנאכלת מבפנים. זהו סיפורו של עם שהאמין, במשך זמן רב, שלמעשיו אין השלכות. זה הסיפור של איך אנשים יתמודדו עם התפוררות המיתוס של עצמם. זה הסיפור שלנו.
הפעם, האימפריה המתפוררת היא הכלכלה העולמית הבלתי ניתנת לערעור, והעולם החדש והאמיץ של דמוקרטיה צרכנית שנרקם ברחבי העולם בשמה. באופי הבלתי ניתן להריסה של מבנה זה, תלינו את התקוות של השלב האחרון של הציוויליזציה שלנו. כעת, כשנחשפו הכישלון והטעות שלה, האליטות בעולם מתרוצצות בטירוף כדי להצמיח מכונה כלכלית שבמשך עשרות שנים אמרו לנו שצריכה רק מעט ריסון, שכן איפוק וריסון יהיו חיסולה. סכומי כסף גבוהים לאין שיעור מוזרמים כלפי מעלה על מנת למנוע פיצוץ בלתי מבוקר. המכונה מגמגמת והמהנדסים בפאניקה. הם תוהים אם אולי הם לא מבינים אותה טוב מספיק כפי שדמיינו. הם תוהים אם הם שולטים בה בכלל או אולי היא שולטת בהם.
יותר ויותר אנשים חסרי מנוחה. המהנדסים מקבצים את עצמם לצוותים מתחרים, אבל נראה שאף צד לא יודע מה לעשות, ואף אחד לא נראה שונה בהרבה מהשני. ברחבי העולם ניתן לשמוע חוסר שביעות רצון. הקיצוניים טוחנים את הסכינים ונכנסים פנימה כשהשיעול והגמגום של המכונה חושפים את חוסר ההתאמה של האוליגרכיות הפוליטיות שטענו שהכל נמצא בשליטה. אלים ישנים מרימים ראש, ותשובות ישנות: מהפכה, מלחמה, סכסוכים אתניים. הפוליטיקה כפי שהכרנו אותה מתנודדת, כמו המכונה שהיא נבנתה לקיים. במקומו יכול בקלות להתעורר משהו יסודי יותר, עם לב אפל
כאשר הקוסמים הפיננסיים מאבדים את כוחות הריחוף שלהם, בעוד הפוליטיקאים והכלכלנים נאבקים להעלות הסברים חדשים, מתחיל לעלות לנו בדעתנו שמאחורי הפרגוד, בלב עיר האזמרגד, לא יושבת היד הנעלמה המיטיבה והכל-יכולה שהובטחה לנו, אלא משהו אחר לגמרי. משהו שאחראי למה שמרקס, שכתב זמן לא רב לפני קונרד, תאר כ'אי הוודאות והייסורים הנצחיים' של 'התקופה הבורגנית'; תקופה שבה 'כל מה שמוצק נמס לאוויר, כל מה שקדוש מחולל'. הזידו את הפרגוד, עקבו אחר התנועה הבלתי נלאית של גלגלי השיניים והגלגלים בחזרה למקורה, ותמצאו את המנוע המניע את הציוויליזציה שלנו: מיתוס הקידמה.
מיתוס הקידמה הוא עבורנו מה שהיה מיתוס כוח-הלוחם שנתן האל לרומאים, או מיתוס הישועה הנצחית היה עבור הקונקיסטאדורים הספרדים: בלעדיו, לא ניתן לקיים את המאמצים שלנו. על הבסיס של הנצרות המערבית, הנאורות, בשיא האופטימיות שלה, שתלתה חזון של גן עדן ארצי, שאליו יכול היה לקחת אותנו מאמץ אנושי המונחה על ידי הגיון מחשבתי. בעקבות הנחיה זו, כל דור יחיה חיים טובים יותר מחיי הדור שלפיו. ההיסטוריה הופכת למדרגות נעות, והדרך היחידה היא למעלה. בקומה העליונה נמצאת השלמות האנושית. חשוב שזו תישאר מחוץ להישג יד כדי לקיים את תחושת התנועה.
לעומת זאת, ההיסטוריה של השנים האחרונות העניקה למנגנון זה חבטה כשלהי. המאה הקודמת איימה לעתים קרובות מדי בירידה לגיהנום, ולא בגן העדן המובטח עלי אדמות. אפילו בתוך החברות המשגשגות והליברליות של המערב, הקידמה, במובנים רבים, לא הצליחה לספק את הסחורה. הדור של היום פחות מרוצה באופן מופגן, וכתוצאה מכך פחות אופטימי, מאלה שהיו קודם לכן. הם עובדים שעות ארוכות יותר, עם פחות ביטחון, ופחות סיכוי להשאיר מאחור את הרקע החברתי שאליו נולדו. הם חוששים מפשע, התמוטטות חברתית, התפתחות יתר, קריסה סביבתית. הם לא מאמינים שהעתיד יהיה טוב יותר מהעבר. באופן אינדיבידואלי, הם מוגבלים פחות על ידי מעמד ומוסכמה מאשר הוריהם או סביהם, אך מוגבלים יותר על ידי חוק, מעקב, איסורי מדינה וחוב אישי. הבריאות הפיזית שלהם טובה יותר, הבריאות הנפשית שלהם שברירית יותר. אף אחד לא יודע מה מגיע. אף אחד לא רוצה להסתכל.