שינויים

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

להסתדר ללא צמיחה (ספר)

אין שינוי בגודל, 22:06, 9 באוקטובר 2015
מ
החלפת טקסט – "פופלארי" ב־"פופולרי"
האמונה בקידמה היא האמונה שקיים [[תהליך]] איטי ובלתי רדנומלי שבו החיים לאט לאט משתפרים. רעיון זה נמצא בהתנגשות עם אמונות של רוב האנשים ברוב החברות ההיסטוריה. עד לתקופת ההשכלה אנשים האמינו כי או שהחיים בעתיד יהיו דומים לחיים בהווה, או שאנחנו בתהליך של התדרדרות איטית מתקופת ה"תור המוזהב" של גן-עדן לדוגמה. לטענת sydney pollard, הרעיון של הקידמה הוא רק בן 350 שנה, והוא נובע בעיקר משני מקורות שהחלו במאות ה-16-17. המקור האחד הוא [[המהפכה המדעית|החשיבה המדעית]] שהחלה ללמוד מניסויים ומתעוד מדוקדק של ממצאים ותצפיות, כך שלאט לאט נצבר עוד ועוד [[ידע]]. אלא שתהליך זה היה איטי מאד ולא השפיע באופן ישיר על רוב האנשים. המקור השני של רעיון הקידמה היה ההתקדמות החומרית ושינויים חיוביים בחיים של אנשים. אנשים החלו לשים לב לשינויים אלה ושמו לב גם שחייהם טובים במעט מחייהם של הוריהם, הם החלו לצפות שלילדיהם יהיו חיים טובים עוד יותר מאשר אלו שלהם. עם הנצחון של הפרלמט על המלוכה באנגליה במאה ה-17 הפילוסופים קיבלו את המבנה החברתי כדבר רצוי, הם מיקדו את תשומת הלב שלהם בנושא הכלכלי מתוך רצון לגרום למערכת להמשיך לעבוד ואפילו לרוץ עוד יותר מהר. דבר זה בא לידי ביטוי ב[[כלכלה פוליטית|כלכלה הפוליטית]] בהנהגת [[אדם סמית]].
עוד רעיון מרכזי בקידמה הוא שהיא אינה מוגבלת לקידמה מדעית וטכנולוגית, אלא גם להגדלת העושר, לקידמה תרבותית ואזרחית, לקידמה במבנה החברתי, בספרות ובאומנות. אפילו ב[[טבע האדם]] ובמבנה הביולוגי שלו. עד המאה ה-19 רעיון הקידמה לא היה מוגבל רק לפילוסופים ולמדענים אלא גם לאנשים אחרים, משכילים ושאינם משכילים. הרעיון שהחל ב[[בריטניה]], [[ארה"ב]], [[קנדה]] ו[[אוסטרליה]], התפשט לשאר העולם. היסטוריונים של אותה תקופה , במיוחד הזרם ההיסטורי הגרמני, תארו את החברות ההיסטוריות ככאלה שנמצאות על רצף אחד של [[אבולוציה חברתית ותרבותית|התפתחות תרבותית וחברתית]]. רעיונות דומים הפכו לפופלארים לפופולרים על ידי ספרו של w.w. rostow משנת 1960 - "השלבים של הצמיחה הכלכלית". עד המאה ה-20, רעיון זה היה מקובל על הזרם המרכזי בתרבות ובתקשורת.
===צמיחה כלכלית כקידמה===
בשנים לפני קיינס, היתה אמונה כי הממשלה לא יכולה כמעט לעשות דבר כדי למנוע אבטלה. התפקיד של הממשלה התמצא בשמירה על מיסים נמוכים, מניעת [[מונופול|מונופלים]] ושמירה על [[שוק תחרותי]]. אבל קיינס טען באופן תקדימי כי שכר נמוך אינו מעודד תעסוקה, אלא מקטין את ההוצאות. לפי קיינס האבטלה ב[[שוק חופשי]] ללא התערבות ממשלתית תהיה גבוה יותר יחסית לשוק עם ממשלה שתוציא יותר מכספי המיסים שלה, כלומר גרעון ממשלתי. ההוצאות הממשלתיות יגרמו ליותר ביקוש וכך ימריצו את המשק , כל עוד הן לא גבוהות מידי , שכן אז תיווצר [[אינפלציה]]. מדינות מערביות נקטו בגישה זו החל משנת 1945 במטרה להוריד את האבטלה ולתקרב ל[[תעסוקה מלאה]]. במשך 25 שנה, עד 1970 הם נחלו הצלחה מסחררת עם אבטלה נמוכה מאד ושיעורי צמיחה כלכלית גבוהים. בשנות ה-70 החלו תהליכים הן של התייקרות הנפט וכן תופעה חדשה של סטגפלציה - מיתון ועליה באבטלה יחד עם אינפלציה - דבר שהתאוריה הכלכלית של קיינס לא חזתה.
התאוריה של קיינס נועדה להיות תאוריה לטווח הקצר ולא לטווח הארוך. כך לדוגמה הוא גם לא מתחשב בתרומה של השקעה בתשתיות כדבר שיכול להעלות את הפריון של המשק בטווח הארוך. עם הירידה של קיינס החלה לעלות התאוריה המוניטרית שהפופלאריות שהפופולריות שלה הגיעה לשיא בשנות ה-90. אך כיום גם תאוריה זו אינה נחשבת לאורים ותומים. בנקים וממשלות כיום כבר לא מנסים להגיע ליעד של תעסוקה מלאה אלא להגיע לאיזון בין אבטלה נמוכה לבין אינפלציה נמוכה.
כך או כך השימוש בצמיחה כלכלית כבר לא נועד סתם להגדיל את התוצר הכלכלי ולהוסיף עוד מוצרים. החשש העיקרי הוא לא מפני פחות מידי מוצרים אלא מפני פחות מידי משרות.
עוד ועוד כלכלנים והוגים אחרים החלו לעסוק בבעיות של הצמיחה הכלכלית והחל ויכוח על תפקידה של הצמיחה הכלכלית. הדבר כולל את [[ג'ון קנת גלבריית]] 1958 ב[[חברת השפע (ספר)|חברת השפע]], [[עזרא משען]] ב-1967. גלבריית לא נתפס בהכרח על ידי כלכלנים אחרים ככלכלן אקדמי, ולכן דווקא ספרו של משען עורר ויכוח מתמשך בינו לבין wilfred beckerman שהגן על הצמיחה הכלכלית בשני ספרים.
בקרמן המשיך להגן על הצמיחה גם מאוחר יותר וכתב בשנות ה-90 את "קטן זה טיפשי" במענה לספרו הנודע של [[ארנסט שומכר]], "[[קטן זה יפה]]", שיצא לאור ב-1973. הרבה מהריונות של שומכר נצפו על ידי כלכלנים אחרים במיוחד על ידי המאמר של [[קנת בולדינג]] "[[בואה של ספינת החלל כדור הארץ]] משנת 1966, ומאוחר יותר זכו לניסוח מדוייק יותר גם על ידי [[הרמן דיילי]] שכתב את [[כלכלת מצב יציב (ספר)|כלכלת מצב יציב]] ב1977. בינתיים הרעיון של בעיות בצמיחה הכלכלית הלך ותפס תומכים בקרב כלכלנים אקדמים. בקרב הקהל הרחב ותנועות סביבתיות הערעור על צמיחה כלכלית זכה לפופלאריות לפופולריות בעקבות הספר [[גבולות לצמיחה]] שיצא לאור בשנת 1972 והפך לרב-מכר.
לחלק מהאנשים שהויכוח הוכרע נגד ההגיון של הצמיחה הכלכלית. עד כדי כך ש-Heinz Wolfgang Arndt, פרופסור לכלכלה, סיכם את הויכוח בשנת 1978 בספר בשם "עלייתה ונפילתה של הצמיחה הכלכלית" (The Rise and Fall of Economic Growth: A Study in Contemporary Thought)[http://books.google.co.il/books/about/The_Rise_and_Fall_of_Economic_Growth.html?id=6ClxQgAACAAJ&redir_esc=y] זו המשיכה להיות מדיניות מרכזית של רוב המדינות מאז ועד היום.

תפריט ניווט