שינויים

את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארה"ב סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית).

את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארה"ב סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית).

עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המו"מ עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גירסה זו או אחרת של זקיפות-קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקני על ישראל. בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני.

עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המשא ומתן עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גירסה זו או אחרת של זקיפות-קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקני על ישראל. בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני.

מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב "לאזן" את תדמיתו על ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים - בכל נושא אפשרי. הוויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא:  

מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב "לאזן" את תדמיתו על ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים - בכל נושא אפשרי. הוויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא:  

* כותרת: "נכשלה הצעת אי-אמון בממשלה, ובאופוזיציה מחפשים אשמים".

* כותרת: "נכשלה הצעת אי-אמון בממשלה, ובאופוזיציה מחפשים אשמים".

:מקור: הכנסת וחברי-הכנסת.

:מקור: הכנסת וחברי-הכנסת.

* כותרת: "המו"מ הרב-צדדי יתארח בקטאר".

* כותרת: "המשא ומתן הרב-צדדי יתארח בקטאר".

:מקור: לא מוזכר.

:מקור: לא מוזכר.

* כותרת: "מנהל המע"מ מצטרף לשיחות".

* כותרת: "מנהל המע"מ מצטרף לשיחות".

המרכיב השני בניתוח תקשורת הוא הניתוח הטקסטואלי - ניתוח שמתייחס יותר לדרך ההצגה מאשר לתכניה המפורשים. ברמה הלשונית מדובר בבחירת המילים, השמות, מערכת הדימויים ועיצוב נקודת התצפית. הרובד הלשוני משקף את האידיאולוגיה שלתוכה יוצקת התקשורת את האירוע וכך ניתן גם לבדוק דרכו את דרגת התלות של התקשורת באידיאולוגיה השלטת.

המרכיב השני בניתוח תקשורת הוא הניתוח הטקסטואלי - ניתוח שמתייחס יותר לדרך ההצגה מאשר לתכניה המפורשים. ברמה הלשונית מדובר בבחירת המילים, השמות, מערכת הדימויים ועיצוב נקודת התצפית. הרובד הלשוני משקף את האידיאולוגיה שלתוכה יוצקת התקשורת את האירוע וכך ניתן גם לבדוק דרכו את דרגת התלות של התקשורת באידיאולוגיה השלטת.

לרובד הלשון יש תפקיד חשוב בעיצוב הקליטה של האירועים הנמסרים כי דרכו ניתן להעביר מסרים סמויים - מסרים שאינם מבוטאים באופן מפורש, אך הם קובעים את התייחסותנו לאירוע הנתון. המסר הסמוי יכול להיות אפילו נוגד לטענות המפורשות של הטקסט. למשל, המסר המוצהר בשיח הציבורי הישראלי בימים אלה הוא מסר תהליך השלום - דף חדש נפתח עם שכינינו הפלשתינאים, אך אם נבדוק את הטון שבו מדברים בתקשורת על שותפינו למו"מ, את הלשון המתנשאת והמזלזלת, ואת אוצר הדימויים - המסר הסמוי שעובר הוא שבחשבון אחרון- אין עם מי לדבר- והפלשתינאים אינם שותפים שווי מעמד במו"מ זה. כיוון שזה הנושא המרכזי בחדשות, נפגוש הרבה דוגמאות לכך בניתוח עיתוני השבוע, במהלך הקורס. נתמקד כאן בשלושה אספקטים של הניתוח הלשוני:

לרובד הלשון יש תפקיד חשוב בעיצוב הקליטה של האירועים הנמסרים כי דרכו ניתן להעביר מסרים סמויים - מסרים שאינם מבוטאים באופן מפורש, אך הם קובעים את התייחסותנו לאירוע הנתון. המסר הסמוי יכול להיות אפילו נוגד לטענות המפורשות של הטקסט. למשל, המסר המוצהר בשיח הציבורי הישראלי בימים אלה הוא מסר תהליך השלום - דף חדש נפתח עם שכינינו הפלשתינאים, אך אם נבדוק את הטון שבו מדברים בתקשורת על שותפינו למשא ומתן, את הלשון המתנשאת והמזלזלת, ואת אוצר הדימויים - המסר הסמוי שעובר הוא שבחשבון אחרון- אין עם מי לדבר- והפלשתינאים אינם שותפים שווי מעמד במשא ומתן זה. כיוון שזה הנושא המרכזי בחדשות, נפגוש הרבה דוגמאות לכך בניתוח עיתוני השבוע, במהלך הקורס. נתמקד כאן בשלושה אספקטים של הניתוח הלשוני:

*אוצר המילים

*אוצר המילים

*מערכת הדימויים

*מערכת הדימויים

דרך רווחת לפרש ולמקם אירועים בתודעה הציבורית היא השימוש באנלוגיה, אם ישירות, ואם ע"י שזירת דימויים שיוצרים השוואה לסיטואציות אחרות המוכרות כבר לקורא.

דרך רווחת לפרש ולמקם אירועים בתודעה הציבורית היא השימוש באנלוגיה, אם ישירות, ואם ע"י שזירת דימויים שיוצרים השוואה לסיטואציות אחרות המוכרות כבר לקורא.

למשל הסכם אוסלו, והמו"מ עם הפלשתינאים מושווים לקמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים, מה שמעצים את התחושה שחל שינוי היסטורי ביחסינו עם הפלשתינאים. בניתוח הלשוני של התקשורת, לכן, יש מקום חשוב לבדיקת מערך הדימויים: באיזו מידה הוא משקף או אף תורם לעיצובה של האידיאולוגיה השלטת. גם בתחום זה ניתן להיעזר במונחי המחקר הקוגניטיבי. אדגים זאת בשימוש באנלוגיה לכינון האידיאולוגיה של מלחמת המפרץ. אחד הדברים המוזרים ביותר, אולי, במלחמת המפרץ הוא, שלמעשה לא התקיים שום דיון רציני עליה, בשיח הציבורי בישראל. עברו כמה שנים מאז עברנו את הטראומה הזאת והנושא עדיין בגדר טאבו.

למשל הסכם אוסלו, והמשא ומתן עם הפלשתינאים מושווים לקמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים, מה שמעצים את התחושה שחל שינוי היסטורי ביחסינו עם הפלשתינאים. בניתוח הלשוני של התקשורת, לכן, יש מקום חשוב לבדיקת מערך הדימויים: באיזו מידה הוא משקף או אף תורם לעיצובה של האידיאולוגיה השלטת. גם בתחום זה ניתן להיעזר במונחי המחקר הקוגניטיבי. אדגים זאת בשימוש באנלוגיה לכינון האידיאולוגיה של מלחמת המפרץ. אחד הדברים המוזרים ביותר, אולי, במלחמת המפרץ הוא, שלמעשה לא התקיים שום דיון רציני עליה, בשיח הציבורי בישראל. עברו כמה שנים מאז עברנו את הטראומה הזאת והנושא עדיין בגדר טאבו.

במלחמה הזאת התגבשו שתי תודעות קולקטיביות שפילגו את העולם כולו (זה היה אירוע עולמי): התודעה הקולקטיבית של המערב, כולל ישראל, והתודעה הקולקטיבית של האחר, של העולם השלישי, שהיה ברובו המכריע נגד המלחמה. נבדוק כאן רק את תודעת המערב. 1990 החלה בתודעה זו כשנה אופטימית, עם זיכרון הגלאסטנוס, נפילת החומות וחזון השלום של אירופה מאוחדת. ובכל זאת לא נדרשו אלא חודשים מספר כדי להמיר אווירה זו בתודעה קולקטיבית חדורת רוח קרב, המקדמת בהתפעמות את פניה של מלחמה חדשה. כיצד זה קרה? התודעה החדשה עוצבה במלאכת מחשבת של שחזור, בניית מיתוסים ומערכות דימויים.

במלחמה הזאת התגבשו שתי תודעות קולקטיביות שפילגו את העולם כולו (זה היה אירוע עולמי): התודעה הקולקטיבית של המערב, כולל ישראל, והתודעה הקולקטיבית של האחר, של העולם השלישי, שהיה ברובו המכריע נגד המלחמה. נבדוק כאן רק את תודעת המערב. 1990 החלה בתודעה זו כשנה אופטימית, עם זיכרון הגלאסטנוס, נפילת החומות וחזון השלום של אירופה מאוחדת. ובכל זאת לא נדרשו אלא חודשים מספר כדי להמיר אווירה זו בתודעה קולקטיבית חדורת רוח קרב, המקדמת בהתפעמות את פניה של מלחמה חדשה. כיצד זה קרה? התודעה החדשה עוצבה במלאכת מחשבת של שחזור, בניית מיתוסים ומערכות דימויים.

עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזכרון לטווח ארוך הוא , לרב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם.  כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תיאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התיאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.

עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזכרון לטווח ארוך הוא , לרב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם.  כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תיאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התיאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.

נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במו"מ, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב- 20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה- 13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין).  כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות  לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?

נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במשא ומתן, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב- 20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה- 13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין).  כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות  לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?

הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המו"מ נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).

הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המשא ומתן נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).

כרגיל, הסנונית הראשונה באה מפי פרשנינו המוסמך של השלטון, זאב שיף שלמעשה יידע אותנו כבר בשבוע חתימת ההסכם במאמרו ב"הארץ" על כל ה"חורים" בהסכם והנקודות שבהן ייתקע המו"מ. ב- 30.11.93 הוא קובע: "עצה ראשונה לנושאים ולנותנים בשם ישראל ולציבור הישראלי היא שלא להתרגש מן האיומים וההפגנות (של נציגי הפלשתינאים)... שנית, אם הצד השני מאיים שינטוש את השיחות ויפסיק את המו"מ, שיעשה זאת... ועצה שלישית: בשום פנים ואופן אסור להתפתות להצעות לסגת בינתיים ולהשלים את ההסכם לאחר מכן... די לנו ב"חורים" שבהסכם העקרונות." (זאב שיף, "הארץ", 30.11.93) שימו לב כיצד מציג הכותב את עמדת השלטון כאילו היתה 'עצה' מקורית שלו וכיצד הוא מוהל  את "דבר השלטון" בפסבדו-ביקורת: מצד אחד, הוא נותן לגיטימציה מלאה לצד הישראלי למשוך את השיחות ללא הגבלת זמן;  מצד שני, הוא מקפיד להמליץ (בטון כמעט נוזף) על מו"מ יסודי, בלי להשאיר שאריות לעתיד לא מוגדר. כך ממחזרים לקהל את מסרי השלטון מבלי לפגום בתדמית הפרשן העצמאי. מהלך מחוכם ודומה נוקט יואל מרקוס, שבוע אחרי, בשאלת לוח הזמנים של הנסיגה. יותר משני שלישים של המאמר "היזהרו מהעמעומים" מוקדשים להתקפה נוקבת על מדיניות העמימות של ממשלת רבין, שפוגעת לדעת הכותב בכושר ההחלטה של הממשלה. הביקורת מסתיימת בהכרזה הנחרצת: "צריך להוציא את העמימות לחופשה ארוכה ללא תשלום". והנה מיד לאחר מכן נפנה הכותב לטפל ביישום הסכם אוסלו, והנה מה שהוא אומר: "טועה ערפאת, האומר שה- 13 בדצמבר הוא "תאריך קדוש", והצדק דווקא עם רבין, הדבק עדיין בעמדתו שמועד זה אינו מקודש... יש בהחלט חשיבות עליונה שכל פרט בהסכם זה יהיה בהיר וסגור היטב... הממשלה צריכה לעמוד נגד לחץ "התאריך המקודש" ואל לה להתפתות להוליד עוד הסכם עמום." (יואל מרקוס, "הארץ", 7.12.93)

כרגיל, הסנונית הראשונה באה מפי פרשנינו המוסמך של השלטון, זאב שיף שלמעשה יידע אותנו כבר בשבוע חתימת ההסכם במאמרו ב"הארץ" על כל ה"חורים" בהסכם והנקודות שבהן ייתקע המשא ומתן. ב- 30.11.93 הוא קובע: "עצה ראשונה לנושאים ולנותנים בשם ישראל ולציבור הישראלי היא שלא להתרגש מן האיומים וההפגנות (של נציגי הפלשתינאים)... שנית, אם הצד השני מאיים שינטוש את השיחות ויפסיק את המשא ומתן, שיעשה זאת... ועצה שלישית: בשום פנים ואופן אסור להתפתות להצעות לסגת בינתיים ולהשלים את ההסכם לאחר מכן... די לנו ב"חורים" שבהסכם העקרונות." (זאב שיף, "הארץ", 30.11.93) שימו לב כיצד מציג הכותב את עמדת השלטון כאילו היתה 'עצה' מקורית שלו וכיצד הוא מוהל  את "דבר השלטון" בפסבדו-ביקורת: מצד אחד, הוא נותן לגיטימציה מלאה לצד הישראלי למשוך את השיחות ללא הגבלת זמן;  מצד שני, הוא מקפיד להמליץ (בטון כמעט נוזף) על משא ומתן יסודי, בלי להשאיר שאריות לעתיד לא מוגדר. כך ממחזרים לקהל את מסרי השלטון מבלי לפגום בתדמית הפרשן העצמאי. מהלך מחוכם ודומה נוקט יואל מרקוס, שבוע אחרי, בשאלת לוח הזמנים של הנסיגה. יותר משני שלישים של המאמר "היזהרו מהעמעומים" מוקדשים להתקפה נוקבת על מדיניות העמימות של ממשלת רבין, שפוגעת לדעת הכותב בכושר ההחלטה של הממשלה. הביקורת מסתיימת בהכרזה הנחרצת: "צריך להוציא את העמימות לחופשה ארוכה ללא תשלום". והנה מיד לאחר מכן נפנה הכותב לטפל ביישום הסכם אוסלו, והנה מה שהוא אומר: "טועה ערפאת, האומר שה- 13 בדצמבר הוא "תאריך קדוש", והצדק דווקא עם רבין, הדבק עדיין בעמדתו שמועד זה אינו מקודש... יש בהחלט חשיבות עליונה שכל פרט בהסכם זה יהיה בהיר וסגור היטב... הממשלה צריכה לעמוד נגד לחץ "התאריך המקודש" ואל לה להתפתות להוליד עוד הסכם עמום." (יואל מרקוס, "הארץ", 7.12.93)

בכן, עכשיו הכל ברור: כל מטרת המתקפה על העמימות היתה לספק בסיס נוח להצדקת עיכוב הנסיגה, פרשן הבית של רבין רק מילא את תפקידו. שכן כל מה שהוא אמר, רבין אומר בעצמו: "'אין תאריכים קדושים', אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, בפגישה עם עיתונאים אתמול, בתאריך היעד המקורי ליישום הסכם הנסיגה מעזה ויריחו. 'כל מי שקיווה להוקוס- פוקוס, שהמציאות תשתנה ב- 13 לדצמבר, לא קרא נכון את הסכם העקרונות'. ראש הממשלה דיבר על מימוש ההסכם 'במחצית אפריל', ואמר שהשלמתו עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל." ("הארץ", 14.12.93) שימו לב שכאן כבר נזרעים הזרעים של דחיית הנסיגה גם מעבר לתאריך היעד הסופי שלה, אמצע אפריל. כל מה שנשאר לנו כרגע זה לחכות ולראות כמה זמן יתמשכו אותם "יומיים שלושה". תחת הכותרת "חיפזון מהשטן", מזהיר גם מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מעמידה עיקשת בלוח הזמנים: "אש"ף, כאילו היה ועד עובדים או איגוד מקצועי, לוחץ לסיכומים עד ה- 13 המקודש וכוונתו ברורה: בלחץ השעון המתקתק תוותר ישראל, תעשה טעויות, תשכח ותדלג. לפלשתינאים אין מה להפסיד בפרטים, לישראל המון. מלכתחילה היתה זו טעות להסכים ללוח זמנים צפוף וכמעט בלתי אפשרי במשא- ומתן שעיקרו בפרטים, וכל פרט ופרט בו עלול לקבוע את אורח חיינו.." (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 7.12.93)

בכן, עכשיו הכל ברור: כל מטרת המתקפה על העמימות היתה לספק בסיס נוח להצדקת עיכוב הנסיגה, פרשן הבית של רבין רק מילא את תפקידו. שכן כל מה שהוא אמר, רבין אומר בעצמו: "'אין תאריכים קדושים', אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, בפגישה עם עיתונאים אתמול, בתאריך היעד המקורי ליישום הסכם הנסיגה מעזה ויריחו. 'כל מי שקיווה להוקוס- פוקוס, שהמציאות תשתנה ב- 13 לדצמבר, לא קרא נכון את הסכם העקרונות'. ראש הממשלה דיבר על מימוש ההסכם 'במחצית אפריל', ואמר שהשלמתו עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל." ("הארץ", 14.12.93) שימו לב שכאן כבר נזרעים הזרעים של דחיית הנסיגה גם מעבר לתאריך היעד הסופי שלה, אמצע אפריל. כל מה שנשאר לנו כרגע זה לחכות ולראות כמה זמן יתמשכו אותם "יומיים שלושה". תחת הכותרת "חיפזון מהשטן", מזהיר גם מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מעמידה עיקשת בלוח הזמנים: "אש"ף, כאילו היה ועד עובדים או איגוד מקצועי, לוחץ לסיכומים עד ה- 13 המקודש וכוונתו ברורה: בלחץ השעון המתקתק תוותר ישראל, תעשה טעויות, תשכח ותדלג. לפלשתינאים אין מה להפסיד בפרטים, לישראל המון. מלכתחילה היתה זו טעות להסכים ללוח זמנים צפוף וכמעט בלתי אפשרי במשא- ומתן שעיקרו בפרטים, וכל פרט ופרט בו עלול לקבוע את אורח חיינו.." (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 7.12.93)

מכאן ואילך, במשך כשבועיים, ניתן היה למצוא יום יום בכל העיתונים  מיחזור "ספונטני" בניסוחים שונים של אותה קביעה בדיוק. לאחר החדרה אינטנסיבית כזו של עיקרון ה"אין מה למהר", איש אינו מופתע כשה- 13 בדצמבר עובר בקול דממה דקה, אפילו ללא מחווה ישראלית סמלית. (שבוע קודם לכן עדיין "העריכו גורמים מדיניים כי ההסכם לא ייחתם עד ה- 13 בדצמבר, אלא ישראל תערוך באותו יום אירוע סמלי שיציין את תחילת יישום ההסכם עם אש"ף". ("הארץ", 7.12.93, עמ' 1. אך גם זה לא קרה). איש אינו מתרגש כשרבין מודיע שוב ש"אין תאריכים מקודשים" ואומר, כפי שראינו, שגם השלמת ההסכם במחצית אפריל "עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל", או כשפרס מסביר בלשון מהוקצעת יותר, שבעצם אין שום תאריך מחייב, "כי אין לוח קדוש וכי בהתאם להצהרת העקרונות, ישראל מחויבת להשלים את הנסיגה מעזה ויריחו ארבעה חודשים אחרי חתימת ההסכם לנסיגת צה"ל, שעדיין לא נחתם - ולא ייחתם בהכרח במחצית אפריל" ("הארץ", 30.12.93). להפך: המחנה היוני מפגין הבנה מופלגת לקשיי המו"מ ואין בעיכובים שוליים כלשהם כדי להניא אותו מדעתו. לא רק פרשני החצר המובהקים חוזרים וממחזרים את מסרי השלטון, אלא פשוט כל כותבי הטורים, ללא יוצא מן הכלל, הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המו"מ, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. זהו, אגב, תפקידם המסורתי של היונים בארץ: הם תומכים כמובן במדינה פלשתינית - אבל "לא עכשיו"; תמיד יש סיבה טובה לדחות את העניין, וכך בעצם להתנער ממנו לחלוטין. מעניין, למשל, מה יש לגדעון סאמט לומר ביום הנסיגה המיועד: הוא מגלה הבנה מוחלטת להסברי הרמטכ"ל ש"בטקסטים שקולים ומשכנעים בפשטותם הסביר ... את הקושי האמיתי להאיץ את היישום בתוך מסגרת הזמן שהיתוו הפוליטיקאים באוסלו", ומשתף אותנו ברגשות התפעמותו: "מתי היה אש"ף יכול לחלום שבצמרת המטכ"ל הישראלי יישב מישהו שיביא במידה כזאת בחשבון גם את המצוקות של הצד השני? ההנהגה הפלשתינית  עוד  צריכה  להוכיח  שהיא  ראויה לאישים הגונים, רציניים ויצירתיים כמו אלה שעומדים מולה בשיחות" (הארץ, 13.12.93). ושבוע לאחר מכן ממשיך סאמט לפתח את הצידוק העמוק לדחיה: "..במשך השנים נעשינו לא רק למודי סבל וחרדות. הפכנו גם לציניים יותר. הורגלנו להבין שהדברים האלה, שנמשכים כבר עשרות שנים, צריכים ליטול את הזמן שלהם." (הארץ, 22.12.93)

מכאן ואילך, במשך כשבועיים, ניתן היה למצוא יום יום בכל העיתונים  מיחזור "ספונטני" בניסוחים שונים של אותה קביעה בדיוק. לאחר החדרה אינטנסיבית כזו של עיקרון ה"אין מה למהר", איש אינו מופתע כשה- 13 בדצמבר עובר בקול דממה דקה, אפילו ללא מחווה ישראלית סמלית. (שבוע קודם לכן עדיין "העריכו גורמים מדיניים כי ההסכם לא ייחתם עד ה- 13 בדצמבר, אלא ישראל תערוך באותו יום אירוע סמלי שיציין את תחילת יישום ההסכם עם אש"ף". ("הארץ", 7.12.93, עמ' 1. אך גם זה לא קרה). איש אינו מתרגש כשרבין מודיע שוב ש"אין תאריכים מקודשים" ואומר, כפי שראינו, שגם השלמת ההסכם במחצית אפריל "עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל", או כשפרס מסביר בלשון מהוקצעת יותר, שבעצם אין שום תאריך מחייב, "כי אין לוח קדוש וכי בהתאם להצהרת העקרונות, ישראל מחויבת להשלים את הנסיגה מעזה ויריחו ארבעה חודשים אחרי חתימת ההסכם לנסיגת צה"ל, שעדיין לא נחתם - ולא ייחתם בהכרח במחצית אפריל" ("הארץ", 30.12.93). להפך: המחנה היוני מפגין הבנה מופלגת לקשיי המשא ומתן ואין בעיכובים שוליים כלשהם כדי להניא אותו מדעתו. לא רק פרשני החצר המובהקים חוזרים וממחזרים את מסרי השלטון, אלא פשוט כל כותבי הטורים, ללא יוצא מן הכלל, הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המשא ומתן, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. זהו, אגב, תפקידם המסורתי של היונים בארץ: הם תומכים כמובן במדינה פלשתינית - אבל "לא עכשיו"; תמיד יש סיבה טובה לדחות את העניין, וכך בעצם להתנער ממנו לחלוטין. מעניין, למשל, מה יש לגדעון סאמט לומר ביום הנסיגה המיועד: הוא מגלה הבנה מוחלטת להסברי הרמטכ"ל ש"בטקסטים שקולים ומשכנעים בפשטותם הסביר ... את הקושי האמיתי להאיץ את היישום בתוך מסגרת הזמן שהיתוו הפוליטיקאים באוסלו", ומשתף אותנו ברגשות התפעמותו: "מתי היה אש"ף יכול לחלום שבצמרת המטכ"ל הישראלי יישב מישהו שיביא במידה כזאת בחשבון גם את המצוקות של הצד השני? ההנהגה הפלשתינית  עוד  צריכה  להוכיח  שהיא  ראויה לאישים הגונים, רציניים ויצירתיים כמו אלה שעומדים מולה בשיחות" (הארץ, 13.12.93). ושבוע לאחר מכן ממשיך סאמט לפתח את הצידוק העמוק לדחיה: "..במשך השנים נעשינו לא רק למודי סבל וחרדות. הפכנו גם לציניים יותר. הורגלנו להבין שהדברים האלה, שנמשכים כבר עשרות שנים, צריכים ליטול את הזמן שלהם." (הארץ, 22.12.93)

בדצמבר, אם כן, נקבעו בתודעה הקולקטיבית הטענות שלפי הערכתי ילוו אותנו עוד זמן רב: "אין מה למהר", "יש חורים בהסכם". מה שהוצג בספטמבר כאירוע היסטורי - תנופת עשייה אדירה - הופך עכשיו לתהליך מייגע וקשה, נטל כבד שעלינו להתמודד איתו. ויש לזכור: מדובר אחרי הכל רק בהסדר הביניים. אם אי פעם ייגמר המו"מ על הסדר הביניים, אמורה זו להיות רק ההתחלה למו"מ הבא - על הסדר קבע.

בדצמבר, אם כן, נקבעו בתודעה הקולקטיבית הטענות שלפי הערכתי ילוו אותנו עוד זמן רב: "אין מה למהר", "יש חורים בהסכם". מה שהוצג בספטמבר כאירוע היסטורי - תנופת עשייה אדירה - הופך עכשיו לתהליך מייגע וקשה, נטל כבד שעלינו להתמודד איתו. ויש לזכור: מדובר אחרי הכל רק בהסדר הביניים. אם אי פעם ייגמר המשא ומתן על הסדר הביניים, אמורה זו להיות רק ההתחלה למשא ומתן הבא - על הסדר קבע.

סטודנט א': לא ברור לי משהו. גם אם השערה ב' נכונה, לא היינו מצפים לקיפאון הנוכחי במשא-ומתן. אם באמת ישראל מעונינת לחזק את ערפאת - ולו גם כמושל מטעמה בשטחים - ניתן היה לצפות שתשתף איתו פעולה, ולפחות לא תעמוד מנגד שעה שאויביו צוברים כוח; אבל בשטח ישראל הפקירה אותו. הממשלה מסרבת לנקוט במחוות כמו שחרור אסירים או פשרה סמלית בסוגיית השליטה במעברי הגבול. כך לא נוהגים בבן-ברית.

סטודנט א': לא ברור לי משהו. גם אם השערה ב' נכונה, לא היינו מצפים לקיפאון הנוכחי במשא-ומתן. אם באמת ישראל מעונינת לחזק את ערפאת - ולו גם כמושל מטעמה בשטחים - ניתן היה לצפות שתשתף איתו פעולה, ולפחות לא תעמוד מנגד שעה שאויביו צוברים כוח; אבל בשטח ישראל הפקירה אותו. הממשלה מסרבת לנקוט במחוות כמו שחרור אסירים או פשרה סמלית בסוגיית השליטה במעברי הגבול. כך לא נוהגים בבן-ברית.