שינויים

==ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית==

==ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית==

[[קובץ:Rosh_Haayin_1950.jpg|שמאל|ממוזער|350px|הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950]]

[[קובץ:Rosh_Haayin_1950.jpg|שמאל|ממוזער|350px|הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950]]

[[העלייה ההמונית]] בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלבי הקמה, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. לכן, נשלחו רוב העולים לגור ב[[מעברה|מעברות]] ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

[[העלייה ההמונית]] בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלהי [[מלחמת העצמאות]] ובעיצומה של [[תקופת הצנע]], ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים וב[[שירותי בריאות]]. רוב העולים נשלחו לגור ב[[מעברה|מעברות]] ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]". רוב המשפחות קיימו אורח חיים דתי ושוכנו בארבעה מחנות מרכזיים - [[ראש העין]], [[מעברת שבות עם|בית ליד]] ([[פרדסיה]]), [[עין שמר]] ו[[עתלית]]. בנוסף, שוכנו עולים גם ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] [[שער העלייה]] (ב[[חיפה]]) וב[[באר יעקב]]. בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה. במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים, והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלק הועברו לבתי חולים מוכרים שנמצאו מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ול[[הנקה|הניקם]] בעת הצורך.

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]" שהגיע לשיאו בחודשי יוני-דצמבר [[1949]]. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן לא אפשרו זאת. מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות.{{הערה|שם=אריק|[[אריק וייס]] ורוני בר-קול, [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=916181 "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת], אתר נענע10, אוגוסט 2012}}

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים ופרטים מעורפלים ולא ברורים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו ונקברו. הוכח שחלק מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים או את מיקומם, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות על מנת לקבל כהלכה את המידע ההכרחי והחשוב אודות גורל ילדיהם, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.{{מקור}}

המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."{{הערה|שם=אריק}} תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים, ובתרופות ומתנאי סניטציה קשים והמחנות עמדו בפני קריסה. לכן הוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

בנוסף, המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ והם עדיין בחיים, אך לא בחזקת הוריהם הביולוגיים, כך שרישומם אינו נכון. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בעניין מיעוט של המקרים לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב [[עוזי משולם]].

בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה. [[בן-גוריון]] כתב ביומנו בעניין אמנם גם בישראל התמותה רבה, "אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן".{{הערה|יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949}} לפי ד"ר דב לויטן, 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית ובשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה".{{הערה|שם=levitan16|{{וואלה!|דב גילהר|חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות"|2972682|ראיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016|}}}}

 

 

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, כדי לזהות אדם היה צורך בשם שלישי.{{הערה|שם=maariv1954|{{מעריב|שאול בן-חיים|ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות|1954/02/26|00405}}}}

 

במחנות הופרדו הילדים והוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלקם הועברו לבתי חולים מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ול[[הנקה|הניקם]]. ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות ונסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית, שהייתה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים.

 

 

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה [[תעודת פטירה]]. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.{{מקור}}

 

העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים אבדו להוריהם. נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים. אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים, הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום, הן בגלל העומס הרב, והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות. אפשרות נוספת היא שהמטפלת במחנה לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג.{{הערה|שם=maariv1954}}

 

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות שהיו עולות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל, וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו.{{הערה|שם=maariv1954}}

==הטענות העיקריות==

==הטענות העיקריות==