שינויים

עד כה פיתחנו כלים לזהות את מרכיבי התעמולה והמניפולציה בתקשורת. ראינו שבתחומים המרכזיים של המציאות הפוליטית, התקשורת משקפת וממחזרת את עמדות המערכת השלטונית, ושאין בה כמעט ביטוי לתפישות אלטרנטיביות של אותם תחומים. השאלה הבאה היא כיצד מתגוננים ממניפולציה ותעמולה. התשובה האידאלית היא כמובן, לשנות את התקשורת. אין זה חסר תקווה. גם בתוך הסד המגביל של מערכות העיתונים או הטלוויזיה, יש אפשרות לכותבים יחידים להגניב ידיעות חתרניות, אם כי הדבר כרוך במאבק ובאומץ. אך בעוד חזון התקשורת החתרנית נראה רחוק מן העין, אפשרות נגישה יותר היא לפתח הרגלים של קריאה חתרנית- קריאה שמשחזרת את תמונת המציאות האמיתית, מתוך הנתונים הנגישים בתקשורת.

עד כה פיתחנו כלים לזהות את מרכיבי התעמולה והמניפולציה בתקשורת. ראינו שבתחומים המרכזיים של המציאות הפוליטית, התקשורת משקפת וממחזרת את עמדות המערכת השלטונית, ושאין בה כמעט ביטוי לתפישות אלטרנטיביות של אותם תחומים. השאלה הבאה היא כיצד מתגוננים ממניפולציה ותעמולה. התשובה האידאלית היא כמובן, לשנות את התקשורת. אין זה חסר תקווה. גם בתוך הסד המגביל של מערכות העיתונים או הטלוויזיה, יש אפשרות לכותבים יחידים להגניב ידיעות חתרניות, אם כי הדבר כרוך במאבק ובאומץ. אך בעוד חזון התקשורת החתרנית נראה רחוק מן העין, אפשרות נגישה יותר היא לפתח הרגלים של קריאה חתרנית- קריאה שמשחזרת את תמונת המציאות האמיתית, מתוך הנתונים הנגישים בתקשורת.

עמדנו כבר על כך שמרכז הכובד של התעמולה הוא בעיצוב תבניות המציאות , כלומר, דווקא השאלה הפשוטה ביותר- מה קורה?- היא, לרוב, השאלה הקשה ביותר. בשאלות של עמדה ערכית ושיפוט המציאות, קל יותר לצרכני התקשורת לנקוט עמדה עצמאית, איש איש על פי עקרונותיו. למשל, בשנות השבעים והשמונים התמקד הדיון הציבורי בכיבוש בשאלות ערכיות: האם הכיבוש מוצדק או לא (טוב או רע). למעשה הויכוח הזה הוכרע בתקופת האינתיפאדה לטובת מתנגדי הכיבוש. התפלגות החברה הישראלית, לפי הסקרים ונתונים אחרים היא: שליש במוצהר נגד המשך הכיבוש, שליש במוצהר בעד המשך הכיבוש ופיתוח ההתנחלויות, ושליש אמצעי שאינו נוקט עמדה עקרונית, אך האינטרס שמנחה אותו הוא הרצון לחיות חיים סבירים, להקים משפחה, להתפרנס ולא לחשוש מפצצות באוטובוסים. שליש האמצע התייצב בסקרים שמיד אחרי אוסלו לטובת ההסכם שנקלט אז כמוליך לסיום הכיבוש, כולל פינוי ההתנחלויות בטווח של חמש שנים. כלומר, רוב של שני שליש בציבור הישראלי הוא נגד המשך הכיבוש.

עמדנו כבר על כך שמרכז הכובד של התעמולה הוא בעיצוב תבניות המציאות , כלומר, דווקא השאלה הפשוטה ביותר- מה קורה?- היא, לרוב, השאלה הקשה ביותר. בשאלות של עמדה ערכית ושיפוט המציאות, קל יותר לצרכני התקשורת לנקוט עמדה עצמאית, איש איש על פי עקרונותיו. למשל, בשנות השבעים והשמונים התמקד הדיון הציבורי בכיבוש בשאלות ערכיות: האם הכיבוש מוצדק או לא (טוב או רע). למעשה הוויכוח הזה הוכרע בתקופת האינתיפאדה לטובת מתנגדי הכיבוש. התפלגות החברה הישראלית, לפי הסקרים ונתונים אחרים היא: שליש במוצהר נגד המשך הכיבוש, שליש במוצהר בעד המשך הכיבוש ופיתוח ההתנחלויות, ושליש אמצעי שאינו נוקט עמדה עקרונית, אך האינטרס שמנחה אותו הוא הרצון לחיות חיים סבירים, להקים משפחה, להתפרנס ולא לחשוש מפצצות באוטובוסים. שליש האמצע התייצב בסקרים שמיד אחרי אוסלו לטובת ההסכם שנקלט אז כמוליך לסיום הכיבוש, כולל פינוי ההתנחלויות בטווח של חמש שנים. כלומר, רוב של שני שליש בציבור הישראלי הוא נגד המשך הכיבוש.

לכאורה הויכוח הערכי הזה הוכרע והסתיים. גם בניתוח המסרים של השלטון והתקשורת. לא נמצא כרגע תמיכה בהמשך הכיבוש. להיפך- המסר הוא שאנו מתקרבים בצעדי ענק לסיומו. אך השאלה המכרעת היא האם זה אכן מה שקורה. כלומר, השאלה על תבנית המציאות ולא על שיפוטה הערכי. בנושא זה מתרכזת היום התעמולה, וקל להבין למה. נניח לרגע שהאינטרס של מערכות הכוח בחברה הישראלית הוא מימוש תכנית האוטונומיה - כלומר, שימור הכיבוש בתנאים טובים יותר. - (בגלל מקורות המים בשטחים, הקרקע הזמינה במרכז הארץ וכו'-) כל עוד רוב החברה מזהה זאת גם כאינטרס שלו, כפי שהיה עד שנות התשעים, אין בעיה מיוחדת במימוש גלוי של אינטרס זה. אך אם שני שליש מהחברה הישראלית הם נגד הכיבוש, הרבה יותר יעיל לשכנע את הרוב הזה שהכיבוש בעצם נגמר.

לכאורה הוויכוח הערכי הזה הוכרע והסתיים. גם בניתוח המסרים של השלטון והתקשורת. לא נמצא כרגע תמיכה בהמשך הכיבוש. להיפך- המסר הוא שאנו מתקרבים בצעדי ענק לסיומו. אך השאלה המכרעת היא האם זה אכן מה שקורה. כלומר, השאלה על תבנית המציאות ולא על שיפוטה הערכי. בנושא זה מתרכזת היום התעמולה, וקל להבין למה. נניח לרגע שהאינטרס של מערכות הכוח בחברה הישראלית הוא מימוש תכנית האוטונומיה - כלומר, שימור הכיבוש בתנאים טובים יותר. - (בגלל מקורות המים בשטחים, הקרקע הזמינה במרכז הארץ וכו'-) כל עוד רוב החברה מזהה זאת גם כאינטרס שלו, כפי שהיה עד שנות התשעים, אין בעיה מיוחדת במימוש גלוי של אינטרס זה. אך אם שני שליש מהחברה הישראלית הם נגד הכיבוש, הרבה יותר יעיל לשכנע את הרוב הזה שהכיבוש בעצם נגמר.

מלבד בעיה זו של שכנוע החברה הישראלית, ישנה בעיה נוספת עם החברה הפלשתינית: כדי שערפאת יוכל למלא את תפקידו כמושל האוטונומיה, נחוץ לשכנע גם את העם הפלשתיני שבסוף הדרך צפוי לו סיום הכיבוש ומדינה. באופן כללי יותר, בעולם המערבי כיום , התעמולה של מערכות הכוח - ובעקבותיהם התקשורת - מתמקדת בבניית תבניות מציאות אופטימיות ומסולפות. בשעה שמפרקים את מדינת הרווחה לטובת התאגידים וגוזלים מרוב האזרחים את הזכות הבסיסית לקיום בכבוד, תבניות המציאות שלתוכן יוצקים את התהליך הזה הן תבניות אופטימיות של צמיחה ושגשוג. גם אם הדרך כרוכה בקשיים - כך התעמולה- בסוף ייהנו ממנה כולם.

מלבד בעיה זו של שכנוע החברה הישראלית, ישנה בעיה נוספת עם החברה הפלשתינית: כדי שערפאת יוכל למלא את תפקידו כמושל האוטונומיה, נחוץ לשכנע גם את העם הפלשתיני שבסוף הדרך צפוי לו סיום הכיבוש ומדינה. באופן כללי יותר, בעולם המערבי כיום , התעמולה של מערכות הכוח - ובעקבותיהם התקשורת - מתמקדת בבניית תבניות מציאות אופטימיות ומסולפות. בשעה שמפרקים את מדינת הרווחה לטובת התאגידים וגוזלים מרוב האזרחים את הזכות הבסיסית לקיום בכבוד, תבניות המציאות שלתוכן יוצקים את התהליך הזה הן תבניות אופטימיות של צמיחה ושגשוג. גם אם הדרך כרוכה בקשיים - כך התעמולה- בסוף ייהנו ממנה כולם.