47,332
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
'''כל העולם כולו שולחן גדול מאוד'''
מאת אביב לביא, הארץ 2.5.06
==הלקטנים==
דרור צחורי ושימי רף הם לקטנים: הם יודעים שבכל חלקת חורש מסתתר שפע של מזון, צריך רק לדעת לחפש. נכון שאבקת האורנים היא חסרת טעם, אבל לעלים של השום יש טעם של קולרבי
בצד הדרך נגלה מראה שגורם לי לבלום בחריקה: אדם מכובד למראה, בז'קט מהודר ועניבה, תולש חופן מפרחיו הסגולים של כליל החורש ולועס להנאתו. והוא לא לבד. מעברו השני של שביל העפר רוכנים שני צעירים בצלו של עץ אורן, שולים מהאדמה צנוברים שנשרו, מפצחים את הקליפה הקשה בעמל רב ולועסים את תוכה.
לרגע נדמה שכל הפארק - פארק קנדה ליד מודיעין, שבלבו אנחנו נמצאים - רוחש אנשים שהגיעו לכאן לפיקניק, שהתקרובת המוגשת בו היא הצמחייה המקומית. מבט בשעון מגלה שבני אדם מהיישוב - קל וחומר כאלה שמתהלכים בחליפות - אמורים להיות עכשיו בעיצומו של יום עבודה. בעצם, אולי הם בהפסקת צהריים והתפריט המועדף עליהם לא מוגש בשיפודייה שמתחת למשרד.
הצפייה באנשים שאוכלים שיחים (ולא סיחים) גורמת לי להבין, שגם אנחנו נראים קצת מוזר בשעות האחרונות, שבהן טעמנו עשרות סוגים של עלים, פרחים, זרעים וגבעולים. ההפתעות חיכו לנו עם כל נגיסה: לפרחים הלבנים והיפים של השום, כמה משונה, היה דווקא טעם של קולרבי. רק לקראת הסוף השתלטה על חלל הפה הארומה השומית המוכרת; העלים של חסת המצפן, שנקראת כך משום שהיא תמיד צומחת על ציר צפון-דרום, היו מרירים במידה נעימה; ואילו אבקת האורנים, שצבועה בצהוב עז, התגלתה כחסרת טעם לחלוטין. הנה אחד החסרונות של האכילה היישר מידה הפתוחה של אמא אדמה: אין שום טעם לבוא בטענות אל השף.
גדילן מצוי. אכיל על כל חלקיו
כשתיאמתי עם המדריכים, דרור ושימי, את היציאה למסע הליקוט, דימיינתי אותו אחרת לגמרי: חשבתי שנטפס קצת על עצים בפרדסים נטושים ונקטוף תפוזים, שיערתי שנמצא שקדיות פורחות, כיאה לתקופה שבין ט"ו בשבט לפרוץ האביב, קיוויתי לשחזר את לעיסת החמציצים והחובזות שזנחתי מאז ילדותי. אבל מתברר שלקטים מנוסים רואים בכל העולם כולו שולחן אחד גדול: למרות התכנון המוקדם להעפיל להרי ירושלים, שימי זיהה ליד מחלף לטרון חורשה עמוסת כל טוב וירדנו אל דרך העפר המובילה אליה.
מייד עם היציאה מהמכונית מתברר שהלקט המומחה והאדם הרגיל רואים אותה מציאות בעיניים שונות לגמרי. במקום שאני רואה פינה די סתמית של חורשה - שיח מוקף בעשבים גבוהים - שימי ודרור רואים ויטרינה של מעדנייה יוקרתית. בתוך שניות מקבלים הצמחים בשטח של מטר רבוע עשרות שמות וניתנים בהם סימנים - כאלה שמומלץ לאכול וכאלה שפחות כדאי. מתברר שמסתתרים שם מגוון טעמים, מרקמים ושימושים, שכנראה אפשר למצוא רק במטבח הזה. אני לועס את הסלט שהטבע רקח בשבילנו ובו בזמן מנסה לעכל את אשד המידע ששימי ודרור מזרימים לעברי. הידעתם? הצנוברים של אורן הגלעין הרבה יותר גדולים מאלה של האורן הירושלמי. וגם יותר קל לפצח אותם.
==כפר סולארי ודלק אקולוגי==
דרור הוא דרור צחורי, בן 34, שבעיקרון גר בפתח תקוה אבל למעשה קשה למצוא אותו יותר מיומיים באותה כתובת. הוא למד לתואר ראשון אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות ולתואר שני הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון. החיבה הגדולה שלו שמורה לפרויקטים שעושים שימוש בטכנולוגיות אלטרנטיוויות. בתקופה האחרונה הוא מתעמק בתחום האנרגיה הסולארית. בין השאר הקים בוואדי נעם, כפר בדווי לא מוכר בנגב, מערכת לייצור חשמל מהשמש ומרפאה והשתתף בפיתוח כפר סולארי שלם בפורטוגל.
שימי הוא שימי רף, בן 29, בן מושב חיבת ציון שליד חדרה. אחרי השירות הצבאי כחובש בשריון, עבר סדרה ארוכה של סדנאות והשתלמויות בתחום הגששות וההישרדות. הוא מדריך טיולים ומורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות, אבל בעיקר עוסק בחינוך - מלמד חקלאות אורגנית בישיבת כפר הרא"ה, עובד מטעם ארגון "שומרי הגן" עם תלמידי חינוך מיוחד בפנימייה בקיבוץ בחן, ומעביר סדנאות לייצור דלק ביתי של ביו-דיזל (דלק אקולוגי, שקרנו עולה אחרי כל משבר נפט עולמי).
בכל הנוגע לצמחי ארץ ישראל, שימי הוא מאגר עצום של ידע, שאותו רכש בשנים של שיטוטים, ליקוטים, טעימות, קריאה בספרים ואיסוף עצות מזקנות שעדיין מבשלות על פי מתכונים בני מאות שנים. חוץ מזה הוא משתדל לא לעשות יותר מדי לפרנסתו, אולי כי כשגרים רוב הזמן באוהל - כן, בדיוק כך - אין הרבה הוצאות. את הטיפי שלו הוא הקים מברושים וכפות דקלים בפאתי חיבת ציון, בלב מטע פקאן השייך להוריו. אנחנו יושבים בו בעיצומה של אחת הסערות העזות של החורף האחרון. שום טיפה לא נכנסת.
הם לא חיים מלקטות, אבל בהחלט משוכנעים שאפשר. לעתים הם מיישמים את זה למשך כמה ימים. דרור יורד לעתים לדרום, כדי להעביר סדנאות הישרדות לבני נוער. בימי הסדנה הוא והנערים שמשתתפים בסדנה צריכים להפיק את המזון שלהם מאדמת המדבר. הוא מתקומם נגד השימוש במלה "הישרדות": "כשאומרים הישרדות זה מתוך ראייה של מאבק. מי שמסתכל ככה על לקטות, רואה באופן דומה גם את החיים בעולם המודרני, שהוא לכאורה עולם של שפע. אין שום צורך להיאבק בטבע. במטר הרבוע שאנחנו יושבים בו יש המון. אנחנו לא צריכים לעבוד כל כך הרבה, הרבה דברים פשוט מצויים סביבנו. חיות לא עושות שום דבר בחלק גדול מהזמן. מחקרים על שבטים מנותקים באמזונס הראו שהם עובדים בסך הכל בין שעתיים לארבע שעות ביום, כדי לספק לעצמם מזון".
הם, סליחה על המלה, רוצים רק לשרוד. אנחנו שואפים לקצת יותר מזה - תרבות, מותרות.
רף: "האינדיאנים השקיעו יותר זמן בקישוט החצים מאשר בבנייה שלהם. הם ישבו סביב המדורה, שרו, סיפרו סיפורים, ציירו על קירות של מערות. זה פשוט לא נכון לומר שהם היו עסוקים רק בהישרדות".
למי שאוהב את המגע הלא אמצעי עם הטבע, היציאה למסע ליקוט היא תענוג צרוף, גם משום שהיא מהווה נסיעה במסלול המהיר בחזרה אל הילדות. מתי בפעם האחרונה התמרחתם במיץ האדום-הסגול של תות עץ? מתי טיפסתם על עץ כדי להשיג פרי חמקן שהתמקם סמוך לצמרת? רף וצחורי מכורים לטיפוס. הם אפילו מכירים מישהו שמתמחה ב"טיפוס אמנותי", ושימי למד ממנו כמה תעלולים. אבל בשביל שניהם הלקטות היא הרבה יותר מכיף לשמו. היא צורת חשיבה שקוראת תיגר על המוסכמות הרווחות בכל הנוגע למערכת היחסים שבין האדם למזונו.
==על הרצפה==
דוגמה טובה לכך יכולים לספק חילופי הדברים שהתנהלו בין צחורי לביני כשסיפר לי בפעם הראשונה על מסעות הליקוט שלו. מה זאת אומרת, הקשיתי, לאורך כל הילדות לא הפסיקו לשנן לנו שאסור לקטוף. אסור לקטוף צמחים מוגנים, הוא תיקן, את כל השאר מותר לקטוף ולפעמים זו אפילו הדרך שלנו לעזור לצמח להפיץ את הזרעים שלו ולהתרבות. וחוץ מזה, לא במקרה הוא מקפיד לומר "ליקוט" ולא "קטיף": רוב המזון שהוא מוצא במסעות האלה, בעיקר הפירות, פשוט מונח על הרצפה, מחכה שמישהו יגאל אותו רגע לפני שירקיב וייהפך לחסר תועלת.
בתור קו הגנה אחרון שלפתי את הפחדים הכמוסים: מגיל צעיר החדירו בנו את ההכרה שהטבע הוא מקום מסוכן, שורץ פטריות קטלניות וצמחים נוטפי ארס. צחורי ורף מכירים את החרדות האלה היטב. הם סבורים שעולם שלם של מושגים התעוות תוך כדי דהירתה של הציוויליזציה האנושית לעבר מה שמכונה קדמה. צחורי: "החברה האנושית עברה תהליך מאוד עצוב של התנכרות לטבע. זה הרי רק עניין של חינוך: מי שיש לו ידע מתאים יכול להסתדר בטבע בלי בעיה, לדעת מה טוב ומה לא, ולהשתמש בו לצרכיו. זה לא מאוד מסובך, אבל אנחנו משום מה מעדיפים להישאר בורים וכשלא יודעים החששות והפחדים רק מתגברים".
צחורי גם סבור שהבורות וחוסר האונים שהיא מולידה משרתים אינטרסים כלכליים: "מאז שהתרבות של ציידים-לקטים פינתה את מקומה לתרבות החקלאית, ובוודאי היום, כל מערכת ייצור המזון נהפכה למנגנון שמשרת את הצורך בשליטה. יש שפע של אוכל בעולם, אבל כל הזמן יש תחושה של מחסור. התרגלנו לאכול מזון מעובד, והתרגלנו לחשוב שאם לא יהיה מי שיגדל, יקטוף, ישנע ויארוז בשבילנו לא יהיה לנו מה לאכול. אני זוכר שפעם ניסיתי לתפוס טרמפ בצומת בצרפת, לא רחוק מפאריס, ולידי עמד קבצן שהיה צריך להתחנן יום שלם כדי לאסוף כמה גרושים. 200 מטר משם היו דונמים של מטעים נטושים של פירות מכל סוג, אבל לא עלה על דעתו שהוא יכול לספק את תצרוכת המזון שלו בהרבה פחות עבודה והרבה יותר כבוד. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל זה משל לחברה האנושית כולה. גם בישראל כל הזמן מדברים על יותר ויותר רעבים, אבל כשאתה יוצא לטבע אתה רואה שאתה מוקף במזון, ועוד הכי טוב ובריא שיש".
רף: "באירופה, אגב, יש יותר מודעות לנושא, גם בלי קשר לעוני, ואתה יכול לראות משפחות שלמות יוצאות בסופי שבוע ללקט. גם בארץ ראיתי לא מעט פעמים משפחות של עולים עושות את זה בסופי שבוע".
ובכל זאת, הרעיון לחזור לימי הציידים-לקטים לא כל כך מפתה בעיני.
צחורי: "הכוונה היא לא לחזור לאחור, אלא להתקדם. לנצל את הקדמה והטכנולוגיה שהגענו אליהן, אבל במקביל להחזיר את תחושת הביטחון שהטבע והמזון תמיד נמצאים שם בשבילך, בלי שתזדקק להתערבות של אף אחד. להחזיר לאנשים את הידע והכלים להסתדר בסביבה טבעית, ומתוך כך את תחושת השפע, את האמון בעצמם ואחד בשני. בקיצור, את העצמאות".
על פי התפישה הזו, אם כך, ליקוט הוא סוג של הכרזת עצמאות: כשאנחנו יוצאים ללקט אנחנו משילים מעצמנו מערך שלם של כבלים, איסורים ופחדים. זה לא שצחורי ורף ממליצים לנו לפשוט על השדות ולכרסם מכל הבא ליד בלי הבחנה. ממש לא. אבל הם משוכנעים שאין מקום לפאניקה.
הורעלתם פעם?
רף: "בעבר הרחוק היו לי שני מקרים של שלשול. בדרך כלל אם אוכלים משהו שלא אמורים לאכול זה נגמר בזה, ממש כמו כששותים חלב מקולקל. אבל אני לא דוגמה טובה, כי אני מרגיש שיש לי שליחות לסלול את הדרך לאחרים, וכחלק מזה אני מנסה מדי פעם דברים שיש בהם סיכון מסוים".
צחורי: "אני ממליץ בחום ללמוד לסמוך על חוש הטעם שלנו. חלק מהצמחים הרעילים, כמו קיקיון או הרדוף, כל כך מרים שפשוט אי אפשר לאכול אותם. ברגע שאתה שם אותם על הלשון אתה מרגיש את זה. הרבה צמחים פשוט לא רוצים שיאכלו אותם, והם פיתחו עם האבולוציה חומרי הגנה שהם רעילים בשבילנו, כמו זן הבר של השקד המר, שמכיל ציאניד. אנחנו מצדנו פיתחנו יכולת לזהות רעלים ולהימנע מהם, בעזרת חוש הטעם. ככל שמעמיסים פחות גירויים על החוש הזה, הוא נהפך לנקי ובהיר יותר".
רף: "חייבים להוסיף כאן הערת אזהרה - חלק מפטריות הרעל מאוד מאוד טעימות, ולמי שלא בקיא בהבדלים ביניהן אני ממליץ להימנע".
ובכל זאת, בתור הדיוט גמור, אני חש חוסר ביטחון לצאת לשדה ולהתחיל לזלול. מה אתם מציעים לי?
רף: "אני מציע לך לקחת את זה צעד אחר צעד. לא רוכשים את כל הידע ביום אחד. לאסוף התנסויות. אם אתה מכיר מישהו שיודע, אפילו קצת, צא אתו. בכל מקרה, לצורך זיהוי ודאי של הצמח, כדאי להיעזר במגדיר צמחים. כדי ללמוד אילו צמחים אכילים ובאיזו עונה, אפשר להיעזר במדריכים. למשל, האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל או הספרים הנהדרים של נסים קריספיל. אני גם מציע ללמוד כל פעם על צמח אחד, להכיר את החלקים השונים שלו - העלים, הגבעול, הפרחים, הנבטים - שבהם כמעט תמיד טמון הערך התזונתי הכי גבוה. ואחרי כל זה, לא לאכול משהו שיש לגביו ספק".
ואפשר כמובן להתחיל ממה שכולנו מכירים - פירות. כשהם ירוקים הם בדרך כלל לא בשלים ולא ראויים למאכל. כשהם מגיעים לצבעים מפתים - כתום ואדום - אפשר לראות בכך הזמנה לסעודה, אם כי רף וצחורי מעירים שלחלק מצמחי הבר יש פירות צבעוניים שהם דווקא רעילים, ומדגישים שלא מומלץ לחקות את בעלי החיים: לעתים מה שעושה להם טוב, טומן בלגאן גדול לבני אדם.
מנקודת המבט של הטבע, הבעיה היחידה היא שאנחנו לא ממלאים את חלקנו בהסכם: הפירות מעוניינים שנאכל אותם מתוך הנחה שנטיל את צואתנו, ובתוכה הזרעים, בנקודה אחרת בשטח, וכך נתרום להפצת הדורות הבאים. בתוכנית המתאר של האבולוציה כנראה לא הביאו בחשבון את המצאת השירותים.
==קלמנטינות משמאל!==
בסיום פגישתנו השנייה, בעודנו נוסעים בדרך עפר בוצית באזור השרון, הכריז דרור: "היי, קלמנטינות משמאל!" דילגנו בשמחה לעבר הפרדס הקטן, שעציו עמוסים פירות כתומים, אבל משהו הטריד אותי. שמעתי בתוכי את קול מצפונו של האזרח ההגון שגדל על ברכיה של חברה המקדשת את זכות הקניין.
איך אתה יודע שהקלמנטינות האלה לא שייכות לאף אחד?
"אם אני רואה שהשטח לא מטופל, כמו כאן שהעשבייה גדלה פרא, ואם אני רואה שחלק מהפירות כבר מרקיבים על הרצפה בלי שקטפו אותם, אני יודע שגם אם האדמה הזאת שייכת למישהו, הוא לבטח לא מעוניין בפירות שהיא נותנת ולא מתכוון לאכול אותם. במצב כזה אין לי שום נקיפות מצפון. אני מרגיש חופשי לגמרי לאכול וליהנות".
קרה פעם שחגגת בפרדס או בשדה ובעל הבית יצא אליך בזעקות שבר? באמריקה יורים במקרים כאלה.
"מעולם לא. להיפך - המון פעמים אנשים יוצאים אלינו ומביעים שמחה על זה שסוף סוף מישהו טורח לקטוף ולנצל את מה שגדל להם על העצים, אחרת זה סתם מתבזבז. יש בארץ המון אנשים מבוגרים שיש להם ליד הבית חלקות שאין להם רצון או יכולת לטפל בהן. יש המון חקלאים שעברו הסבה לעיסוקים אחרים והאדמות שלהם נשארו מיותמות, צריך רק להסתובב ולפתוח את העיניים. אבל בכל מקרה אני מעדיף לשאול. עד היום, תמיד נעניתי בחיוך או אפילו צוידתי בשקית שאוכל למלא בה עוד".
אחד מאירועי השיא בלוח השנה של צחורי מגיע בקיץ, אז הוא מבלה שבוע או יותר בפינה נידחת של רמת הגולן המכונה בפיו "גן עדן", מהסיבה הפשוטה ש"אתה אוכל שם את מה שמסביבך. פטל, סברסים, ענבים, שקדים, אגוזי מלך, שיזף, תאנים, תותי עץ. בכלל, בקיץ אין שום בעיה להסתדר בטבע. יש סברס בכל מקום, תאנים בשפע, אפשר למצוא גם ענבים והשקדים כבר בשלים. זה שבוע שבו כל בוקר אני מוצא את עצמי על עץ אחר, וכשאמא שלי, כדרכן של אמהות, מתקשרת ושואלת בדאגה ?אתה אוכל?' התשובה הקבועה והכנה שלי היא ?כל הזמן'".
לעתים צחורי ורף, כמו אחרים במילייה של שוחרי הסביבה, ממסדים מעט את פעילות הליקוט: כשהם מזהים מטע זיתים שלא נמסק, למשל, הם מציעים לבעליו לקחת על כתפיהם את משימת המסיק, בתמורה לחלוקה של הזיתים על פי המקובל - חצי-חצי. בדרך כלל, הם אומרים, הצעות כאלה נענות בשמחה.
הגשם ממשיך לקרקש על הטיפי של שימי. היום הוא כבר לא יוכל להדליק מדורה בחוץ, ויסתפק בלהבה הצנועה שבפנים. הוא מרתיח מים לתה, מזדחל החוצה דרך הפתח ומצחו מתקמט בדרך להכרעה גורלית: לפחות עשרים סוגי עשבים צמחו בחורף האחרון וממתינים בהכנעה ליד פתח האוהל, אבל את מי מהם מתחשק לו לשתות עכשיו?
==מה אפשר ללקט ביום העצמאות?==
כל עונה ומאפייני הלקטות שלה. בסוף האביב רוב העלים הירוקים של החורף כבר לא אתנו, ופירות הקיץ עדיין לא הבשילו. ובכל זאת, לא אלמן ישראל. בימים אלה אפשר למצוא בשפע פירות כמו תות עץ, שיזף ואשחר, ובעיקר הרבה זרעים. רשימה חלקית: זרעים יבשים של חרדל, בקיה, פול מצוי (שהוא סוג מתורבת של בקיה), סרפד, גדילן, גבעולים של אספרגוס.
את המידע המרוכז והמסודר ביותר על קורסים בליקוט אפשר למצוא באתר של "שומרי הגן" בכתובת [http://www.shomreihagan.org] ובאתר של שימי רף [http://www.hatipi.com]
[[קטגוריה:מזון]]
[[קטגוריה:כתבות סביבה]]
מאת אביב לביא, הארץ 2.5.06
==הלקטנים==
דרור צחורי ושימי רף הם לקטנים: הם יודעים שבכל חלקת חורש מסתתר שפע של מזון, צריך רק לדעת לחפש. נכון שאבקת האורנים היא חסרת טעם, אבל לעלים של השום יש טעם של קולרבי
בצד הדרך נגלה מראה שגורם לי לבלום בחריקה: אדם מכובד למראה, בז'קט מהודר ועניבה, תולש חופן מפרחיו הסגולים של כליל החורש ולועס להנאתו. והוא לא לבד. מעברו השני של שביל העפר רוכנים שני צעירים בצלו של עץ אורן, שולים מהאדמה צנוברים שנשרו, מפצחים את הקליפה הקשה בעמל רב ולועסים את תוכה.
לרגע נדמה שכל הפארק - פארק קנדה ליד מודיעין, שבלבו אנחנו נמצאים - רוחש אנשים שהגיעו לכאן לפיקניק, שהתקרובת המוגשת בו היא הצמחייה המקומית. מבט בשעון מגלה שבני אדם מהיישוב - קל וחומר כאלה שמתהלכים בחליפות - אמורים להיות עכשיו בעיצומו של יום עבודה. בעצם, אולי הם בהפסקת צהריים והתפריט המועדף עליהם לא מוגש בשיפודייה שמתחת למשרד.
הצפייה באנשים שאוכלים שיחים (ולא סיחים) גורמת לי להבין, שגם אנחנו נראים קצת מוזר בשעות האחרונות, שבהן טעמנו עשרות סוגים של עלים, פרחים, זרעים וגבעולים. ההפתעות חיכו לנו עם כל נגיסה: לפרחים הלבנים והיפים של השום, כמה משונה, היה דווקא טעם של קולרבי. רק לקראת הסוף השתלטה על חלל הפה הארומה השומית המוכרת; העלים של חסת המצפן, שנקראת כך משום שהיא תמיד צומחת על ציר צפון-דרום, היו מרירים במידה נעימה; ואילו אבקת האורנים, שצבועה בצהוב עז, התגלתה כחסרת טעם לחלוטין. הנה אחד החסרונות של האכילה היישר מידה הפתוחה של אמא אדמה: אין שום טעם לבוא בטענות אל השף.
גדילן מצוי. אכיל על כל חלקיו
כשתיאמתי עם המדריכים, דרור ושימי, את היציאה למסע הליקוט, דימיינתי אותו אחרת לגמרי: חשבתי שנטפס קצת על עצים בפרדסים נטושים ונקטוף תפוזים, שיערתי שנמצא שקדיות פורחות, כיאה לתקופה שבין ט"ו בשבט לפרוץ האביב, קיוויתי לשחזר את לעיסת החמציצים והחובזות שזנחתי מאז ילדותי. אבל מתברר שלקטים מנוסים רואים בכל העולם כולו שולחן אחד גדול: למרות התכנון המוקדם להעפיל להרי ירושלים, שימי זיהה ליד מחלף לטרון חורשה עמוסת כל טוב וירדנו אל דרך העפר המובילה אליה.
מייד עם היציאה מהמכונית מתברר שהלקט המומחה והאדם הרגיל רואים אותה מציאות בעיניים שונות לגמרי. במקום שאני רואה פינה די סתמית של חורשה - שיח מוקף בעשבים גבוהים - שימי ודרור רואים ויטרינה של מעדנייה יוקרתית. בתוך שניות מקבלים הצמחים בשטח של מטר רבוע עשרות שמות וניתנים בהם סימנים - כאלה שמומלץ לאכול וכאלה שפחות כדאי. מתברר שמסתתרים שם מגוון טעמים, מרקמים ושימושים, שכנראה אפשר למצוא רק במטבח הזה. אני לועס את הסלט שהטבע רקח בשבילנו ובו בזמן מנסה לעכל את אשד המידע ששימי ודרור מזרימים לעברי. הידעתם? הצנוברים של אורן הגלעין הרבה יותר גדולים מאלה של האורן הירושלמי. וגם יותר קל לפצח אותם.
==כפר סולארי ודלק אקולוגי==
דרור הוא דרור צחורי, בן 34, שבעיקרון גר בפתח תקוה אבל למעשה קשה למצוא אותו יותר מיומיים באותה כתובת. הוא למד לתואר ראשון אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות ולתואר שני הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון. החיבה הגדולה שלו שמורה לפרויקטים שעושים שימוש בטכנולוגיות אלטרנטיוויות. בתקופה האחרונה הוא מתעמק בתחום האנרגיה הסולארית. בין השאר הקים בוואדי נעם, כפר בדווי לא מוכר בנגב, מערכת לייצור חשמל מהשמש ומרפאה והשתתף בפיתוח כפר סולארי שלם בפורטוגל.
שימי הוא שימי רף, בן 29, בן מושב חיבת ציון שליד חדרה. אחרי השירות הצבאי כחובש בשריון, עבר סדרה ארוכה של סדנאות והשתלמויות בתחום הגששות וההישרדות. הוא מדריך טיולים ומורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות, אבל בעיקר עוסק בחינוך - מלמד חקלאות אורגנית בישיבת כפר הרא"ה, עובד מטעם ארגון "שומרי הגן" עם תלמידי חינוך מיוחד בפנימייה בקיבוץ בחן, ומעביר סדנאות לייצור דלק ביתי של ביו-דיזל (דלק אקולוגי, שקרנו עולה אחרי כל משבר נפט עולמי).
בכל הנוגע לצמחי ארץ ישראל, שימי הוא מאגר עצום של ידע, שאותו רכש בשנים של שיטוטים, ליקוטים, טעימות, קריאה בספרים ואיסוף עצות מזקנות שעדיין מבשלות על פי מתכונים בני מאות שנים. חוץ מזה הוא משתדל לא לעשות יותר מדי לפרנסתו, אולי כי כשגרים רוב הזמן באוהל - כן, בדיוק כך - אין הרבה הוצאות. את הטיפי שלו הוא הקים מברושים וכפות דקלים בפאתי חיבת ציון, בלב מטע פקאן השייך להוריו. אנחנו יושבים בו בעיצומה של אחת הסערות העזות של החורף האחרון. שום טיפה לא נכנסת.
הם לא חיים מלקטות, אבל בהחלט משוכנעים שאפשר. לעתים הם מיישמים את זה למשך כמה ימים. דרור יורד לעתים לדרום, כדי להעביר סדנאות הישרדות לבני נוער. בימי הסדנה הוא והנערים שמשתתפים בסדנה צריכים להפיק את המזון שלהם מאדמת המדבר. הוא מתקומם נגד השימוש במלה "הישרדות": "כשאומרים הישרדות זה מתוך ראייה של מאבק. מי שמסתכל ככה על לקטות, רואה באופן דומה גם את החיים בעולם המודרני, שהוא לכאורה עולם של שפע. אין שום צורך להיאבק בטבע. במטר הרבוע שאנחנו יושבים בו יש המון. אנחנו לא צריכים לעבוד כל כך הרבה, הרבה דברים פשוט מצויים סביבנו. חיות לא עושות שום דבר בחלק גדול מהזמן. מחקרים על שבטים מנותקים באמזונס הראו שהם עובדים בסך הכל בין שעתיים לארבע שעות ביום, כדי לספק לעצמם מזון".
הם, סליחה על המלה, רוצים רק לשרוד. אנחנו שואפים לקצת יותר מזה - תרבות, מותרות.
רף: "האינדיאנים השקיעו יותר זמן בקישוט החצים מאשר בבנייה שלהם. הם ישבו סביב המדורה, שרו, סיפרו סיפורים, ציירו על קירות של מערות. זה פשוט לא נכון לומר שהם היו עסוקים רק בהישרדות".
למי שאוהב את המגע הלא אמצעי עם הטבע, היציאה למסע ליקוט היא תענוג צרוף, גם משום שהיא מהווה נסיעה במסלול המהיר בחזרה אל הילדות. מתי בפעם האחרונה התמרחתם במיץ האדום-הסגול של תות עץ? מתי טיפסתם על עץ כדי להשיג פרי חמקן שהתמקם סמוך לצמרת? רף וצחורי מכורים לטיפוס. הם אפילו מכירים מישהו שמתמחה ב"טיפוס אמנותי", ושימי למד ממנו כמה תעלולים. אבל בשביל שניהם הלקטות היא הרבה יותר מכיף לשמו. היא צורת חשיבה שקוראת תיגר על המוסכמות הרווחות בכל הנוגע למערכת היחסים שבין האדם למזונו.
==על הרצפה==
דוגמה טובה לכך יכולים לספק חילופי הדברים שהתנהלו בין צחורי לביני כשסיפר לי בפעם הראשונה על מסעות הליקוט שלו. מה זאת אומרת, הקשיתי, לאורך כל הילדות לא הפסיקו לשנן לנו שאסור לקטוף. אסור לקטוף צמחים מוגנים, הוא תיקן, את כל השאר מותר לקטוף ולפעמים זו אפילו הדרך שלנו לעזור לצמח להפיץ את הזרעים שלו ולהתרבות. וחוץ מזה, לא במקרה הוא מקפיד לומר "ליקוט" ולא "קטיף": רוב המזון שהוא מוצא במסעות האלה, בעיקר הפירות, פשוט מונח על הרצפה, מחכה שמישהו יגאל אותו רגע לפני שירקיב וייהפך לחסר תועלת.
בתור קו הגנה אחרון שלפתי את הפחדים הכמוסים: מגיל צעיר החדירו בנו את ההכרה שהטבע הוא מקום מסוכן, שורץ פטריות קטלניות וצמחים נוטפי ארס. צחורי ורף מכירים את החרדות האלה היטב. הם סבורים שעולם שלם של מושגים התעוות תוך כדי דהירתה של הציוויליזציה האנושית לעבר מה שמכונה קדמה. צחורי: "החברה האנושית עברה תהליך מאוד עצוב של התנכרות לטבע. זה הרי רק עניין של חינוך: מי שיש לו ידע מתאים יכול להסתדר בטבע בלי בעיה, לדעת מה טוב ומה לא, ולהשתמש בו לצרכיו. זה לא מאוד מסובך, אבל אנחנו משום מה מעדיפים להישאר בורים וכשלא יודעים החששות והפחדים רק מתגברים".
צחורי גם סבור שהבורות וחוסר האונים שהיא מולידה משרתים אינטרסים כלכליים: "מאז שהתרבות של ציידים-לקטים פינתה את מקומה לתרבות החקלאית, ובוודאי היום, כל מערכת ייצור המזון נהפכה למנגנון שמשרת את הצורך בשליטה. יש שפע של אוכל בעולם, אבל כל הזמן יש תחושה של מחסור. התרגלנו לאכול מזון מעובד, והתרגלנו לחשוב שאם לא יהיה מי שיגדל, יקטוף, ישנע ויארוז בשבילנו לא יהיה לנו מה לאכול. אני זוכר שפעם ניסיתי לתפוס טרמפ בצומת בצרפת, לא רחוק מפאריס, ולידי עמד קבצן שהיה צריך להתחנן יום שלם כדי לאסוף כמה גרושים. 200 מטר משם היו דונמים של מטעים נטושים של פירות מכל סוג, אבל לא עלה על דעתו שהוא יכול לספק את תצרוכת המזון שלו בהרבה פחות עבודה והרבה יותר כבוד. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל זה משל לחברה האנושית כולה. גם בישראל כל הזמן מדברים על יותר ויותר רעבים, אבל כשאתה יוצא לטבע אתה רואה שאתה מוקף במזון, ועוד הכי טוב ובריא שיש".
רף: "באירופה, אגב, יש יותר מודעות לנושא, גם בלי קשר לעוני, ואתה יכול לראות משפחות שלמות יוצאות בסופי שבוע ללקט. גם בארץ ראיתי לא מעט פעמים משפחות של עולים עושות את זה בסופי שבוע".
ובכל זאת, הרעיון לחזור לימי הציידים-לקטים לא כל כך מפתה בעיני.
צחורי: "הכוונה היא לא לחזור לאחור, אלא להתקדם. לנצל את הקדמה והטכנולוגיה שהגענו אליהן, אבל במקביל להחזיר את תחושת הביטחון שהטבע והמזון תמיד נמצאים שם בשבילך, בלי שתזדקק להתערבות של אף אחד. להחזיר לאנשים את הידע והכלים להסתדר בסביבה טבעית, ומתוך כך את תחושת השפע, את האמון בעצמם ואחד בשני. בקיצור, את העצמאות".
על פי התפישה הזו, אם כך, ליקוט הוא סוג של הכרזת עצמאות: כשאנחנו יוצאים ללקט אנחנו משילים מעצמנו מערך שלם של כבלים, איסורים ופחדים. זה לא שצחורי ורף ממליצים לנו לפשוט על השדות ולכרסם מכל הבא ליד בלי הבחנה. ממש לא. אבל הם משוכנעים שאין מקום לפאניקה.
הורעלתם פעם?
רף: "בעבר הרחוק היו לי שני מקרים של שלשול. בדרך כלל אם אוכלים משהו שלא אמורים לאכול זה נגמר בזה, ממש כמו כששותים חלב מקולקל. אבל אני לא דוגמה טובה, כי אני מרגיש שיש לי שליחות לסלול את הדרך לאחרים, וכחלק מזה אני מנסה מדי פעם דברים שיש בהם סיכון מסוים".
צחורי: "אני ממליץ בחום ללמוד לסמוך על חוש הטעם שלנו. חלק מהצמחים הרעילים, כמו קיקיון או הרדוף, כל כך מרים שפשוט אי אפשר לאכול אותם. ברגע שאתה שם אותם על הלשון אתה מרגיש את זה. הרבה צמחים פשוט לא רוצים שיאכלו אותם, והם פיתחו עם האבולוציה חומרי הגנה שהם רעילים בשבילנו, כמו זן הבר של השקד המר, שמכיל ציאניד. אנחנו מצדנו פיתחנו יכולת לזהות רעלים ולהימנע מהם, בעזרת חוש הטעם. ככל שמעמיסים פחות גירויים על החוש הזה, הוא נהפך לנקי ובהיר יותר".
רף: "חייבים להוסיף כאן הערת אזהרה - חלק מפטריות הרעל מאוד מאוד טעימות, ולמי שלא בקיא בהבדלים ביניהן אני ממליץ להימנע".
ובכל זאת, בתור הדיוט גמור, אני חש חוסר ביטחון לצאת לשדה ולהתחיל לזלול. מה אתם מציעים לי?
רף: "אני מציע לך לקחת את זה צעד אחר צעד. לא רוכשים את כל הידע ביום אחד. לאסוף התנסויות. אם אתה מכיר מישהו שיודע, אפילו קצת, צא אתו. בכל מקרה, לצורך זיהוי ודאי של הצמח, כדאי להיעזר במגדיר צמחים. כדי ללמוד אילו צמחים אכילים ובאיזו עונה, אפשר להיעזר במדריכים. למשל, האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל או הספרים הנהדרים של נסים קריספיל. אני גם מציע ללמוד כל פעם על צמח אחד, להכיר את החלקים השונים שלו - העלים, הגבעול, הפרחים, הנבטים - שבהם כמעט תמיד טמון הערך התזונתי הכי גבוה. ואחרי כל זה, לא לאכול משהו שיש לגביו ספק".
ואפשר כמובן להתחיל ממה שכולנו מכירים - פירות. כשהם ירוקים הם בדרך כלל לא בשלים ולא ראויים למאכל. כשהם מגיעים לצבעים מפתים - כתום ואדום - אפשר לראות בכך הזמנה לסעודה, אם כי רף וצחורי מעירים שלחלק מצמחי הבר יש פירות צבעוניים שהם דווקא רעילים, ומדגישים שלא מומלץ לחקות את בעלי החיים: לעתים מה שעושה להם טוב, טומן בלגאן גדול לבני אדם.
מנקודת המבט של הטבע, הבעיה היחידה היא שאנחנו לא ממלאים את חלקנו בהסכם: הפירות מעוניינים שנאכל אותם מתוך הנחה שנטיל את צואתנו, ובתוכה הזרעים, בנקודה אחרת בשטח, וכך נתרום להפצת הדורות הבאים. בתוכנית המתאר של האבולוציה כנראה לא הביאו בחשבון את המצאת השירותים.
==קלמנטינות משמאל!==
בסיום פגישתנו השנייה, בעודנו נוסעים בדרך עפר בוצית באזור השרון, הכריז דרור: "היי, קלמנטינות משמאל!" דילגנו בשמחה לעבר הפרדס הקטן, שעציו עמוסים פירות כתומים, אבל משהו הטריד אותי. שמעתי בתוכי את קול מצפונו של האזרח ההגון שגדל על ברכיה של חברה המקדשת את זכות הקניין.
איך אתה יודע שהקלמנטינות האלה לא שייכות לאף אחד?
"אם אני רואה שהשטח לא מטופל, כמו כאן שהעשבייה גדלה פרא, ואם אני רואה שחלק מהפירות כבר מרקיבים על הרצפה בלי שקטפו אותם, אני יודע שגם אם האדמה הזאת שייכת למישהו, הוא לבטח לא מעוניין בפירות שהיא נותנת ולא מתכוון לאכול אותם. במצב כזה אין לי שום נקיפות מצפון. אני מרגיש חופשי לגמרי לאכול וליהנות".
קרה פעם שחגגת בפרדס או בשדה ובעל הבית יצא אליך בזעקות שבר? באמריקה יורים במקרים כאלה.
"מעולם לא. להיפך - המון פעמים אנשים יוצאים אלינו ומביעים שמחה על זה שסוף סוף מישהו טורח לקטוף ולנצל את מה שגדל להם על העצים, אחרת זה סתם מתבזבז. יש בארץ המון אנשים מבוגרים שיש להם ליד הבית חלקות שאין להם רצון או יכולת לטפל בהן. יש המון חקלאים שעברו הסבה לעיסוקים אחרים והאדמות שלהם נשארו מיותמות, צריך רק להסתובב ולפתוח את העיניים. אבל בכל מקרה אני מעדיף לשאול. עד היום, תמיד נעניתי בחיוך או אפילו צוידתי בשקית שאוכל למלא בה עוד".
אחד מאירועי השיא בלוח השנה של צחורי מגיע בקיץ, אז הוא מבלה שבוע או יותר בפינה נידחת של רמת הגולן המכונה בפיו "גן עדן", מהסיבה הפשוטה ש"אתה אוכל שם את מה שמסביבך. פטל, סברסים, ענבים, שקדים, אגוזי מלך, שיזף, תאנים, תותי עץ. בכלל, בקיץ אין שום בעיה להסתדר בטבע. יש סברס בכל מקום, תאנים בשפע, אפשר למצוא גם ענבים והשקדים כבר בשלים. זה שבוע שבו כל בוקר אני מוצא את עצמי על עץ אחר, וכשאמא שלי, כדרכן של אמהות, מתקשרת ושואלת בדאגה ?אתה אוכל?' התשובה הקבועה והכנה שלי היא ?כל הזמן'".
לעתים צחורי ורף, כמו אחרים במילייה של שוחרי הסביבה, ממסדים מעט את פעילות הליקוט: כשהם מזהים מטע זיתים שלא נמסק, למשל, הם מציעים לבעליו לקחת על כתפיהם את משימת המסיק, בתמורה לחלוקה של הזיתים על פי המקובל - חצי-חצי. בדרך כלל, הם אומרים, הצעות כאלה נענות בשמחה.
הגשם ממשיך לקרקש על הטיפי של שימי. היום הוא כבר לא יוכל להדליק מדורה בחוץ, ויסתפק בלהבה הצנועה שבפנים. הוא מרתיח מים לתה, מזדחל החוצה דרך הפתח ומצחו מתקמט בדרך להכרעה גורלית: לפחות עשרים סוגי עשבים צמחו בחורף האחרון וממתינים בהכנעה ליד פתח האוהל, אבל את מי מהם מתחשק לו לשתות עכשיו?
==מה אפשר ללקט ביום העצמאות?==
כל עונה ומאפייני הלקטות שלה. בסוף האביב רוב העלים הירוקים של החורף כבר לא אתנו, ופירות הקיץ עדיין לא הבשילו. ובכל זאת, לא אלמן ישראל. בימים אלה אפשר למצוא בשפע פירות כמו תות עץ, שיזף ואשחר, ובעיקר הרבה זרעים. רשימה חלקית: זרעים יבשים של חרדל, בקיה, פול מצוי (שהוא סוג מתורבת של בקיה), סרפד, גדילן, גבעולים של אספרגוס.
את המידע המרוכז והמסודר ביותר על קורסים בליקוט אפשר למצוא באתר של "שומרי הגן" בכתובת [http://www.shomreihagan.org] ובאתר של שימי רף [http://www.hatipi.com]
[[קטגוריה:מזון]]
[[קטגוריה:כתבות סביבה]]