שינויים

"הלכנו להסכם הזה מתוך הנחה שערפאת הוא האיש היחיד בערוץ הפלשתיני שניתן לסגור איתו עסקה. והנה מאז החל המו"מ מתנהג היושב ראש, או הנשיא של מדינת פלשתין, בצורה מוזרה. סיכום אינו סיכום, מילה אינה מילה, הבנה אינה הבנה. ... אם ערפאת לא ישוב בימים הקרובים למסלול אוסלו המקורי - כדאי לממשלה לעשות פסק זמן בשיחות כדי להעריך מחדש את הסכם אוסלו ואת משמעותו. עלינו לבדוק קודם כל אם ערפאת הוא אכן האיש שאפשר לסגור עמו עסקה, כפי שחשבנו. אך בעיקר עלינו להבהיר לעצמנו, לאן כל המו"מ המוזר והחפוז הזה מוביל. אם מהרגע שנפנה את עזה ואת יריחו תיכון מדינה פלשתינית בהיסח הדעת, לא לכך התכוון הסכם אוסלו. ואין ביטחה שהציבור שלנו מוכן לדלג על שלב האוטונומיה ובשל עכשיו לשאת ולתת על "המעמד הסופי", כלומר על כינון מדינה פלשתינית". (יואל מרקוס, "הארץ", 4.1.94)

"הלכנו להסכם הזה מתוך הנחה שערפאת הוא האיש היחיד בערוץ הפלשתיני שניתן לסגור איתו עסקה. והנה מאז החל המו"מ מתנהג היושב ראש, או הנשיא של מדינת פלשתין, בצורה מוזרה. סיכום אינו סיכום, מילה אינה מילה, הבנה אינה הבנה. ... אם ערפאת לא ישוב בימים הקרובים למסלול אוסלו המקורי - כדאי לממשלה לעשות פסק זמן בשיחות כדי להעריך מחדש את הסכם אוסלו ואת משמעותו. עלינו לבדוק קודם כל אם ערפאת הוא אכן האיש שאפשר לסגור עמו עסקה, כפי שחשבנו. אך בעיקר עלינו להבהיר לעצמנו, לאן כל המו"מ המוזר והחפוז הזה מוביל. אם מהרגע שנפנה את עזה ואת יריחו תיכון מדינה פלשתינית בהיסח הדעת, לא לכך התכוון הסכם אוסלו. ואין ביטחה שהציבור שלנו מוכן לדלג על שלב האוטונומיה ובשל עכשיו לשאת ולתת על "המעמד הסופי", כלומר על כינון מדינה פלשתינית". (יואל מרקוס, "הארץ", 4.1.94)

"ואולי הוא כלל לא רוצה הסכם? אולי אחרי האופוריה של הטקס במדשאות הבית הלבן, אחרי שכמעט זכה בפרס נובל לשלום והתקבל בהתלהבות בבירות אירופה, קיבל יאסר ערפאת רגליים קרות לנוכח המציאות היום יומית האפורה? ... אין להכחיש שהצד שלנו מוכיח גמישות מעל ומעבר למצופה... גם הצד הפלשתיני, בדרגים הבינוניים שלו, מנהל משא ומתן מתקבל על הדעת: בקשיחות, אך לא מעבר להיגיון. רק כשהעניינים מגיעים לשלבי ההכרעה הסופיים, לאישור הדרג הפלשתיני העליון, הכל מתפוצץ. והדרג הפלשתיני העליון פירושו איש אחד - יאסר ערפאת." (רן כסלו, "הארץ", 4.1.94)

"ו/אולי הוא כלל לא רוצה הסכם? אולי אחרי האופוריה של הטקס במדשאות הבית הלבן, אחרי שכמעט זכה בפרס נובל לשלום והתקבל בהתלהבות בבירות אירופה, קיבל יאסר ערפאת רגליים קרות לנוכח המציאות היום יומית האפורה? ... אין להכחיש שהצד שלנו מוכיח גמישות מעל ומעבר למצופה... גם הצד הפלשתיני, בדרגים הבינוניים שלו, מנהל משא ומתן מתקבל על הדעת: בקשיחות, אך לא מעבר להיגיון. רק כשהעניינים מגיעים לשלבי ההכרעה הסופיים, לאישור הדרג הפלשתיני העליון, הכל מתפוצץ. והדרג הפלשתיני העליון פירושו איש אחד - יאסר ערפאת." (רן כסלו, "הארץ", 4.1.94)

אך כמובן, אין זו דעת בעלי הטורים בלבד. באורח פלא - זו גם דעתו של "העם" בשבוע הספציפי הזה. את קולו של "העם" מביא לנו צבי גילת במדורו ה"אותנטי" ב"ידיעות אחרונות" - הנקרא "נהג מונית". נהג המונית חוזר עבורנו, בסגנון ציורי יותר, כיאות ל"קולו של העם", על אותן סיסמאות בדיוק שניסחו העיתונאים הלמדנים של "הארץ". כך מציג את העם צבי גילת, מי שהיה בזמנו כתב לוחם ב"חדשות":

אך כמובן, אין זו דעת בעלי הטורים בלבד. באורח פלא - זו גם דעתו של "העם" בשבוע הספציפי הזה. את קולו של "העם" מביא לנו צבי גילת במדורו ה"אותנטי" ב"ידיעות אחרונות" - הנקרא "נהג מונית". נהג המונית חוזר עבורנו, בסגנון ציורי יותר, כיאות ל"קולו של העם", על אותן סיסמאות בדיוק שניסחו העיתונאים הלמדנים של "הארץ". כך מציג את העם צבי גילת, מי שהיה בזמנו כתב לוחם ב"חדשות":

(ידיעות אחרונות", 13.5.1980(

(ידיעות אחרונות", 13.5.1980(

העוצר נועד להגן על שלום התושבים. אבל מפני מי? מפני עצמם? ואולי מפני כדורי החיילים? מכל מקום, עם פעולה הגנתית קשה להתווכח, וממילא לא תמיד מתעניינים ברצונותיהם של מי שנכפתה עליהם הגנה זו. כחיזוק למוסריות שלנו, מתווספת דה-הומניזציה של האויב. הנמכה והצגה של הפלשתינאים כקרובים לחיות בלטה מאד בשנים הראשונות של האינתיפאדה. גם אם הקונצנזוס לא קיבל כינויים כמו "חיות דו-רגליות" או "ג'וקים מסוממים", הוא קיבל בעקיפין כינויים אחרים: האדם הפלשתינאי מופשט מזהותו האינדיבידואלית ונכלל תמיד בתוך "המון מוסת"; הוא אינו "מפגין", כי אם "מתפרע", הוא אינו גר ב"רחובות" אלא ב"סימטאות", וכיוב'.  

העוצר נועד להגן על שלום התושבים. אבל מפני מי? מפני עצמם? ו/אולי מפני כדורי החיילים? מכל מקום, עם פעולה הגנתית קשה להתווכח, וממילא לא תמיד מתעניינים ברצונותיהם של מי שנכפתה עליהם הגנה זו. כחיזוק למוסריות שלנו, מתווספת דה-הומניזציה של האויב. הנמכה והצגה של הפלשתינאים כקרובים לחיות בלטה מאד בשנים הראשונות של האינתיפאדה. גם אם הקונצנזוס לא קיבל כינויים כמו "חיות דו-רגליות" או "ג'וקים מסוממים", הוא קיבל בעקיפין כינויים אחרים: האדם הפלשתינאי מופשט מזהותו האינדיבידואלית ונכלל תמיד בתוך "המון מוסת"; הוא אינו "מפגין", כי אם "מתפרע", הוא אינו גר ב"רחובות" אלא ב"סימטאות", וכיוב'.  

עיצוב מאורעות האינתיפאדה דרך תמת המלחמה מבטיח לישראלים מצפון שקט. מרגע שהעימות בינינו לבין הפלשתינאים מקבל ממדים של מלחמה, חוקי המשחק שלו שוב אינם חוקים הנוהגים במצב של כיבוש. צד אחד מתגונן, חותר לשלום, ופועל במוסריות, ואילו הצד השני כל הזמן מחרחר ריב כחיית פרא. במצב של מלחמה מותר ואפילו צריך לנקוט אמצעים שחברה ליברלית מנועה מלנקוט בימי שלום: החל מירי לתוך קהל "מתפרעים" וכלה בדריסה גסה של כל זכויות האדם של ה"אויב". במלחמה יש הרוגים, מלחמה גובה קורבנות. בקיצור, תמת המלחמה מספקת אוצר של צידוקים לכובש על-מנת לשמור בו זמנית הן על מצב הכיבוש והן על דימויו העצמי המוסרי. אני רוצה לציין, שהאינתיפאדה לא הוצגה כמלחמה מראשיתה; היתה נקודת זמן ברורה מאד - בסביבות מרץ 88' - שבה עבר הדרג הפוליטי והצבאי בדיבורו על האינתיפאדה מלשון של "התקוממות עממית" ללשון של מלחמה. המעבר הזה לא היה מקרי, והקיף את כל הדרגים מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון.

עיצוב מאורעות האינתיפאדה דרך תמת המלחמה מבטיח לישראלים מצפון שקט. מרגע שהעימות בינינו לבין הפלשתינאים מקבל ממדים של מלחמה, חוקי המשחק שלו שוב אינם חוקים הנוהגים במצב של כיבוש. צד אחד מתגונן, חותר לשלום, ופועל במוסריות, ואילו הצד השני כל הזמן מחרחר ריב כחיית פרא. במצב של מלחמה מותר ואפילו צריך לנקוט אמצעים שחברה ליברלית מנועה מלנקוט בימי שלום: החל מירי לתוך קהל "מתפרעים" וכלה בדריסה גסה של כל זכויות האדם של ה"אויב". במלחמה יש הרוגים, מלחמה גובה קורבנות. בקיצור, תמת המלחמה מספקת אוצר של צידוקים לכובש על-מנת לשמור בו זמנית הן על מצב הכיבוש והן על דימויו העצמי המוסרי. אני רוצה לציין, שהאינתיפאדה לא הוצגה כמלחמה מראשיתה; היתה נקודת זמן ברורה מאד - בסביבות מרץ 88' - שבה עבר הדרג הפוליטי והצבאי בדיבורו על האינתיפאדה מלשון של "התקוממות עממית" ללשון של מלחמה. המעבר הזה לא היה מקרי, והקיף את כל הדרגים מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון.