בשביל מי אנחנו באמת עובדים ועל המניעים לשינוי חברתי וכלכלי
|
|
התניית אושרנו בשיטה כזאת או אחרת או בכל גורם חיצוני כזה או אחר, כלומר הטענה שאיננו יכולים להישאר מאושרים גם במצבים קשים, ואפילו קשים מאוד, הוא זוועתי באותה המידה ואף יותר ממסרי השיטה עצמה ותוצאותיה ההרסניות. הרעיון של הפיכת אושרנו לתלוי בגורמים חיצוניים, עליהם אין לנו שליטה או לכל היותר שליטה מועטה ביותר, הוא מסר אווילי, שכן המקום היחיד שבו אושרנו אינו תלוי בדבר או מותנה הוא בתוך תודעתנו הנון דואלית פנימה. אולם עבור תודעה נקייה מאשליה, אי התניית אושרנו בדברים חיצוניים, אינו גורע או מונע מאיתנו את האפשרות לפעול לשיפור מצבנו, הוא רק מעמיד אותנו בפני הבחירה הנכונה בין שנאה לאהבה כמניע לשינוי הרצוי והמיוחל, בין אם מחמלה כלפי סבלו המיותר של הזולת או בין אם מתוך חמלה כלפי קשיינו המיותרים אנו, שכן בהיותינו אחד פגיעה בכולנו היא פגיעה בנו, ופגיעה בנו היא פגיעה בכולנו!
היום הזדמן לי לקרוא במקרה את כתבתו של רוגל אלפר "בשביל מי בוב ספוג עובד באמת" לאחר שאחד מבני הפנה את תשומת ליבי לכתבה שהתפרסמה ב– MAKO . בכתבתו זו העלה רוגל אלפר מספר טיעונים כבדי משקל, שברצוני להתייחס אליהם כאן, ובין השאר טען שהתכנית "מפיצה, בסאב-טקסט שלה, מסר זוועתי: היו מאושרים גם כשהשיטה דופקת אתכם עד היסוד ומשפילה אתכם עד עפר, כי אין טעם להילחם בה, לא תוכלו לנצח. ולכן, הפיקו את המרב מתבוסתכם". כמו כן סיכם רוגל אלפר את כתבתו באזהרה: "תיזהרו מבוב ספוג. הוא רק נראה תמים. אבל האמת היא שהוא עובד בשביל הרעים". יכול להיות שהסדרה בוב ספוג אכן מפיצה מסרים קפיטליסטיים סמויים, הרי אין כיום שום תכנית, שלא עושה כך, ולו התמימה ביותר. למעשה העיתונות והמדיה התאגידית הינם היום חוד החנית של רעל האשליה הממוסדת בשירותו של הקפיטליזם הצרכני. אך המסר, שבגלל רשעותה של השיטה, במילים אחרות הרעיון של התניית האושר שלי בשיטה כזאת או אחרת, קפיטליזם או סוציאליזם, אני לא יכול להישאר מאושר, הוא לא פחות זוועתי, ואפילו זוועתי אף יותר, מהמסרים הקפיטליסטיים שבתכנית. הרעיון הזה של הפיכת האושר שלי לתלוי בגורמים חיצוניים, עליהם אין לי שליטה, הוא מסר אווילי, שכן הדבר או המקום היחיד שבו האושר שלי אינו תלוי בדבר או מותנה הוא בתוך תודעתינו הנון דואלית פנימה. למעשה, המסר הזה, למרות שהכותב עושה את זה לא במודע, הוא יותר גרוע מהמסרים שבתכנית עצמה, והוא מבוסס בדיוק על אותם היסודות, שמהם שואב הקפיטליזם (ושאר השיטות המערביות). זהו מסר המבוסס על תפיסת עולם דואלית אשלייתית, שמעצימה מצד אחד את העימות והסבל, שהוא בלתי נמנע מטבעה של שיטה זו, ומצד שני מנסה לקבע ולדאוג ככל יכולתה לשימור השיטה באמרה שממילא כך זה יהיה תמיד, אז עדיף שתקבלו את זה, כי מה שיש כרגע הוא הרע במיעוטו, מי יודע מה יהיה, סביר להניח שזה יהיה יותר גרוע. מנגד, אי התניית אושרנו בדברים חיצוניים, אינו גורע או מונע מאיתנו את האפשרות לפעול לשיפור מצבנו, הוא רק מעמיד אותנו בפני הבחירה בין שנאה לאהבה כמניע לשינוי הרצוי והמיוחל.
בכל מקרה, צריך להבדיל בין היסודות הקפיטליסטיים הסמויים, שנמצאים בבסיס המסרים החבויים המובאים בסדרה, תופעה שיש להוקיע בכל לשון אפשרית, לבין התכונות הנכונות שבדמותו של בוב ספוג, גם אם זו לא הייתה הכוונה או גם אם היוצרים ניסו לנצל זאת לרעה, ולפי דעתי הם אכן ניסו. במילים אחרות, אין קשר לבין היכולת להיות מאושר בכל מצב חיצוני- שכן עלינו לזכור תמיד, שאושר אמיתי הוא כזה שאינו מותנה בסיטואציה או גורמים חיצוניים, ובעוד גורמים חיצוניים אלו תמיד יהיו מותנים, שכן הם לא ניתנים לשליטה על ידינו או לפחות ניתנים לשליטה מועטה ביותר, שאינה יכולה לגרום לאושר בר קיימא, ואם כך תמיד ייגרמו לסבל, כאשר התנאים ישתנו בהגדרה - לבין עשייה שבבסיסה עומד שיפור תנאי חייך. השורה התחתונה בהקשר זה היא המניעים: אפשר לפעול לשיפור התנאים כאשר המניע הוא תפיסת עולם דואלית, שאותה מייצג הכותב, ושבבסיסה עומדת שנאה, מלחמה והדמוניזציה של האחר, שמשותפת לכל התפיסות הללו, לבין תפיסת עולם שאינה כזאת ושבסיסה עומדת אהבה, שמחת חיים, וההבנה שגם אם אנשים פועלים מתוך אשליה, לא מכיוון שהם רעים מטבעם, בין אם נרצה או לא, בין אם נקבל זאת או לא, בין אם נאהב זאת או לא, אנחנו תמיד תלויים ומחוברים האחד לשני, ובמובן זה יש השלכות לכל דבר שנעשה. אמונים על הגישה השנייה עלינו להבדיל בין המעשה, שאכן יכול להיות שלילי ונוראי, לבין עושה המעשה הזה, שמונע מאשליה המכסה על טבעו האמיתי הטוב. מנקודה זו, בה אנו מבינים, שעושה המעשה פועל, כפי שהוא פועל, מתוך אשליה, ועקב כך מתוך אי יכולתו לראות את טבעו האמיתי והטוב, יש לפעול אך ורק למניעת המעשה, ובשום אופן לא לפגיעה או אף למניעת קיומו של העושה. אולם כפי שראינו רבות בהיסטוריה, כאשר המניע הוא השנאה הדואלית, לא ניתן למנוע בסופו של דבר פגיעה באדם, שכן בהתבסס על אותה תפיסת עולם דואלית, אנו בעצמנו לוקים באשליה, איננו מסוגלים לראות את טבענו האמיתי והטוב גם כן, לרבות לא את העובדה שכולנו בסופו של דבר אחד הוא, היינו אותו טוב בסיסי. כך ממשיך לו מצעד וגלגל האיוולת הזה להסתובב ללא סוף.
על מנת לשנות את התנאים אפשר לבחור בשנאה ובדמוניזציה כמוטיב, עדיף אבל לא לעשות זאת, כי שנאה תגרור שנאה, ופגיעה תגרור פגיעה חוזרת. כפי שההיסטוריה הוכיחה זאת מעבר לכל ספק סביר, גלגל השנאה והסבל הזה רק ימשיך להסתובב עד שמישהו אחר יהיה שוב למעלה, ולאחר זמן מה יחזור למטה, עד שהנעשק יהפוך לעושק, והעושק יחזור למקומו כנעשק וכך הלאה. מצד שני אפשר אבל לבחור גם באהבה כמוטיב, וזה עדיף בהרבה, שכן שנאה לא מכבים בשנאה אלא באהבה, זהו כלל נצחי ועתיק יומין. במובן זה שתי הגישות, הן הקפיטליסטית השלטת כיום, והן הקומוניסטית ההפוכה לה, והן שני המסרים, אלו שבתכנית בוב ספוג, והן אלו שבכתבתו של רוגל אלפר, אינם אלא שתי צדדים של אותו מטבע. זהו לא יותר מאשר ריב בתוך המשפחה. הדרך להשתחרר מהן, לרבות שיפור תנאי חיינו, החומריים והלא חומריים, שעליהם מצביע הכותב באופן נכון, הוא לזנוח את הבסיס, שעליהן מושתתות כל התפיסות המערביות הללו. אך זה לא כל כך פשוט, שכן גם אלו המאמינים במסרי הקפיטליזם, ואלו המאמינים במסרים הסוציאליסטיים, ורוב האנשים האמונים על התפיסות המערביות האלו, הנגזרות שלהם או תפיסות מערביות אחרות, אינם באמת רוצים או מסוגלים לעשות זאת עכשיו, לפחות לא בשלב זה או כרגע.
ובאשר לשאלתו של רוגל אלפר בעבור מי עובד בוב ספוג, אזי את השאלה הזאת חייב הכותב להפנות גם לעצמו ולכולנו. למעשה כמעט כולנו כיום עובדים עבור הרעים, למעט מתי מעט, שמוכנים לא להשתעבד לשיטה. כל עבודות השיווק, הפרסום, המכירות, עריכת הדין, העבודה העיתונאית וכך הלאה הם חוד החנית שמפיץ את רעלני הכלכלה הזאת, מכיוון שהם אלו שמקדמות את כל רעיונות הצמיחה, הצריכה, החומרנות, והם מטבע הדברים גם לא מוסריים. בין אם מדובר במדיה ובעיתונות התאגידית, בין אם המדובר בתחומי השיווק, הפרסום והמכירות, רובנו עובדים ללא היסוס במקצועות אלו בעבור בצע כסף, הפירורים ליתר דיוק שנזרקים לנו, ולא ממש מקדישים לכך שמץ של הרהור ומחשבה. אולם בעוד בוב ספוג כסמל מסמל את המקצועות, שאינם מהווים את חוד החנית במתקפת התאגידים עלינו, המקצועות שהזכרתי למעלה מהווים בהגדרה את חוד החנית בשעבודינו הקפיטליסטי. מבחינה סמלית בוב ספוג מסמל את הבעיה הפחות קשה, אולם מי שמשרת את השיטה במקצועות החשובים ביותר לשימורה, אחריותו גדולה ברבה, למרות שכולנו נושאים באחריות ללא יוצא מהכלל. ואם כך, במידה ורוצים לשנות את השיטה, השינוי מתחיל בתחום זה.במקום להאשים אחרים, יש צורך שכל אחד מאיתנו ייקח קודם כל אחריות על עצמנו. אולם כפי שכולנו יודעים, הרבה יותר קל לראות את מגרעותיו של האחר, בעוד אנחנו מנסים להסתיר בכל כוחנו את מגרעותינו שלנו. לסוגיה זו הכותב כמובן לא מתייחס וחבל.
כך או כך, באם כבר מעלים את השאלה בעבור מי אנחנו עובדים או מי עובד עבור מי, ההתמקדות העיקרית אינה צריכה להיות בבוב ספוג כסמל, בפועל הפשוט, בזה שנמצא בתחתית הסולם, שכן כפי שציין רוגל אלפר "בוב ספוג הוא עובד המטבח ב"סרטן הפריך". פועל ייצור"... "בוב ספוג אמנם איננו עובד קבלן אבל הוא בהחלט כוח עבודה דפוק". במילים אחרות, בוב ספוג נמצא, כפי שציינתי כרגע, בתחתית הסולם, בעיקר מכיוון שאין לו ממש ברירה, שכן הקפיטליזם מבוסס ואינו יכול להתקיים ללא עושק. לו בוב ספוג כסמל הפועל הפשוט היה מחזיק בהון הנדרש, ובשוויון הזדמנויות מלא, כדי להיות עצמאי כמעסיקו מר קראב, הוא לבטח לא הייה בחור לעבוד במקום שעושק אותו. בעולם הרחב הדבר אינו שונה. לו הייה מתקיים שוויון הזדמנויות אמיתי, השיטה הייתה קורסת מזמן, שכן לא הייה מי שיהיה מוכן לביזויו ולשעבודו הכלכלי, ולכן גם לא הייה שום מעסיק שיכול הייה להעסיק את עובדיו במשכורות רעב. ההתמקדות צריכה להיות אם כן בראש ובראשונה באלו, שהיו להם יותר אפשרויות להגיע למקומות גבוהים יותר בסולם, באלו שניזוקו קצת פחות, באנשי שיווק, פרסום מכירות או עורכי הדין, באלו המשמשים את השיטה בחזית המאבק שלה בנו. מסיבה זו, ומהסיבות האחרות המובאות כאן, ניתן היה לפרסם את כתבתו של רוגל אלפר במיינסטרים העיתונאי, כי כמו שאמרתי גם היא לא באמת יוצאת כנגד השיטה או מסכנת אותה. אז מי אחראי כאן לכל הבאלגן הזה? מי עובד עבור מי? מי כביכול משרת את השיטה או לא? זו בדיוק הנקודה, השיטה קיבלה חיים משל עצמה. כולנו משתתפים בתהליך הזה כעובדים, שכירים, צרכנים וכפנסיונרים. כמעט כולנו עושים זאת אם בכלל או מעט מאוד תחושה של אחריות מוסרית למה שקורה. במילים אחרות: מודעות ואחריות מוסרית מעין זו נוטרלה על ידי השיטה בהפכה את שלושת רעלני החמדנות, הרוע והאשליה לממוסדים ואנונימיים ברמה הקיבוצית – הקולקטיבית. מודעות ואחריות מוסרית הלכו באופן זה כאמור לאיבוד באנונימיות של השיטה. חמדנות, רוע ואשליה, קיבלו עכשיו גם מימד מסחרי, ממוסד וברמה הקיבוצית: כולנו משתפים פעולה עם השיטה והממסד, אך נוהגים להטיל את האשמה על אחרים, בעיקר אלו שבתחתית הסולם - תהליך שמנצל כאמור את אנונימיות המימד הקיבוצי, תוך ניצולו ושימוש לרעה, ותוך הישענות ושימוש בפן הממוסד והמסחרי של השיטה.