שינויים

===מצוקה במחנות המעבר ומצבם הבריאותי של העולים===

===מצוקה במחנות המעבר ומצבם הבריאותי של העולים===

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]" שהגיע לשיאו בחודשי יוני-דצמבר [[1949]]. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן לא אפשרו זאת. מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות.{{הערה|שם=arik|1=[[אריק וייס]] ורוני בר-קול, [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=916181 "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת], אתר נענע10, אוגוסט 2012}}

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]" שהגיע לשיאו בחודשי יוני-ספטמבר [[1949]]. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן והתקבצות הפליטים אילצו את הממשלה והג'וינט לקיים מבצע הצלה ועליה בהול.  

המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."{{הערה|שם=arik}} תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים, ובתרופות ומתנאי סניטציה קשים והמחנות עמדו בפני קריסה. לכן הוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות.{{הערה|שם=arik|1=[[אריק וייס]] ורוני בר-קול, [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=916181 "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת], אתר נענע10, אוגוסט 2012}} המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."{{הערה|שם=arik}} תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים, ובתרופות ומתנאי סניטציה קשים והמחנות עמדו בפני קריסה. לכן הוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה. [[בן-גוריון]] כתב ביומנו בעניין אמנם גם בישראל התמותה רבה, "אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן".{{הערה|יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949}} לפי ד"ר דב לויטן, 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית ובשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה".{{הערה|שם=levitan16|{{וואלה!|דב גילהר|חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות"|2972682|ראיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016|}}}}

קשה במיוחד היה מצבם הבריאותי של תינוקות, ילדים וזקנים. ערב העלייה לישראל לקה חלק נכבד מן העולים במחלות קשות, כולל מחלות מעיים ומחלות הקשורות בתת-תזונה ובאפיסת כוחות. בלי שאפשר היה לטפל בהם במחנה. לפי ד"ר שטרנברג רבים מהילדים נראו כשלדים ומשקלם של ילדים בני שנה היה 4–5 ק"ג, "עור ועצמות ופני זקנים." {{הערה|1=[http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE35785803 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 36-37]}} [[בן-גוריון]] כתב ביומנו בעניין ""ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן".{{הערה|יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949}} לפי ד"ר דב לויטן 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית ובשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה".{{הערה|שם=levitan16|{{וואלה!|דב גילהר|חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות"|2972682|ראיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016|}}}}

===קליטת העולים במחנות בישראל===

===קליטת העולים במחנות בישראל===

רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בארבעה מחנות מרכזיים - [[ראש העין]], [[מעברת שבות עם|בית ליד]] ([[פרדסיה]]), [[עין שמר]] ו[[עתלית]]. עולים שוכנו גם ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] [[שער העלייה]] (ב[[חיפה]]) וב[[באר יעקב]].  

רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- [[ראש העין]], [[מעברת שבות עם|בית ליד]] ([[פרדסיה]]), ו[[עין שמר]]. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר ב[[עתלית]]. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. הנהלת המחנה ניסתה לספק את כל צורכי הדיירים. בד בבד עם הקמת המחנות היה צריך גם לגייס ולהכשיר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950 ושוכניהם הועברו למעברות, בהן חיו ההורים והילדים יחד. דבר זה השפיע על דפוסי העלמות של תינוקות שהיו שונים מעט בתקופת המחנות ובתקופת המעברות. {{הערה|1=[http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE35785803 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 35]}} עולים שוכנו גם ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] [[שער העלייה]] (ב[[חיפה]]) וב[[באר יעקב]].  

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, כדי לזהות אדם היה צורך בשם שלישי.{{הערה|שם=maariv1954|{{מעריב|שאול בן-חיים|ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות|1954/02/26|00405}}}}  

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, כדי לזהות אדם היה צורך בשם שלישי.{{הערה|שם=maariv1954|{{מעריב|שאול בן-חיים|ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות|1954/02/26|00405}}}} לדבריו, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק. כדי למנוע בלבול אפשרי שם התינוק נרשם על גבי מדבקה שהודבקה לידו הימנית. רופא מיוחד טיפל בתינוקות ופסק אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים.{{הערה|שם=maariv1954}}

במחנות הופרדו הילדים והוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלקם הועברו לבתי חולים מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ול[[הנקה|הניקם]]. ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות ונסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית, שהייתה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים.

במחנות הופעלו בתי תינוקות שהיו במקור צריפים צבאיים. ההגיון בהקמתם הייתה מצבה הבריאותי הקשה של התינוקות. סיבה נוספת הייתה תנאי המגורים במחנות ותנאי האקלים הקשים באותה תקופה שלא התאימו לתינוקות. ההורים גרו באוהלים ומבנים זמניים ולעולים ניתנה הוראה נחרצת למסור את התינוקות לבתי התינוקות שם יכלו לקבל שיכון, מזון וטיפול רפואי. ואמהות נקראו [[הנקה|להניק]] ולטפל בתינוקות בצד הצוות הרפואי. בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו היה מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות היו קשיי תקשורת שיצרו בעיות רבות, הותירו משקעים מרים והולידו אי הבנות. היו מקרים של העדרות ההורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, ודבר זה עשוי היה ליצור תחושה אצל סגל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק שיש למצוא לו סידור חלופי. {{הערה|שם=kadmi_health|1=[http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE35785803 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמודים 38-42]}}

לדברי יצחק מעוז, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק. כדי למנוע בלבול אפשרי שם התינוק נרשם על גבי מדבקה שהודבקה לידו הימנית. רופא מיוחד טיפל בתינוקות ופסק אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים.{{הערה|שם=maariv1954}}  

בתקופת המחנות פעלו בסמוך למחנה בתי חולים מקומיים לטיפול בעולים החולים. כושר הקליטה של בתי החולים היה מוגבל ובמקרה של מחסור במקום או במקרים קשים הועברו התינוקות (וחולים אחרים) לבתי חולים אחרים. במחנה בית ליד ובמחנה עין שמר הוקמו בתי חולים שתופעלו על ידי "השירות הרפואי לעולה" של הסוכנות (שר"ל), וילדים פונו בדרך כלל לבתי החולים הממשלתי בחיפה (כיום רמב"ם) ובית החולים העמק בעפולה. במחנה בראש העין הופעל בית חולים מקומי כשלוחה של בית החולים הדסה בירושלים. במקרים חמורים או חוסר במקום הועברו תינוקות בדרך כלל לבתי חולים ממשלתיים תל השומר וסרפנד (אסף הרופא כיום). חלקם הגיעו לבית החולים דג'ני ביפו. חולים במחלות מדבקות לרבות שיתוק ילדים ושחפת העוברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (איתנים). חולים אושפזו בבתי חולים נוספים בגלל חוסר מקום וסיבות נוספות. העברה לאשפוז בבתי החולים הממשלתיים נעשתה על פי החלת הסגל בבית התינוקות או בית החולים המקומי במחנה מבלי לשתף את ההורים ואשפוז התינוק התברר להורים בדרך כלל רק בדיעבד כשלא נמצא התינוק בבית התינוקות. {{הערה|שם=kadmi_health}}

===היעלמות ילדים שנשלחו לבתי חולים===

ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות ונסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית, שהייתה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים, וחלק מההורים היו חולים בעצמם או דאגו לטיפול רפואי של ילד אחר במשפחה.

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה [[תעודת פטירה]]. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.{{מקור}}

העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים אבדו להוריהם. נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים. אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים, הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום, הן בגלל העומס הרב, והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות. אפשרות נוספת היא שהמטפלת במחנה לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג.{{הערה|שם=maariv1954}}

===היעלמות ילדים שנשלחו לבתי תינוקות ולבתי חולים===

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: התינוק נלקח לאשפוז, ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבתי תינוקות, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה [[תעודת פטירה]]. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל.  

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות שהיו עולות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל, וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו.{{הערה|שם=maariv1954}}

 

 

 

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו.{{הערה|שם=maariv1954}}

==אימוץ ילדים בתקופה של תום מלחמת העולם השנייה==

==אימוץ ילדים בתקופה של תום מלחמת העולם השנייה==