שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
הנאה משרותים לא ממוצרים.
מקובלת ההנחה בכלכלה שאדם בעל פונקציית תועלת ממוצרים ומפנאי. אין הדבר נכון. למען האמת אדם שואב הנאה מפנאי , פעילות חברתית ומצריכת מזון. את ההנאה שמקובל לייחס למוצרים עצמם האדם שואב לא מהמוצר עצמו אלה מהשרות שהמוצר מסוגל לספק לו. מחשב אינו שווה הרבה אם לקחו לך את כבל החיבור בין המסך למחשב. רוצה לומר מחשב שווה משהו רק בגלל השרותים שהוא מסוגל לתת למי שמשתמש בו.
מחירו של כבל המסך הינו שקלים בודדים. אבל אם אין לך דרך להשיג כבל כזה, המחשב יהיה טוב בעיקר כספק שרותים כמשקולת (לדוגמא לשלם ייבוש צמחים). כלומר ייתכן ותהיה מוכן לשלם עליו כמעט את מחירו של כל המחשב (כל עוד יהיה נמוך ממחיר מחשב חלופי) - כי אינך מעוניין במחשב עצמו אלא במחשב עובד - ומשמעות המילה "עובד" היא למעשה שהמחשב יתן לך את השרות בו אתה מעוניין. מחשב ללא מעבד תמלילים אינו שווה הרבה למי שרוצה להגיש עבודה, השרות הוא עיבוד תמלילים. אדם אחר יקנה מחשב כדי לשחק - וכלל אינו מעוניין בשרות של עיבוד תמלילים. כך גם שאר המוצרים שמקיפים אותנו - העט נותן שרותי כתיבה וציור, המיקסר - שרות עירבול וחיתוך, הספר- בידור או לימוד, הבגד - לבוש או ציון מעמד או צורך להתבלט.
המכונית מספקת שרותי תחבורה עצמית בעיר, שרות תחבורה לטיול מרוחק, הובלת מוצרים ואנשים אחרים, אופניים יכולים לתת שרותי תחבורה עצמית בעיר או למרחק קצר, אבל בכל שאר השרותים יכולתם מוגבלת בהרבה (ילדים קטנים, סלים קטנים ואם אתם בכושר טוב גם סוג של טיול). אופניים מסוגלים לתת שרות שמכונית לא יכולה כמו "נסיעה שקטה" או אקרובטית או את החוויה של רוח בפנים, כך שיש כאן תת חלוקה של שרות שנראה מלכתחילה הומוגני - "תחבורה". גם אוכל הוא למעשה מוצר שההנאה מנו היא בעצם נגזרת מקבלת תזונה, ומהספקת הנאה מאוכל טעים (אנינות).
(הצרה עם תרבות הצריכה שמשכנעים אותנו שהמוצרים יכולים לתת שרותים שאהם יכולים לתת רק באופן חלקי ביותר - המכונית תיתן את השרות "חופש" בנוסף לתחבורה. האם זה שרות. ואם כן האם ניתן למכור אותו - ככל הנראה לא).
צ'יף סיאטל מכין נוצה שיכולה לרפא את מחלת הטרטר הנוראית. לנוצה עצמה אין יכולת ריפוי כלל, אבל זה השרות שהיא יכולה לספק עבור חלק מהאנשים שמאמינים בכוחה (זהו אפקט הפאלסיבו, שמראה שטיפול יכול להואיל לאנשים אם הם מאמינם בכוחו לעזור להם). לכן הנוצה בכוח אמונתם של האנשים (כוח במישור הידע? או התרבות) יכולה להפיק כוח כלכלי אבסולוטי ואמיתי- יותר אנשים (לדוגמא 10%) יבריאו מהמחלה בגלל הנוצה והתפוקה הכלכלית בכפר של צ'יף סיטאל תהיה גדולה יותר מזו שעל האי השכן, חסר הידע להפקת הנוצה. עבור חבורת מדענים בכפר אחר, הנוצה היא חסרת תועלת למעט למטרות שרות תחפושת לפורים או כתיבה (בעט נוצה) היות והם אינם מאמינים בכוחה. כאן ראינו איך כוח יחסי (שתלוי באמונת האנשים) יכול להפוך לכוח אבסולוטי (הכפר של צ'יף סיאטל מפיק יותר תירס היות ויש בו פחות חולים יחסית לכפר השכן ללא קשר אם כולנו מאמינים בכך או לא).
המושגים הכלכלי מוצרים תחליפיים ומוצרים משלימים, מציינים למעשה תפקוד משותף או מתחרה בהתאמה, של מוצרים בשרותים שהם מסוגלים להעניק. מוצרים משלימים הם מוצרים שיחד מעניקים לנו שרות מסויים: נייר ועט מעניקים יחד שרותי כתיבה וציור; מחשב, תוכנה ורמקולים - משחק מחשב שהו סוג של שרות בידור. מוצרים מתחרים, הינם כאלו משום שהם מתחרים למעשה על היכולת לספק שרותים דומים או את אותו שרות ללא תלות האחד בשני.
מדידת התפוקה הכלכלית. בכלכלה אחת ישנם איכרים שמגדלים לחם, וצורף שלוקח גושי כסף ומשנה אותם כך שיהפכו לתכשיטים. נשאלת השאלה מה התפוקה הכללית של המערכת הזו? אם האיכרים מגדלים 2 טון לחם לאדם ליום, האם הם מייצרים יותר תפוקה כלכלית? לאו דווקא, כי השרות "תזונה" נשאר בעינו. ניתן אולי לאגור את התנובה החקלאית, ולספק שרות נוסף - בטחון חקלאי למזון בשעת דחק אולם לאחר זאת ולאחר הספקת שרותים נוספים מלחם - לדוגמא הפקת דבק מקמח - אם עדיין התפוקה הכלכלית היא 2 טון לחם לאדם אז יש ספק רב אם זו באמת התפוקה הכלכלית או שאולי רק צריך למדוד את כמות התזונה (והשרותים האחרים) שניתנים במערכת.
והצורף? האם הוא יוצר תפוקה כלכלית ? אולי, רק אם הוא עונה על צורך בשרות (קישוט). ייתכן כי אין ערך אבסולוטי לתכשיטים שלו, ושערכם תלוי במה שמייחסים לו האיכרים. האם התפוקה היא סך כל גרגרי הלחם של האיכרים? ללא התחשב כלל בכמות התכשיטים שהצורף מכין? או אולי סך הגרגרים והתכשיטים? הרי כמות הלחם שהצורף יקבל תלויה בערך שמייחסים האיכרים לתכשיטים (נניח שאת מתכת הכסף הם יכולים למצוא ברחוב ואין לו בעיניהם שום ערך), ולכן מבחוץ ייתכן ולא עלתה התפוקה הכלכלית עם ייצור עוד תכשיטים או עם התעשרות הצורף בעוד ככרות לחם - אותה כמות ככרות מיוצרת, ואם האיכרים ישנו את טעמם ייתכן והתכשיטים יהיו חסרי ערך לחלוטין והצורף יגווע ברעב.
אפשר להסתכל על מה שהצורף עושה כעל הגדלת התפוקה לא בגלל ייצור עוד תכשיטים אלא על ידי הגדלת היכולת לקבל מענה לצורך האפשרי של קבלת שרות "קישוט". אבל הפעם יש כאן פחות תלות ברצונם של האיכרים - כי לפחות הפוטנציאל של שרות זה קיים - כמו הפוטניציאל של שרות ריפוי על ידי יצור תרופה (הם יכולים לסרב לקחת אותה), או פוטניצאל שרות אחר. כמות השרות שהאיכרים רוצים (הצורף גם יכול להשפיע עליהם שהם באמת צריכים - תרבות הצריכה) תקבע את מחיר התכשיט, הביקוש לו, כמות כוללת של תכשיטים, ועושרו היחסי של הצורף - מספר ככרות הלחם שיהיה לו או שחייבים לו. מבחינת האיכרים ייתכן וכמות השרות שהם צריכים היא מועטה - כולם יחד יוכלו להסתפק בתכשיט אחד שיעבור בינהם, או להגדיל את כמות השרות אותו הם רוצים - כל אחד ירצה 10 תכשיטים ורק אז יקבל את את התחושה שהוא קיבל את השרות קישוט. השאלה היא אם במקרה כזה מודדים את פוטנצאיל הקישוט האבסולטי שהצורף יכול לייצר (כמות התכשיטים), את אחוז השרות שהאיכרים יכולים לקבל (כמה תכשיטים הם רוצים לעומת כמה יש להם בממוצע). 2 כלכלות עם אותו מספר לחמים ותכשיטים עשויות לספק למעשה תפוקות כלכליות שונות אם בוחרים במדד השני כשבאחת כל הביקוש לשרות תזונה ולקישוט מסופקים על ידי כמות לחמים ותכישיטים שבשניה אינם מספקים את הצורך בקישוט לפחות (כי הצורך בתזונה הוא בעל סף תחתון אבסולטי בניגוד לצורך בקישוט שיכול להגיע ל אפס - לפחות במה שנוגע לקישוט שנקנה תמורת מוצר אחר ולא מיוצר עצמאית).
אם מודדים רק את המוצרים בצורה אבסולוטית אז מה עם הדוגמא של הציף סיאטל והנוצה - הרי הוא לא מייצר באמת מוצר בעל ערך אבסולוטי. והיכולת שלו לספק את השרות תלויה באמונות (תרבות או ידע ) של האיכרים.
[[קטגוריה: תורת הצרכן]]
[[קטגוריה: מאמרים חצי אפויים]]
מקובלת ההנחה בכלכלה שאדם בעל פונקציית תועלת ממוצרים ומפנאי. אין הדבר נכון. למען האמת אדם שואב הנאה מפנאי , פעילות חברתית ומצריכת מזון. את ההנאה שמקובל לייחס למוצרים עצמם האדם שואב לא מהמוצר עצמו אלה מהשרות שהמוצר מסוגל לספק לו. מחשב אינו שווה הרבה אם לקחו לך את כבל החיבור בין המסך למחשב. רוצה לומר מחשב שווה משהו רק בגלל השרותים שהוא מסוגל לתת למי שמשתמש בו.
מחירו של כבל המסך הינו שקלים בודדים. אבל אם אין לך דרך להשיג כבל כזה, המחשב יהיה טוב בעיקר כספק שרותים כמשקולת (לדוגמא לשלם ייבוש צמחים). כלומר ייתכן ותהיה מוכן לשלם עליו כמעט את מחירו של כל המחשב (כל עוד יהיה נמוך ממחיר מחשב חלופי) - כי אינך מעוניין במחשב עצמו אלא במחשב עובד - ומשמעות המילה "עובד" היא למעשה שהמחשב יתן לך את השרות בו אתה מעוניין. מחשב ללא מעבד תמלילים אינו שווה הרבה למי שרוצה להגיש עבודה, השרות הוא עיבוד תמלילים. אדם אחר יקנה מחשב כדי לשחק - וכלל אינו מעוניין בשרות של עיבוד תמלילים. כך גם שאר המוצרים שמקיפים אותנו - העט נותן שרותי כתיבה וציור, המיקסר - שרות עירבול וחיתוך, הספר- בידור או לימוד, הבגד - לבוש או ציון מעמד או צורך להתבלט.
המכונית מספקת שרותי תחבורה עצמית בעיר, שרות תחבורה לטיול מרוחק, הובלת מוצרים ואנשים אחרים, אופניים יכולים לתת שרותי תחבורה עצמית בעיר או למרחק קצר, אבל בכל שאר השרותים יכולתם מוגבלת בהרבה (ילדים קטנים, סלים קטנים ואם אתם בכושר טוב גם סוג של טיול). אופניים מסוגלים לתת שרות שמכונית לא יכולה כמו "נסיעה שקטה" או אקרובטית או את החוויה של רוח בפנים, כך שיש כאן תת חלוקה של שרות שנראה מלכתחילה הומוגני - "תחבורה". גם אוכל הוא למעשה מוצר שההנאה מנו היא בעצם נגזרת מקבלת תזונה, ומהספקת הנאה מאוכל טעים (אנינות).
(הצרה עם תרבות הצריכה שמשכנעים אותנו שהמוצרים יכולים לתת שרותים שאהם יכולים לתת רק באופן חלקי ביותר - המכונית תיתן את השרות "חופש" בנוסף לתחבורה. האם זה שרות. ואם כן האם ניתן למכור אותו - ככל הנראה לא).
צ'יף סיאטל מכין נוצה שיכולה לרפא את מחלת הטרטר הנוראית. לנוצה עצמה אין יכולת ריפוי כלל, אבל זה השרות שהיא יכולה לספק עבור חלק מהאנשים שמאמינים בכוחה (זהו אפקט הפאלסיבו, שמראה שטיפול יכול להואיל לאנשים אם הם מאמינם בכוחו לעזור להם). לכן הנוצה בכוח אמונתם של האנשים (כוח במישור הידע? או התרבות) יכולה להפיק כוח כלכלי אבסולוטי ואמיתי- יותר אנשים (לדוגמא 10%) יבריאו מהמחלה בגלל הנוצה והתפוקה הכלכלית בכפר של צ'יף סיטאל תהיה גדולה יותר מזו שעל האי השכן, חסר הידע להפקת הנוצה. עבור חבורת מדענים בכפר אחר, הנוצה היא חסרת תועלת למעט למטרות שרות תחפושת לפורים או כתיבה (בעט נוצה) היות והם אינם מאמינים בכוחה. כאן ראינו איך כוח יחסי (שתלוי באמונת האנשים) יכול להפוך לכוח אבסולוטי (הכפר של צ'יף סיאטל מפיק יותר תירס היות ויש בו פחות חולים יחסית לכפר השכן ללא קשר אם כולנו מאמינים בכך או לא).
המושגים הכלכלי מוצרים תחליפיים ומוצרים משלימים, מציינים למעשה תפקוד משותף או מתחרה בהתאמה, של מוצרים בשרותים שהם מסוגלים להעניק. מוצרים משלימים הם מוצרים שיחד מעניקים לנו שרות מסויים: נייר ועט מעניקים יחד שרותי כתיבה וציור; מחשב, תוכנה ורמקולים - משחק מחשב שהו סוג של שרות בידור. מוצרים מתחרים, הינם כאלו משום שהם מתחרים למעשה על היכולת לספק שרותים דומים או את אותו שרות ללא תלות האחד בשני.
מדידת התפוקה הכלכלית. בכלכלה אחת ישנם איכרים שמגדלים לחם, וצורף שלוקח גושי כסף ומשנה אותם כך שיהפכו לתכשיטים. נשאלת השאלה מה התפוקה הכללית של המערכת הזו? אם האיכרים מגדלים 2 טון לחם לאדם ליום, האם הם מייצרים יותר תפוקה כלכלית? לאו דווקא, כי השרות "תזונה" נשאר בעינו. ניתן אולי לאגור את התנובה החקלאית, ולספק שרות נוסף - בטחון חקלאי למזון בשעת דחק אולם לאחר זאת ולאחר הספקת שרותים נוספים מלחם - לדוגמא הפקת דבק מקמח - אם עדיין התפוקה הכלכלית היא 2 טון לחם לאדם אז יש ספק רב אם זו באמת התפוקה הכלכלית או שאולי רק צריך למדוד את כמות התזונה (והשרותים האחרים) שניתנים במערכת.
והצורף? האם הוא יוצר תפוקה כלכלית ? אולי, רק אם הוא עונה על צורך בשרות (קישוט). ייתכן כי אין ערך אבסולוטי לתכשיטים שלו, ושערכם תלוי במה שמייחסים לו האיכרים. האם התפוקה היא סך כל גרגרי הלחם של האיכרים? ללא התחשב כלל בכמות התכשיטים שהצורף מכין? או אולי סך הגרגרים והתכשיטים? הרי כמות הלחם שהצורף יקבל תלויה בערך שמייחסים האיכרים לתכשיטים (נניח שאת מתכת הכסף הם יכולים למצוא ברחוב ואין לו בעיניהם שום ערך), ולכן מבחוץ ייתכן ולא עלתה התפוקה הכלכלית עם ייצור עוד תכשיטים או עם התעשרות הצורף בעוד ככרות לחם - אותה כמות ככרות מיוצרת, ואם האיכרים ישנו את טעמם ייתכן והתכשיטים יהיו חסרי ערך לחלוטין והצורף יגווע ברעב.
אפשר להסתכל על מה שהצורף עושה כעל הגדלת התפוקה לא בגלל ייצור עוד תכשיטים אלא על ידי הגדלת היכולת לקבל מענה לצורך האפשרי של קבלת שרות "קישוט". אבל הפעם יש כאן פחות תלות ברצונם של האיכרים - כי לפחות הפוטנציאל של שרות זה קיים - כמו הפוטניציאל של שרות ריפוי על ידי יצור תרופה (הם יכולים לסרב לקחת אותה), או פוטניצאל שרות אחר. כמות השרות שהאיכרים רוצים (הצורף גם יכול להשפיע עליהם שהם באמת צריכים - תרבות הצריכה) תקבע את מחיר התכשיט, הביקוש לו, כמות כוללת של תכשיטים, ועושרו היחסי של הצורף - מספר ככרות הלחם שיהיה לו או שחייבים לו. מבחינת האיכרים ייתכן וכמות השרות שהם צריכים היא מועטה - כולם יחד יוכלו להסתפק בתכשיט אחד שיעבור בינהם, או להגדיל את כמות השרות אותו הם רוצים - כל אחד ירצה 10 תכשיטים ורק אז יקבל את את התחושה שהוא קיבל את השרות קישוט. השאלה היא אם במקרה כזה מודדים את פוטנצאיל הקישוט האבסולטי שהצורף יכול לייצר (כמות התכשיטים), את אחוז השרות שהאיכרים יכולים לקבל (כמה תכשיטים הם רוצים לעומת כמה יש להם בממוצע). 2 כלכלות עם אותו מספר לחמים ותכשיטים עשויות לספק למעשה תפוקות כלכליות שונות אם בוחרים במדד השני כשבאחת כל הביקוש לשרות תזונה ולקישוט מסופקים על ידי כמות לחמים ותכישיטים שבשניה אינם מספקים את הצורך בקישוט לפחות (כי הצורך בתזונה הוא בעל סף תחתון אבסולטי בניגוד לצורך בקישוט שיכול להגיע ל אפס - לפחות במה שנוגע לקישוט שנקנה תמורת מוצר אחר ולא מיוצר עצמאית).
אם מודדים רק את המוצרים בצורה אבסולוטית אז מה עם הדוגמא של הציף סיאטל והנוצה - הרי הוא לא מייצר באמת מוצר בעל ערך אבסולוטי. והיכולת שלו לספק את השרות תלויה באמונות (תרבות או ידע ) של האיכרים.
[[קטגוריה: תורת הצרכן]]
[[קטגוריה: מאמרים חצי אפויים]]