סגידה
סגידה (באנגלית: Worship או Adoration) היא סוג חזק של הערָצה, כּניעה מוחלטת או אהבה ללא סייג המכוונת כלפי אל, אדם, דבר או מקום. סוגי סגידה נפוצים הם כלפי אל או אלים, דת, כת, אידאולוגיה, וכן כלפי רעיון, מפלגה, מנהיג פוליטי (כמו מלך, ראש ממשלה, שר) או דמות נערצת אחרת (זמרים, רבנים, כוהני דת, סופרים), מעמד חברתי, מקצוע, לאום, או מקום (במיוחד מקומות הנתפסים כקדושים). סגידה היא דבקות כמו-דתית המופנה בדרך כלל כלפי אלוהות. זה עשוי להיות כרוך באחת או יותר מפעילויות כגון פולחן קדושים, הערצה, אהבה, הרעפת שבחים, ותקיפה של אנשים או רעיונות שגורמים לפקפוק או התנגדות כלפי מעשי הסגידה או מושא הערצה. כאשר סגידה מבוצעת כלפי אדם היא מכונה לעיתים הערצה או פולחן אישיות.
סגידה היא המכנה המשותף בין דתות ובמיוחד קיצוניות דתית לבין אידאולוגיות קיצוניות כמו סוציאליזם של ברית המועצות, פאשיזם או נאציזם. בכל המקרים האלה הסוגדים אינם מוכנים לערער על תפיסת עולמם ומוכנים לנקוט צעדים קיצוניים - לרבות תמיכה במלחמות, אלימות כלפי בני עמם, ואף ביצוע אלימות כזו בעצמם כלפי בני משפחה או חברים שהעזו לפקפק בסגידה.
הערצה לעומת סגידה
הערצה (Admiration) היא מונח נרדף לסגידה אך היא רגש פחות חזק, ומי שמעריצים זמרים או מנהיגים פוליטיים עשויים בהמשך לראות בהן גם צדדים פחות מחמיאים, לעומת זאת במצב של סגידה אין שום מקום לפקפוק, ספק או מחשבות ביקורתיות כלפי מושא הערצה, וקיימים מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים כדי לעודד את המשך הערצה זו, ולטפח אותה עוד ועוד, ובמיוחד כדי לדכא רגשות, מחשבות, מילים, מעשים או רעיונות שעלולים לפגוע במושא הערצה או במנגנון החברתי או הפסיכולוגי לשימור הערצה זו. היבטים אלה עשויים להיות ביטוי מזלזל ומקטין כלפי מי שאינו סוגד, התרחקות, נידוי חברתי או רדיפה של מתנגדים לסגידה.
סגידה כוללת גם פעולות אקטיביות כדי לעודד את האדם הבודד ואת החברה כולה להמשיך בגישה בקיום הערצה, אהבה (חד צדדית) כלפי מושא הערצה. דבר זה מיועד הן כדי להמשיך לתחזק את הרגש והמחשבות של הערצה של האדם עצמו והן כדי לעודד אותו לבצע פעולות שיעודדו אחרים לנהוג כמותו - אם על ידי גילוי חיבה הערכה ואמפתיה לסוגדים ומעריצים אחרים, אם על ידי גילוי זלזול או שנאה כלפי מי שאינם מעריצים ואם על ידי דברים כמו תרומות כספיות, תמיכה פוליטית, מחוות גופניות של הערכה, סיכון עצמי או התנדבות לשירות מושא הערצה.
הערצה או הערכה הם בדרך כלל דבר אישי, והוא יכול להשתנות עם הזמן. בחברה דמוקרטית ופתוחה שני אנשים שגדלו באופן דומה (נניח תאומים זהים שגדלו באותה משפחה) יכולים להעריץ או להעריך מאד זמרים, אומנים, שחקנים, קבוצות ספורט, מנהיגים פוליטיים או רעיונות מסויימים. בדרך כלל יש גבול למחוייבות של המעריץ כלפי מושא הערצה שלו. ככל שמתקרבים לסגידה, כך יש פחות מקום לפקפוק וכן יש מאמצים רבים, הדורשים תאום חברתי ופעילות משותפת עם אנשים אחרים, כדי לשמור ולטפח את הערצה זו ולדכא כל מחשבה או רגש אחר. דברים אלה כוללים קיום טקסים (אישיים או קבוצתיים), קיום תפילות או שינון טקסטים רפטטיביים, הקפדה על קוד לבוש מסויים (לדוגמה כיפה, בגדי עור) שימוש ונשיאת סמלים המסמנים את הסוגד ככזה (לדוגמה כתובות קעקע, צלב), הקמת מבנים , פסלים או מקדשים לכבוד מושא הסגידה (כנסיות, ארמונות, פסלים). כמו כן הסוגדים מביעים לעיתים קרובות רצון להתבדל ולנדות מקרבם אנשים שאינם חולקים את רגשות הערצה שלהם - לדוגמה התכנסות בקבוצות משותפות (כולל ברשתות חברתיות), קיום טקסים משותפים, חיים בגטאות או בישובים אך ורק לסוגדים, וקיום נידוי חברתי, רדיפות או לפחות ביטויים של אי-כבוד או שנאה כלפי מי שאינם סוגדים - לדוגמה כינויים כמו "כופרים" "אתיאסטים" (ככינוי גנאי), "בוגדים", "בורגנים" ועוד.
חינוך ותרבות
בהקשר של דתות, כתות, ואידאולוגיות סגידה, כוללת לעיתים קרובות פעולות כמו נידוי חברתי, הרחקה פיזית ואף איומים שונים כולל שלילת תמיכה כלכלית (בקרב המשפחה - כלפי ילדים או נשים), פיטורים, כליאה, עינויים או איום במכות או בעונש מוות כדי למנוע מאנשים לערער על המשך קיום הסגידה, וחסימה של טקסטים רעיונות וספרים שעלולים לפגוע בתהליך הסגידה. דתות שונות מקיימות רשימה של "ספרים אסורים" ולא מעודדת אנשים לקרוא בהם. במדינות כמו איראן האיסלמית בברית המועצות או בגרמניה הנאצית ערעור על הרעיונות של הסוגדים - לדוגמה יציאה נגד היטלר או נגד הרעיונות של הנאציזם הם דבר שמהווה עילה לכליאה, עיוניים גרוש או מוות.
דברים אלה דורשים כוח פוליטי או כוחני- צבאי ולכן הם נפוצים כאשר הסוגדים שולטים על מדינה או לפחות על אזור מסויים. כאשר הסוגדים אינם מחזיקים כוח פוליטי כזה הם בדרך כלל נוקטים בפעולות של התכנסות, התבדלות והסתגרות מפני החברה הכללית ומפני רעיונות שעלולים לערער את קיום הסגידה. דוגמה לכך היא איסור או טאבו על נישואים או קיום קשרים חברתיים עם מי שאינם סוגדים בצורה דומה.
היבט חשוב בקיום סגידה לאורך זמן הוא קיום של מערכת תעמולה וכן מערכת חינוך כדי לעודד גם הילדים לחשוב בצורה דומה למבוגרים ולמנוע מהם לשאול שאלות, להתנסות או לקיים קשרים אם אנשים שאינם נמנים עם חוג הסוגדים. עם הגידול של הילד יש לו מנגנונים של זהות שבהם הוא מקשר בין המשך קיום הסגידה לבין נוחות נפשית, זהות עצמית ושייכות חברתית, שכן ערעור על דברים אלה עלול לגרור נידוי חברתי, מצוקה כלכלית, וכן חוסר נוחות פסיכולוגי ואף מצוקה נפשית. מסיבות אלה דתות וכתות מקיימים לעיתים קרובות מערכת חינוך נפרדת ומבודדת מהסביבה החיצונית ומנסים למנוע מהם חשיפה לספרים, סרטים ורעיונות שעלול לערער על מחשבות הסגידה. באופן דומה במשטרים טוטליטריים כמו מלכים או צפון קוריאה יש קיום של בידוד מהעולם החיצון, צנזור, משטרה חשאית ועוד מנגנונים שתפקידם להקשות על מבוגרים סקרנים ועל ילדים לגלות מסרים מחוץ לעולם הסגידה.
סגידה דת ורוחניות
לפי עקיבא אור, רוחניות היא חווית המציאות ללא תיווך ה"אני". זיהוי רוחניות עם אמונה, תבונה, או ידע כלשהו, מתעלמת מכך שרוחניות היא חוויה ולא אמונה/תבונה/ידע. הרוחניות אינה מילולית או מושגית. אין היא עיסוק במופשט או באמונה אלא היא חווית המציאות ללא תיווך ה"אני" [1]
שליטת ישות בלתי חומרית (הפרט או העצמי) בגופו החומרי של ה"פרט" היא פרדוקס הקרוי בפילוסופיה המערבית "הבעיה הפסיכו-פיסית". לפי אור, דת מבוססת על הכללת פרדוקס זה והחלתו על היקום כולו. אם ה"אני", שהוא ישות מופשטת, יכול לשלוט בגופו החומרי של האדם, הדבר מוביל לעיתים קרובות למסקנה כי יש שליט מופשט שולט ביקום החומרי. שליטת ה"אני" בגוף האדם מועתקת - באופן בלתי מודע - אל היקום. עבור אדם דתי ה"אל" הבלתי-חומרי שולט ביקום כפי שה"אני" הבלתי-חומרי שולט בגוף האדם. הכללה מוטעית זו היא בדרך כלל לא מודעת, ואנשים כמו אור או מדענים רבים דוחים אותה, עם זאת היא מעניקה לגיטימציה לאמונה בשליט מופשט השולט ביקום החומרי.
לפי אור דת היא סגידה ממוסדת לשליט מופשט של היקום שקיים עבור המאמינים באל. לפי אור, סגידה מתמקדת במושאה ובכך מונעת רוחניות, שכן ניתן לחוות רוחניות רק בהיעדר התמקדות. דתות מבוססות על טקסים, כלומר על ציות למתכון פולחני. טקס כופה אילוצים על התודעה אך רוחניות ניתן לחוות רק בתודעה משוחררת מאילוצים. גם דקלום מנטרות דתיות כמו: "אללה הוא אכבר", "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", " ישוע מושיע", "הרי קרישנה", מונע רוחניות כי רוחניות ניתן לחוות רק לאחר ביטול כל פעילות רוחנית בעוד שתפילה וטקס דתי הם פעילות של סגידה לאל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- סגידה במובן של קיום פולחן דתי, ויקיפדיה באנגלית
- הערצה או Adoration, ויקיפידה באנגלית
- פולחן אישיות, ויקיפדיה בעברית