שינויים

* אנטוני ואן לוונהוק - גילוי החיידקים באמצעות הטלסקופ שבנה.  

* אנטוני ואן לוונהוק - גילוי החיידקים באמצעות הטלסקופ שבנה.  

* לאדזרו ספלנצאני- מדען איטלקי, ויכוח עם אנשי תאוריית "הבריאה הספונטנית"  

* לאדזרו ספלנצאני- מדען איטלקי, ויכוח עם אנשי תאוריית "הבריאה הספונטנית"  

* לואי פסטר - פיתוח [[תאוריית החיידקים כגורמי מחלות]] ומניעת מחלות בתחומי חקלאות שוני כמו יי

* לואי פסטר - פיתוח [[תאוריית החיידקים כגורמי מחלות]] ומניעת מחלות בתחומי חקלאות שוני כמו סלק סוכר, משי ויין. פרק נוסף מוקדש בהמשך למאמצים של פסטר למצוא חיסון נגד כלבת.

* רוברט קוך - הוכחה כי חיידקים הם מחוללי מחלות מסוכנות בבני אדם ובהמשך גילוי חיידקי השחפת.  

* רוברט קוך - הוכחה כי חיידקים הם מחוללי מחלות מסוכנות בבני אדם ובהמשך גילוי חיידקי השחפת.  

* אמיל רו Pierre Paul Émile Roux - חוקר שפעל יחד עם לואי פסטר ומצא כי הגורם למחלת הדיפטריה הוא רעלן.  

* אמיל רו Pierre Paul Émile Roux - חוקר שפעל יחד עם לואי פסטר ומצא כי הגורם למחלת הדיפטריה הוא רעלן.  

* איליה מצ'ניקוב - תחילת תאור פעולת מערכת החיסון

* איליה מצ'ניקוב - תחילת תאור פעולת מערכת החיסון

* תאובולד סמית - Theobald Smith - גילוי המקור לקדחת הבקר הטקסנית וכי חיידקים יכולים לעבור דרך בעלי חיים אחרים (כמו חרקים)

* תאובולד סמית - Theobald Smith - גילוי המקור לקדחת הבקר הטקסנית וכי חיידקים יכולים לעבור דרך בעלי חיים אחרים (כמו חרקים)

* דיוויד ברוס David Bruce (microbiologist) - מאבק במחלת השינה באפריקה.

* דיוויד ברוס David Bruce (microbiologist) - מאבק במחלת השינה באפריקה המועברת על ידי זבובי צה-צה.  

* רונלד רוס  

* רונלד רוס - גילה את מנגון ההידבקות במחלת המלריה עקב עקיצה של יתושי אנופלס. המדען האיטלקי Amico Bignami הראה בניסוי את העברת המחלה לבני אדם.

* וולטר ריד - Walter Reed - גילוי מקור הקדחת הצהובה בקובה.  

* וולטר ריד - Walter Reed - גילוי מקור הקדחת הצהובה בקובה.  

* פאול ארליך

* פאול ארליך

הספר מתאר בין היתר את הבלבול והיאוש שהיו נחלתם של רופאים, חוקרים ושאר הציבור בעת שניסו לבלום מחלות ומגפות קשות בעידן לפני [[השיטה המדעית|החקירה המדעית]] וחיפוש אחר חיידקים כגורמי מחלות שקידמו פסטר וקוך. דוגמה לכך מובאת לקראת סוף הספר בסיפור על גילוי דרכי העברה של הקדחת הצהובה בידי ואלטר ריד. היו דעות שונות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה - יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת. אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה, אחרים חשבו שיש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת. אחרים חשבו שאסור ללחוץ את הידיים של קריבי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכף. יש שחשבו שכדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת, ויש שחשבו שדי אם מעשנים בתים אלה בגופרית. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. המשותף לכל הדעות האלה היה שהן כולן היו לא נכונות. עם זאת בכל יבשות אמריקה,הכל הסכימו שכאשר תושבי עיר מתחילים לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור,  אין ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, למות ולשוב מין המתים. עד אשר המגפה שיכלה להרוג מאות אנשים מאותה עיר, פסקה פתאום באופן פתאומי. בצפון אמריקה היא היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו. הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. כל זה המשיך עד שנת 1900. עד אותה עת הרופא מקובה, קרלוס פינלאי טען בתוקף כי מה שגורם לקחת הצהובה הוא יתושים, אך איש לא שמע לו. בשנת 1900 הגיע ולטר ריד להבנה קובה לרפא חיילים מארצות הברית שנלחמו בספרדים במלחמת ארה"ב ספרד . אלו מתו באלפיהם מהקדחת הצהובה - הרבה יותר מאשר מכדורי הספרדים. ריד חיפש את הגורם לקדת, ובין היתר שמע את דעתו של פנלאי. לבסוף הצליח להוכיח באמצעות סדרת ניסויים שכללה ניסויים בבני אדם אמיצים שהתנדבו לכך (וחלקם מתו בעקבות הניסויים), כי היתושים הם אלו שמעבירים את הקדחת הצהובה מאדם לאדם. הכל האמינו, כולל כל הרופאים, כי הבגדים וכלי המיטה של חולי קדחת צהובה הם מסוכנים וכי יש לשרוף אותם, ריד הראה שאין בהם כל סיכון.  

הספר מתאר בין היתר את הבלבול והיאוש שהיו נחלתם של רופאים, חוקרים ושאר הציבור בעת שניסו לבלום מחלות ומגפות קשות בעידן לפני [[השיטה המדעית|החקירה המדעית]] וחיפוש אחר חיידקים כגורמי מחלות שקידמו פסטר וקוך. דוגמה לכך מובאת לקראת סוף הספר בסיפור על גילוי דרכי העברה של הקדחת הצהובה בידי ואלטר ריד. היו דעות שונות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה - יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת. אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה, אחרים חשבו שיש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת. אחרים חשבו שאסור ללחוץ את הידיים של קריבי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכף. יש שחשבו שכדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת, ויש שחשבו שדי אם מעשנים בתים אלה בגופרית. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. המשותף לכל הדעות האלה היה שהן כולן היו לא נכונות. עם זאת בכל יבשות אמריקה,הכל הסכימו שכאשר תושבי עיר מתחילים לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור,  אין ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, למות ולשוב מין המתים. עד אשר המגפה שיכלה להרוג מאות אנשים מאותה עיר, פסקה פתאום באופן פתאומי. בצפון אמריקה היא היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו. הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. כל זה המשיך עד שנת 1900. עד אותה עת הרופא מקובה, קרלוס פינלאי טען בתוקף כי מה שגורם לקחת הצהובה הוא יתושים, אך איש לא שמע לו. בשנת 1900 הגיע ולטר ריד להבנה קובה לרפא חיילים מארצות הברית שנלחמו בספרדים במלחמת ארה"ב ספרד . אלו מתו באלפיהם מהקדחת הצהובה - הרבה יותר מאשר מכדורי הספרדים. ריד חיפש את הגורם לקדת, ובין היתר שמע את דעתו של פנלאי. לבסוף הצליח להוכיח באמצעות סדרת ניסויים שכללה ניסויים בבני אדם אמיצים שהתנדבו לכך (וחלקם מתו בעקבות הניסויים), כי היתושים הם אלו שמעבירים את הקדחת הצהובה מאדם לאדם. הכל האמינו, כולל כל הרופאים, כי הבגדים וכלי המיטה של חולי קדחת צהובה הם מסוכנים וכי יש לשרוף אותם, ריד הראה שאין בהם כל סיכון.

 

==דיון==

==דיון==

הספר מדגיש את חשיבותה של [[המהפכה המדעית]] ובמיוחד [[ המהפכה המיקרוביולוגית]] לחיים עצמם ולאיכות החיים של מיליארדי אנשים שנולדו במאה ה-20 ולאחר מכן. הספר לא מנסה לתת רק את "העובדות היבשות" כספר עיון רגיל אלא גם לעורר בקוראים הצעירים רגשי הזדהות עם החוקרים והבנה של התסכול וחוסר האונים שהיו לפני כן.  

הספר מדגיש את חשיבותה של [[המהפכה המדעית]] ובמיוחד [[ המהפכה המיקרוביולוגית]] לחיים עצמם ולאיכות החיים של מיליארדי אנשים שנולדו במאה ה-20 ולאחר מכן. הספר לא מנסה לתת רק את "העובדות היבשות" כספר עיון רגיל אלא גם לעורר בקוראים הצעירים רגשי הזדהות עם החוקרים והבנה של התסכול וחוסר האונים שהיו לפני כן.