815
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 1:
שורה 1: + + שורה 251:
שורה 253: + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + +
אין תקציר עריכה
{{בעבודה}}
תמליל של קורס שניתן ע"י טניה ריינהרט בנושא קריאה ביקורתית בתקשורת.
תמליל של קורס שניתן ע"י טניה ריינהרט בנושא קריאה ביקורתית בתקשורת.
===זכויות יוצרים===
===זכויות יוצרים===
* כותרת: "לא לשחרר את רוצחי בנינו".
* כותרת: "לא לשחרר את רוצחי בנינו".
:מקור: משפחות נפגעי הטרור.
:מקור: משפחות נפגעי הטרור.
כך מתחלקות הידיעות לפי שני המדדים שהצגנו:
צריך עזרה עם הטבלה
כפי שניתן לראות, רוב הידיעות מיוצרות או מגיעות מהשלטון. יש לזכור, שהנתונים בטבלה (שמייצגים מדגם מקרי לחלוטין) אינם משקללים את מיקום הידיעה בעיתון, גורם מהותי בקביעת חשיבותה. אחוז הידיעות שמקורן בשלטון בעמודים 1-3 גדול עוד יותר. ראוי לשים לב במיוחד, לא רק למיעוט התחקיר העצמאי בעיתון, אלא גם לבחירת נושאים הזוכים לתחקיר שכזה: כמעט תמיד מדובר בקורבנות "שלנו", בצד הישראלי של הסכסוך. על קורבנות בצד הערבי יעדיף העיתון לדווח דרך גרסאות רשמיות, ולא להביא עדות אישית, עם גוון רגשי עז, מהאנשים עצמם. הניגוד בין הטיפול של העיתון בדוגמאות (12) ו- (15) הוא מאלף: ב-(12) מדווח על הריגת חבר ניצי הפת"ח, מוחמד אבו-ריש. העיתון מוסר גרסה סתומה משהו: "שלשום בשעות הערב הבחין כוח של מסתערבי "שמשון" בשני אחים מבוקשים, ראג'ח ועמאר אבו סיטה, רוצחיו של שעיה דויטש, כשהם שוהים בבית במחנה. יחד איתם שהה במקום מוחמד אבו-ריש (42), חבר חוליית ניצי הפת"ח, שהסגיר עצמו לפני שבועיים לידי כוחות הביטחון ושוחרר במסגרת ההסכם בין ישראל ואש"ף. אבו-ריש ירה באקדחו לעבר הכוח. החיילים השיבו באש, ומהירי נהרגו ריש ופאריד יוסף מאטר (25), פלשתינאי שעבר במקום. גופתו של אבו ריש נחטפה וגופתו של מאטר הועברה למכון לרפואה משפטית. האחים נמלטו".
מה קרה כאן? איך התפתחה תקרית האש? האם המסתערבים אכן חיפשו אחרי אבו-ריש או שנתקלו בו באקראי? ולמה שילם עובר האורח פאריד אבו מאטר בחייו?
הערפל שמפזר דובר צה"ל אינו מקרי; הוא מחויב המציאות בהתחשב באופי המפוקפק של פעילות המסתערבים, הרחוקה מאד מכל מושג של צדק אלמנטרי. דיווח כמעט זהה נמצא ב"הארץ" מאותו יום: מהדיווח עולה שאבו-ריש כלל לא היה "על הכוונת" של המסתערבים, אשר באו ללכוד את שני האחים אבו סיטה, החשודים ברצח ישראלי. מותו של אבו-ריש, אפשר להניח, היה מקרי- עוד תוצאה סתמית של מדיניות "להרוג לפני ששואלים". והיום- יום אחרי הפרסום הראשון של האירוע- עדיין איש אינו חוקר, איש אינו מערער.
מנגד, פורש בפנינו "ידיעות אחרונות" דראמה אנושית מרגשת, שבמרכזה עומדים שני מתיישבים ישראליים מגוש קטיף, אשר לרוע מזלם נפלו קורבן למדיניות שאמורה היתה לפעול רק נגד פלשתינאים: כשחלפו בני הזוג במכוניתם ליד כמה כלי רכב צבאיים שעמדו בצד הדרך, נפתחה עליהם במפתיע אש, שחדרה למכונית ואך בנס לא פגעה בהם. הכתב אינו חוסך מאתנו גילויי רגש עזים: "זה היה פחד אימים... אנחנו מאד כועסים על הצבא. איך נוהגים בחוסר זהירות שכזה. מדוע לא בודקים לפני שיורים". מה שחשוב בהשוואה בין חיסולו של אבו- ריש לבין כמעט חיסולם של שני הישראלים, הוא הפרספקטיבה שמאמץ העיתון: במקרה הראשון, נמסרת גרסה לקונית וסתומה של דובר צה"ל, ואילו מושאי התקרית - הקורבנות וקרוביהם - קולם כלל אינו נשמע. במקרה השני, נמסרת גרסה אישית, לא שלטונית, מצד הקורבנות. כך הופכת תלות התקשורת בשלטון למנגנון אפקטיבי ביותר להשרשת הטיות פוליטיות מובהקות.
כדאי לשים לב שהדיווח המורחב, בתקופה שממנה לקוח העיתון הנ"ל, על פעילות המסתערבים אינו מקרי. אחרי פרק זמן ממושך יחסית שיחידות אלה היו מחוץ לזרקורים, הן שבו למרכז הבמה באמצע נובמבר 93', כשבועיים לפני התקריות שהוזכרו כאן. ואיך הן שבו? כגיבורי כתבות תדמית, הנזכרים בערגה בימי הפעילות הסוערת, שזה עתה נגזלה מהם עקב תהליך השלום. בכתבה בשם "לקחו להם את הדובדבן" הופיעו הציטוטים הבאים: " 'אני חושש מאד ממצב של חוסר מוטיבציה. יהיו כאלה שירצו להשתחרר מהיחידה...' בשבוע שעבר הרגו אומנם לוחמי "דובדבן" מחבל בכפר בית עווא... אבל ה"אקשן" שאפיין את היחידה חסר ללוחמים... 'המצב הזה בלתי נסבל. האמת היא שהשטח רוחש פעילות - אבל אנחנו יושבים'". ("ידיעות אחרונות", 16.11.93)
האם זה רק צירוף מקרים, שרק שבועיים לאחר פרסום כתבות "שיקום תדמית" כגון אלה, המציירות את המסתערבים באור נוגע ללב כל כך, שבים המחסלים לכבוש כותרות במבצעים "מזהירים"? האם קשה כל כך להעלות על הדעת שמישהו חשב על כך מראש, ודאג להכין את הקרקע לתקופת פעילות אינטנסיבית על- ידי יצירת דעת קהל תומכת? אני מגישה את "צירוף המקרים" הזה כחומר למחשבה.
סטודנטית א': אני מתקוממת נגד הדרך שבה את מציירת את המסתערבים. במקרה, אח שלי משרת ביחידה הזו, והוא אפילו השתתף בפעולה שבה נהרג אבו-ריש. הוא אמר שנפתחה על החיילים אש, ואז הם הגיבו. בכל מקרה אחי לא לוחץ על ההדק סתם ככה, ולפעמים הוא מתמודד עם דילמות קשות. חוץ מזה, המסתערבים לא רק יוצאים לפעולות "חיסול". הם מבצעים עוד מגוון רחב של פעילויות.
קודם כל, אני שמחה שאחיך הוא מאלה שעדיין זקוקים להצדקה מוסרית כדי להרוג. אני מבינה את היחס המיוחד שלך לנושא, אבל מה שאמרת עדיין לא גורע דבר מחומרת הביקורת שיש לי על המסתערבים: זה שהשירות לא קל להם, זה שהם עושים עוד דברים חוץ מלחסל מבוקשים, עדיין לא משנה את העובדה הבסיסית: מדובר ביחידה שהוסמכה במקרים מסוימים להוציא להורג אנשים ללא משפט. האם עולה על דעתך שמשטרת ישראל תאמץ את "נוהל העצירה המקוצר" שנהוג ביחידות המסתערבים? נניח שאני מתלוננת על שכן, שלדעתי עוסק בפעילות לא חוקית. את יכולה לתאר לעצמך מצב שבו מגיעים שוטרים לדירתו של השכן, מבקשים ממנו תעודת זהות כדי לוודא שהוא האיש שעליו התלוננתי, ואז יורים בו מטווח קצר למוות? הלא זה אבסורד במדינת חוק! הנקודה המרכזית היא זו: גם אם חלק או חלק גדול מהמבוקשים שצה"ל מחסל אכן רצחו יהודים, זו זכותם האלמנטרית לקבל משפט גלוי, שבו יוכלו להציג את גרסתם. אם מאתנו נמנעת הזכות לדעת את הקריטריונים שלפיהם הופך פלשתינאי למבוקש, לפחות המבוקש צריך ליהנות מזכות הספק ולא להישפט למוות בבית דין שדה חשאי וחסוי.
====ניתוח לשוני====
המרכיב השני בניתוח תקשורת הוא הניתוח הטקסטואלי - ניתוח שמתייחס יותר לדרך ההצגה מאשר לתכניה המפורשים. ברמה הלשונית מדובר בבחירת המילים, השמות, מערכת הדימויים ועיצוב נקודת התצפית. הרובד הלשוני משקף את האידיאולוגיה שלתוכה יוצקת התקשורת את האירוע וכך ניתן גם לבדוק דרכו את דרגת התלות של התקשורת באידיאולוגיה השלטת.
לרובד הלשון יש תפקיד חשוב בעיצוב הקליטה של האירועים הנמסרים כי דרכו ניתן להעביר מסרים סמויים - מסרים שאינם מבוטאים באופן מפורש, אך הם קובעים את התייחסותנו לאירוע הנתון. המסר הסמוי יכול להיות אפילו נוגד לטענות המפורשות של הטקסט. למשל, המסר המוצהר בשיח הציבורי הישראלי בימים אלה הוא מסר תהליך השלום - דף חדש נפתח עם שכינינו הפלשתינאים, אך אם נבדוק את הטון שבו מדברים בתקשורת על שותפינו למו"מ, את הלשון המתנשאת והמזלזלת, ואת אוצר הדימויים - המסר הסמוי שעובר הוא שבחשבון אחרון- אין עם מי לדבר- והפלשתינאים אינם שותפים שווי מעמד במו"מ זה. כיוון שזה הנושא המרכזי בחדשות, נפגוש הרבה דוגמאות לכך בניתוח עיתוני השבוע, במהלך הקורס. נתמקד כאן בשלושה אספקטים של הניתוח הלשוני:
*אוצר המילים
*מערכת הדימויים
*נקודת התצפית
'''אוצר המילים'''
הזכרתי כבר את ההבחנה בין התוכן, או המשמעות, של מלה לבין המטען הערכי שלה, לדוג' 'שמאלי'- נייטרלי, לעומת 'שמאלני'- שלילי; סירובניק לעומת סרבן וכו'. המסר הסמוי של הטקסט התקשורתי נבנה הרבה פעמים באמצעות מטעני ההערכה. עניין זה זכה לתשומת לב רבה בתקופת האינתיפאדה (למשל בספרו של גרוסמן "הזמן הצהוב"). פעילות פוליטית פלשתינית תוארה תמיד כהתפרעות או הסתה. ארגוני טרור פלשתינים הם 'ארגוני חבלה' בעוד ארגוני טרור יהודיים הם 'מחתרות'. אל מול הפורעים והמסיתים, צה"ל- הכובש בשטחים- מתואר בלשון אופטימית ומרגיעה: זרועות הביטחון עוטפות אותנו בחיבוק של רוך, ומשיבות את הסדר על כנו - (כדברי אילנה המרמן).
גם בתחום החברה והכלכלה נגלה שהמטען הערכי החיובי שמור בתקשורת לכל גילויי כלכלת השוק. זו מתוארת במונחים של דינאמיות וחופש: כלכלה חופשית, יוזמות שוויון הזדמנויות. פיטורים או דרדור תנאי העבודה מוצגים אף הם במונחים דינאמיים וחיוביים: גמישות, ניידות, התייעלות. חובת המדינה לאזרחיה, לעומת זאת, מוצגת במטעני הערכה שלילים: בזבוז, סרבול, אי יעילות, התערבות בכיסו של הפרט. ארגוני עובדים שמנסים להגן על זכויותיהם הם 'מאפיונרים' ו'פורעי חוק' ושביתות הן לרוב 'פרועות'.
בחירת המילים קובעת, לא רק את המטען הערכי, היא עשויה לקבוע ישירות את המסגרת שלתוכה אנו ממפים את האירוע, או את מעמדו החוקי. דוגמא לכך היא כיסוי חטיפתו של השיח עובייד באוגוסט 89' שהפכה בהדרגה מחטיפה למעצר. תזכורת על האירוע: " ביום ו' ... הגיע כוח קטן מיחידה מובחרת במסוק לערוץ ואדי ליד הכפר הגדול גי'בשית ... החיילים עשו את דרכם בחסות החשיכה לביתו של המנהיג השיעי... מספר חיילים מצוידים באקדחים נכנסו פנימה, חפתו את אשתו ועצרו את השיח ושני גברים שהיו בביתו. שכן שניסה להתערב בחטיפה נורה ונהרג..." ("הארץ", סכומי סוף השבוע, 2.8.89).
בכיסוי הראשון של האירוע משתמש "הארץ" במונח 'חטיפה' אפילו בכותרת הידיעות: " כל הסיכונים שבחטיפה הוצגו בפני חברי הקבינט" (שם) . "כך התבצעה החטיפה" (שם). במאמרי המערכת בשבוע הראשון מתייצב "הארץ" באופן נחרץ לצד החלטת החטיפה, אך עדיין קורא לאירוע בשמו: ".. הארגון הרצחני [החיזבאללה] נאחז בחטיפתו של השייח עבד אל כארים עובייד בידי קומנדו של צה"ל.." אך כעבור מספר ימים, נעלמת המלה 'חטיפה' מהשיח הציבורי ומוחלפת ב'מעצר'. שימו לב ללשונו הפתלתלה של מאמר המערכת של "הארץ", הממשיך להגן על הממשלה לנוכח הביקורת הבינלאומית הנוקבת: "למרות כל זאת הטיח גולדינג [תת מזכיר האו"מ] את האשמותיו בישראל. בעת שנפגש עם שר הביטחון יצחק רבין טרח למתוח בשם מזכיר האו"מ, ביקורת על מעצרו של שייח עובייד ע"י צה"ל והעברתו לישראל." ("הארץ" סכומי סוף השבוע, 9.8.89)
החטיפה היא עכשיו פשוט מקרה של מעצר והבאה לישראל - פעולה משטרתית סטנדרטית (אף שהעיתונים מצינים בפירוש שעובייד "נעצר" כבן ערובה - קלף מיקוח לצורך חילופי שבויים )- בלהיטותו לקבוע את האירוע במסגרתו הלשונית החדשה, שם "הארץ" תאור מסורבל זה בפי תת מזכיר האו"ם, שבא למחות על החטיפה ובודאי אינו רואה אותה כ'מעצר'. החלפת השם במקרה זה לא נועדה רק למתן את מטענו הערכי של האירוע, אלא להעניק לו מעמד חוקי. בניגוד לחטיפה שהוא אקט טרוריסטי, 'מעצר והבאה' הן פעולות לגיטימיות במסגרת החוק.
מאבק דומה על שינוי מעמדו המושגי של האירוע ניתן למצוא לאורך כל דרכו של 'תהליך השלום' של ישראל. הסכם אוסלו קובע שברצועת עזה תתבצע נסיגה, ואילו בגדה תתבצע הערכות מחדש. ההבחנה ברורה: בנסיגה מפנה הצבא את כוחותיו מכל השטח האמור, ומוותר על כל ריבונות או שליטה עליו. בהערכות מחדש הוא מזיז אותם לנקודות אחרות בתוך השטח- אל מחוץ למרכזי הערים ומפקח משם על הנעשה. בפועל ראינו כבר בניתוח התקשורת של אמצע נובמבר, שצה"ל חותר גם בעזה להערכות מחדש, ולא לנסיגה. אך המאבק הלשוני הוא על החלת המושג 'נסיגה' גם על אירועי הערכות מחדש. באחד השיעורים הבאים נדון בתפישת המלחמה והאינתיפאדה בשיח הציבורי הישראלי, ונגלה שמאמץ תעמולתי רב הוקדש להפקעת האינתיפאדה מקטגוריית ההתקוממויות ותיאורו כמלחמה.
בנושא זה של ניתוח לשוני ושיוך מושגי נגעתי כאן רק ברפרוף. תחום מחקר מתפתח דן בשימוש המניפולטיבי בשיוך מושגי מפרספקטיבה קוגנטיבית. תיאורית המושגים והקטגוריות (מיסודם של אלינור רוש, ג'ורג' לייקוף ואחרים) פיתחה מבדקים לשוניים וניסויים לזיהוי השיוך הקטגוריאלי של מושגים אצל דוברים. המבדקים הראו שהשיוך של מושגים לקטגוריה משותף לדוברים וייתכן כי הוא מולד. למשל, במבדקי שיוך מושגי, בהינתן המושגים: חתול, כלב, שולחן וקנגורו. יזהו כל הדוברים את קטגוריית החיות ויוציאו את השולחן מקבוצה זו. ניתן היה להעלות על הדעת גם קיבוץ של : חתול, כלב, שולחן לקטגוריית 'הדברים בעלי ארבע רגליים', המוציאה את 'קנגורו'. אך שיוך כזה לא נבחר ע"י אף נבדק. בשימוש התרבותי בקטגוריזציה נמצא כי לעיתים נעשה ניסיון לשנות או להשפיע על שיוך מושג לקטגוריה. למשל במערכת המשפט ינסו הסנגור והקטגור לשבץ את אותו האירוע כ'הריגה' או כ'רצח'. ניסיונות דומים רווחים בתעמולה או מניפולציה פוליטית. המחקר הקוגניטיבי מספק כלים לניתוח מניפולציה כזו, ומידת השפעתה בפועל על השיוך המושגי.
'''אנלוגיה ומערכות הדימויים - הדגמה בניתוח התעמולה במלחמת המפרץ'''
דרך רווחת לפרש ולמקם אירועים בתודעה הציבורית היא השימוש באנלוגיה, אם ישירות, ואם ע"י שזירת דימויים שיוצרים השוואה לסיטואציות אחרות המוכרות כבר לקורא.
למשל הסכם אוסלו, והמו"מ עם הפלשתינאים מושווים לקמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים, מה שמעצים את התחושה שחל שינוי היסטורי ביחסינו עם הפלשתינאים. בניתוח הלשוני של התקשורת, לכן, יש מקום חשוב לבדיקת מערך הדימויים: באיזו מידה הוא משקף או אף תורם לעיצובה של האידיאולוגיה השלטת. גם בתחום זה ניתן להיעזר במונחי המחקר הקוגניטיבי. אדגים זאת בשימוש באנלוגיה לכינון האידיאולוגיה של מלחמת המפרץ. אחד הדברים המוזרים ביותר, אולי, במלחמת המפרץ הוא, שלמעשה לא התקיים שום דיון רציני עליה, בשיח הציבורי בישראל. עברו כמה שנים מאז עברנו את הטראומה הזאת והנושא עדיין בגדר טאבו.
במלחמה הזאת התגבשו שתי תודעות קולקטיביות שפילגו את העולם כולו (זה היה אירוע עולמי): התודעה הקולקטיבית של המערב, כולל ישראל, והתודעה הקולקטיבית של האחר, של העולם השלישי, שהיה ברובו המכריע נגד המלחמה. נבדוק כאן רק את תודעת המערב. 1990 החלה בתודעה זו כשנה אופטימית, עם זיכרון הגלאסטנוס, נפילת החומות וחזון השלום של אירופה מאוחדת. ובכל זאת לא נדרשו אלא חודשים מספר כדי להמיר אווירה זו בתודעה קולקטיבית חדורת רוח קרב, המקדמת בהתפעמות את פניה של מלחמה חדשה. כיצד זה קרה? התודעה החדשה עוצבה במלאכת מחשבת של שחזור, בניית מיתוסים ומערכות דימויים.
בדצמבר 1990 הופץ ברשתות הדואר האלקטרוני מחקרו של ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת בארקלי, מחשובי חוקרי המטאפורה ומחבר הספר " Metaphors We Live By" (1980). למחקרו הוא צירף הקדמה המציינת, שלא ניתן לו לפרסם אותו בדרכים אחרות, משום שאמצעי התקשורת נשלטים ע"י התודעה הקולקטיבית. המחקר, הנשען על ניתוח טקסטואלי של נאומים ועיתונות, מראה כיצד התשובות לשאלות היסוד: על מה בכלל המלחמה, והאם היא בלתי נמנעת, גובשו בהדרגה מאוגוסט 1990 ע"י בנייתה של המערכת המטאפורית שדרכה ראה המערב את המלחמה העתידית. בתחילה הסתמנו שתי מערכות מטאפוריות מתחרות, אך בחודשים האחרונים לפני המלחמה נבחרה מתוכן מערכת אחת, ששלטה עד לסוף המלחמה.
המערכת המטאפורית הראשונה רואה את המלחמה כקונפליקט בין-אישי, כלומר, היחסים בין מדינות נתפשים כיחסים בין-אישיים. במערכת המטאפורית הזאת המדינה היא אדם: לאדם יש בית, שהוא ארצו, ויש לו שכנים, שהם מדינות אחרות, שגרות בבתים אחרים. מדינה מתוארת במונחים של רווחה, ורווחתו של הפרט נקבעת במונחים של רווחה כלכלית. מכאן גם אפשר להגיע לכך, שפגיעה בצינור הנפט, למשל, היא פגיעה בצינור החיים, ב- life line. כאשר רווחה נתפסת במונחים כאלה, היחס לשכנים נתפש במונחים הולמים: שכנים שלא הגיעו לאותה דרגה של רווחה הם ילדים מפגרים או טעוני טיפוח, שצריך לעזור להם. כאשר יש קונפליקטים בין שכנים אפשר לפתור אותם כמו שפותרים קונפליקטים בשכונה, ואחת הדרכים היא לקרוא לשוטר הגדול, שכולם מאמינים בו, והוא יקבע, יעשה סדר ויפתור את הבעיה. התפישה הזאת היתה דומיננטית באוגוסט בדיבורים על המלחמה באמריקה: המלחמה היא על הגנת קיומנו, על צינור החיים, על האנרגיה שלנו- הסבירו המסבירים. והנשיא בוש, בנאומו מ- 15 באוגוסט, הסביר, כי האנרגיה היא המפתח לתפקוד ארה"ב ולתפקוד העולם כולו.
המערכת המטאפורית השניה פונה אל המיתוס. היא נשענת על מוטיב מאגדת עם, שאולי אפשר לקרוא לו 'מוטיב בת- המלך'. ע"פ תפישה זו רשע אכזר ולא רציונלי חטף את בת המלך. מה שמאפיין את הרשע הזה הוא הרוע הדמוני המוחלט שלו. עם רשע כזה אי- אפשר להתווכח. אי אפשר להציע לו: תשמע, אנחנו ניתן לך קצת מלח ואתה תחזיר לנו את בת המלך- כי הוא רשע, הוא לא רציונלי. לכן אפשר לטפל ברשע כזה בדרך אחת ויחידה - להילחם בו. והגיבור הטוב יוצא להילחם ברשע ולהציל את בת המלך, כי אין ברירה אחרת. בקוטב הזה נמצאת, בסופו של דבר, גם ההשוואה להיטלר, שפותחה וטופחה במלחמת המפרץ. המחקר של לייקוף נכתב כחודש לפני המלחמה, וכבר אז נבחרה מבין שתי המערכות המטאפוריות מטאפורת בת- המלך. נראה היה כי התפישה הראשונה, שבה המלחמה היא על הנפט אינה מספיקה כדי לשכנע את הקהל האמריקאי, ששווה להקריב חיים בשבילה, ובנאום המלחמה האחרון של בוש אנו מוצאים רק את מיתוס 'בת- המלך'. כוויית היא בת- המלך - מדובר אפילו על אונס כוויית - והעולם המערבי יוצא להצלתה.
זוהי, פחות או יותר, המטאפוריקה שהתקבלה בעולם המערבי, אבל ראוי לבחון במיוחד מה קרה אצלנו, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, ביחס למלחמה. מובן, שגם כאן דיברו על המלחמה ברשע הלא- רציונלי, אבל כאן היו יסודות אחרים שראויים לתשומת לב. אחד הדברים המעניינים הוא, שישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מחנה השלום תמך במלחמה. זה לא קרה בשום ארץ אחרת. בארה"ב היתה תנודה בין 40% שהתנגדו למלחמה לפני שהיא פרצה, לבין 15% שהתנגדו לה תוך כדי מהלכה. אבל תנועת השלום לא היתה בתוך הרוב שתמך במלחמה. בישראל, לא רק שתנועת השלום תמכה במלחמה, אלא שהאינטלקטואלים כינסו מסיבת עיתונאים כדי לגנות את תנועת השלום העולמית. אבל קרה כאן עוד משהו, שעליו עוד נצטרך לחשוב הרבה: ערב המלחמה ובזמן המלחמה חל קרע בין מחנה השלום הישראלי לבין הפלשתינאים, והרקע לקרע היה, שמחנה השלום דרש מן האינטליגנציה הפלשתינית להינתק מהעם שלה, לצאת מהתודעה הקולקטיבית של העולם השלישי ולהצטרף למחנה האמריקאי. מחנה השלום הישראלי לא קיבל את אי- היכולת של האחר להיות בעל אותה תודעה קולקטיבית כמו שלנו והיות שהתופעה הזאת היתה יוצאת דופן (בתוך 15% של מתנגדי המלחמה בכל העולם), ראוי לנסות ולברר מדוע היה השוני הזה, כלומר, מדוע בתוך התודעה הקולקטיבית שלנו לא היתה פינה למחנה השלום.
ההסבר הראשון שמציע את עצמו הוא ההבדל בין מצבה של ישראל לבין מצבו של שאר העולם המערבי. בתודעה הקולקטיבית הישראלית בעיית 'בת- המלך' של כוויית היתה מאד משנית. כיבוש כוויית הטריד אולי את השמאל הישראלי, היות שהשמאל מרבה לעסוק בשאלת הלגיטימציה המוסרית של הכיבוש, אבל הוא לא הטריד את התודעה הקולקטיבית הישראלית הכללית. מה שפעל כאן היתה העובדה, שעיראק היא לא רק איום על כוויית או על הנפט, אלא היא איום על קיומנו. לכן, יאמר מי שמחזיק בהסבר זה, גם התגובה למלחמה היתה תגובה של חברה החרדה לקיומה ולא תגובה למיתוס מופשט של צדק ומלחמה בעריץ אכזר.
אבל נדמה לי, שההסבר הזה אינו יכול להיות ההסבר הנכון, כי בדיוק באותה לוגיקה היה אפשר להגיע כאן, בישראל, למחשבה ההפוכה: ראשית, דווקא בגלל הסכנה, שהיתה ידועה, שבמקרה מלחמה עיראק תתקוף אפשר היה לצפות לדיון יותר מעמיק בשאלה מה אנחנו רוצים: האם המלחמה הזאת היא הדבר הכי טוב בשבילינו, או שמא ניתן, בנסיבות הנתונות, להגיע לפירוז עיראק והאזור כולו מנשק בלתי- קונבנציונלי גם ללא מלחמה, תוך שימוש בסנקציות ובלחץ בין- לאומי. שנית, מפרספקטיבה רחבה יותר, קיים הבדל מכריע בין האינטרסים של ארה"ב ואירופה במזרח התיכון לבין אלה של ישראל. אנחנו חיים כאן, וכשארה"ב תחזיר את חייליה הביתה, עם או בלי 'סדר חדש', אנחנו עדיין נהיה כאן. לכן היה מקום לבדוק את הנחות היסוד של שני הקטבים בחברה הישראלית - הקוטב הגורס שרק במלחמה נוכל לשרוד, והקוטב האחר, הגורס, שבמלחמות נוכל רק להרוויח זמן. הקוטב הראשון מצא לו ביטוי נאות, למשל, בדבריו של אריאל שרון: "סאדם חוסיין חזר והמחיש מה שכל העולם, להוציא את השמאל הישראלי, ובראשו מפלגת העבודה, יודע ומבין מקדמת- דנא: שלום לכשעצמו הוא חסר ערך, הוא רק הקדמה למלחמה, שתהיה קטלנית לצד שרודף שלום בכל מחיר. לכן שלום הוא מסוכן." ('ידיעות אחרונות' 10.8.90). ואילו הקוטב השני, זה של מחנה השלום, אמר תמיד, שלטווח ארוך אין שום סיכוי למדינה מערבית, קטנה, נטע זר בעולם הערבי, לשרוד בכוח הנשק. הדרך היחידה לשרוד היא דרך השלום, ושלום צריכים לעשות לא עם ידידים אלא עם הגרועים שבאויבים. במלחמה אפשר אולי להרוויח זמן, אפשר לזכות בעוד חמש שנים, אבל אם נגמור עם סדאם חוסיין תחכה לנו סוריה, ואחר-כך תחכה לנו לוב. לכן השאלה היא אם יש לנו או אין לנו הזדמנות לעשות שלום במקום מלחמה.
את השאלה הזאת היה אפשר להעלות לדיון, ורק אילו התשובה היתה שלילית במובהק, היה אולי מקום לתמוך במלחמה. אינני יודעת אם באותו זמן, ערב מלחמת המפרץ, השלום היה אפשרי או לא, אבל אני שואלת מדוע לא נשאלה השאלה, מדוע מחנה השלום לא העלה את השאלה הזאת. ברור, שאילו היתה מתגבשת בישראל התנגדות למלחמה, היא לא היתה יכולה להיות על בסיס מוסרי, כי לא היה שום ויכוח, אפילו לא עם העולם השלישי, על כך שסדאם חוסיין הוא אחד השליטים האכזריים והמושחתים ביותר במחצית הזאת של המאה העשרים. הבעיה לא היתה מוסרית, הבעיה היתה, כמו תמיד, עמדתו של מחנה השלום בשאלה: מהי הדרך הנכונה ביותר להבטיח את הקיום הישראלי, לא מי טוב ומי רע.
מדוע בכל זאת לא נשמע קולו של מחנה השלום ולא התנהל דיון בשאלה הזאת? קשה לענות על כך בלי להיכנס לניתוח פוליטי של מחנה השלום הישראלי על חולשותיו והיסוסיו, אך בגבולות הדיון במיתוסים ובזיכרונות קולקטיביים אתמקד כאן באספקט אחד של תהליך בניית התודעה הקולקטיבית הישראלית ערב המלחמה, אספקט שתרם כנראה לשיתוקו המוחלט למחנה השלום. מאוגוסט נבחרה, בעיתונות ובכל ההתבטאויות הפומביות האחרות בישראל, רק מערכת מטאפורית אחת. היא היתה שייכת, כמובן, לתחום הז'אנר הכללי של הרשע, האכזר, שאי-אפשר להידבר איתו, אבל ספציפית שלטה בה ההשוואה להיטלר. בעוד שלציבור האמריקאי המיתוס הזה של 'בת- המלך' הוא מיתוס אבסטראקטי, ש 40% מהאוכלוסייה הצליחו לעמוד נגדו, בישראל התחבר המיתוס שנבחר אל זיכרון קולקטיבי טראומטי. בוודאי אין זה ההסבר היחיד, אבל אין ספק, שקשה לעמוד בפני החיבור הזה של מיתוס עם זיכרון קולקטיבי.
כבר ב- 2 באוגוסט, ערב הפלישה העיראקית לכוויית, כתב אראל גינאי, פרשן 'ידיעות אחרונות': "לאמיתו של דבר אין כמעט ספק, שבגלל חולשתה ובדידותה של כוויית, יעלה בידי סדאם חוסיין להגשים לפחות חלק גדול של שאיפותיו על חשבון שכנתו הקטנה, אך העשירה, תוך שימוש בשיטה שהפעיל בשעתו היטלר בצ'כוסלובקיה". ורון בן ישי כתב יום אחרי הפלישה: "הפלישה של עיראק לכוויית אתמול, מזכירה במידה רבה את הפלישה של היטלר לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואח"כ לפולין. היא מתבססת על ההנחה האסטרטגית, שהמערב, הגורם היחיד שהיה מסוגל לעצור את היטלר אז ואת סדאם חוסיין היום, יעדיף להשלים עם העובדות המוגמרות ולא ייצא למלחמה". המעניין הוא, שהדברים האלו נכתבו בשבוע הראשון של אוגוסט.
מטאפוריקת היטלר אינה מסתפקת, כמובן, בהשוואה בין כיבוש כוויית לכיבוש צ'כיה, אלא נאחזת בתכונות אופי ומרבה להישען על מטען אסוציאטיבי, כולל הדמיון הפיזי שבין סדאם חוסיין לבין אדולף היטלר. אבל הנקודה המרכזית היא, שבצד מטאפורת היטלר, מופיע, כבר באותם מאמרים מהשבוע הראשון של אוגוסט, גם הצד השני של המטבע: אם סדאם חוסיין הוא היטלר, הרי שכל מי שמנסה להגיע לפתרון של נסיגה לכוויית ללא מלחמה הוא צ'מברליין.. והחלקים הבאים של המאמרים עוסקים תמיד בניסיונות הפשרה נוסח צ'מברליין: "כאז כן עתה עלול להימצא הצ'מברליין שתחת מטרייתו הרודן מבגדאד יפרוש כנפיים וימשיך בכיבושיו". (ישעיהו בן- פורת, 5.8.90). כלומר, המטאפוריקה הזאת, הנוגעת בדברים הכי כואבים שלנו, בהשתמשה באנלוגיה הזאת, יצרה כבר בשבוע הראשון של אוגוסט, את התודעה, שכל פתרון אחר, שאיננו פתרון של מלחמה, יוליך אותנו לאותו אסון כמו מלחמת העולם השניה.
אם נתעלם מהגורמים האסוציאטיביים, או מהגורמים הפסיכולוגיים של דמיון בין סדאם חוסיין והיטלר, האנלוגיה ההיסטורית היא כמובן חסרת שחר, בגלל יחסי הכוחות: אוכלוסיית גרמניה הנאצית מנתה 70 מיליון נפש, ואוכלוסיית עיראק מונה 17 מיליון נפש, ואת העוצמה הצבאית של עיראק אי- אפשר בכלל להשוות לעוצמה הצבאית של גרמניה הנאצית ובוודאי לא לעוצמת הקואליציה שעמדה נגדה. כלומר, זאת היתה אנלוגיה שנשענה כולה על גורמים סוגסטיביים ועל הפחדים הקולקטיביים שלנו. היות שבישראל, בניגוד לארה"ב, הצליחו המיתוסים המיוצרים ע"י המערכת השלטונית לגעת בפחדים האמיתיים של הציבור כולו, כולל אנשי מחנה השלום, הופשט המחנה הזה מראש מיכולת ההתגוננות וההתנגדות. לכן, אם יש איזה לקח שעלינו להפיק מהסיפור הזה, אין הוא נובע מהשאלה עד כמה אנו מיטיבים לנתח מיתוסים וזיכרונות קולקטיביים, אלא עד כמה אנו יודעים להתגונן מפני שימוש מניפולטיבי בהם.
'''נקודת תצפית'''
ביקורת הספרות פיתחה כלים לניתוח נקודת התצפית בנרטיב. כלים דומים ניתן להפעיל בניתוח הסיקור התקשורתי של אירועים. האם בסיקור שביתות, למשל, מובאת נקודת התצפית של השובתים או של המעסיקים בלבד. האם לדמויות בשטח (בכתבות שאינן מדווחות על המערכת השלטונית) יש שם מלא, אישיות ודעה משלהם או שהם סטריאוטיפים המשמשים את הכתב להעברת המסר הדומיננטי. למשל, בכתבה שמסקרת ביקור של אישיות שלטונית בקרית שמונה לאחר ירי קטיושות האם הכתב מזדהה רגשית עם האישיות השלטונית או עם בני שיחו תושבי המקום. שאלות אלה תדגמנה בפרוט בהמשך, בסיקור מפורט של הכיסוי התקשורתי של אירוע אחד של ירי קטיושות. נגלה שם שבתקשורת הישראלית נקודת התצפית ומוקד ההזדהות של כתבי השטח הוא, כמעט תמיד, האישיות השלטונית.
====ניתוח תוכן: טענות יסוד====
הקריטריון החשוב ביותר בניתוח התקשורת נשען על זיהוי טענות היסוד שמארגנות את קליטת אירועי המציאות. כפי שציינתי כבר, העולם מספק רצף בלתי פוסק של נתונים. בתחום הפוליטי, כבכל תחום אחר, קליטתו של הרצף הזה מחייבת מיפוי העובדות לתוך תבניות מארגנות. דוגמא מובהקת לעקרון זה נמצא במחקר הקוגניטיבי של הקליטה הויזואלית: מה שקולטת הרשתית הוא אוסף עצום של קוים, נקודות, צבעים וכו'. אך מה שאנו רואים בפועל הוא אוביקטים מתוחמים ומאורגנים. בתהליך הקליטה המוח האנושי ממפה את הנתונים הפיזיים לתוך תבניות מארגנות, שרובן נתונות מראש, ומיפוי זה הוא שמאפשר את הקליטה.
עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזכרון לטווח ארוך הוא , לרב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם. כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תיאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התיאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.
נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במו"מ, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב- 20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה- 13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין). כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?
הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המו"מ נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).
כרגיל, הסנונית הראשונה באה מפי פרשנינו המוסמך של השלטון, זאב שיף שלמעשה יידע אותנו כבר בשבוע חתימת ההסכם במאמרו ב"הארץ" על כל ה"חורים" בהסכם והנקודות שבהן ייתקע המו"מ. ב- 30.11.93 הוא קובע: "עצה ראשונה לנושאים ולנותנים בשם ישראל ולציבור הישראלי היא שלא להתרגש מן האיומים וההפגנות (של נציגי הפלשתינאים)... שנית, אם הצד השני מאיים שינטוש את השיחות ויפסיק את המו"מ, שיעשה זאת... ועצה שלישית: בשום פנים ואופן אסור להתפתות להצעות לסגת בינתיים ולהשלים את ההסכם לאחר מכן... די לנו ב"חורים" שבהסכם העקרונות." (זאב שיף, "הארץ", 30.11.93) שימו לב כיצד מציג הכותב את עמדת השלטון כאילו היתה 'עצה' מקורית שלו וכיצד הוא מוהל את "דבר השלטון" בפסבדו-ביקורת: מצד אחד, הוא נותן לגיטימציה מלאה לצד הישראלי למשוך את השיחות ללא הגבלת זמן; מצד שני, הוא מקפיד להמליץ (בטון כמעט נוזף) על מו"מ יסודי, בלי להשאיר שאריות לעתיד לא מוגדר. כך ממחזרים לקהל את מסרי השלטון מבלי לפגום בתדמית הפרשן העצמאי. מהלך מחוכם ודומה נוקט יואל מרקוס, שבוע אחרי, בשאלת לוח הזמנים של הנסיגה. יותר משני שלישים של המאמר "היזהרו מהעמעומים" מוקדשים להתקפה נוקבת על מדיניות העמימות של ממשלת רבין, שפוגעת לדעת הכותב בכושר ההחלטה של הממשלה. הביקורת מסתיימת בהכרזה הנחרצת: "צריך להוציא את העמימות לחופשה ארוכה ללא תשלום". והנה מיד לאחר מכן נפנה הכותב לטפל ביישום הסכם אוסלו, והנה מה שהוא אומר: "טועה ערפאת, האומר שה- 13 בדצמבר הוא "תאריך קדוש", והצדק דווקא עם רבין, הדבק עדיין בעמדתו שמועד זה אינו מקודש... יש בהחלט חשיבות עליונה שכל פרט בהסכם זה יהיה בהיר וסגור היטב... הממשלה צריכה לעמוד נגד לחץ "התאריך המקודש" ואל לה להתפתות להוליד עוד הסכם עמום." (יואל מרקוס, "הארץ", 7.12.93)
בכן, עכשיו הכל ברור: כל מטרת המתקפה על העמימות היתה לספק בסיס נוח להצדקת עיכוב הנסיגה, פרשן הבית של רבין רק מילא את תפקידו. שכן כל מה שהוא אמר, רבין אומר בעצמו: "'אין תאריכים קדושים', אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, בפגישה עם עיתונאים אתמול, בתאריך היעד המקורי ליישום הסכם הנסיגה מעזה ויריחו. 'כל מי שקיווה להוקוס- פוקוס, שהמציאות תשתנה ב- 13 לדצמבר, לא קרא נכון את הסכם העקרונות'. ראש הממשלה דיבר על מימוש ההסכם 'במחצית אפריל', ואמר שהשלמתו עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל." ("הארץ", 14.12.93) שימו לב שכאן כבר נזרעים הזרעים של דחיית הנסיגה גם מעבר לתאריך היעד הסופי שלה, אמצע אפריל. כל מה שנשאר לנו כרגע זה לחכות ולראות כמה זמן יתמשכו אותם "יומיים שלושה". תחת הכותרת "חיפזון מהשטן", מזהיר גם מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מעמידה עיקשת בלוח הזמנים: "אש"ף, כאילו היה ועד עובדים או איגוד מקצועי, לוחץ לסיכומים עד ה- 13 המקודש וכוונתו ברורה: בלחץ השעון המתקתק תוותר ישראל, תעשה טעויות, תשכח ותדלג. לפלשתינאים אין מה להפסיד בפרטים, לישראל המון. מלכתחילה היתה זו טעות להסכים ללוח זמנים צפוף וכמעט בלתי אפשרי במשא- ומתן שעיקרו בפרטים, וכל פרט ופרט בו עלול לקבוע את אורח חיינו.." (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 7.12.93)
מכאן ואילך, במשך כשבועיים, ניתן היה למצוא יום יום בכל העיתונים מיחזור "ספונטני" בניסוחים שונים של אותה קביעה בדיוק. לאחר החדרה אינטנסיבית כזו של עיקרון ה"אין מה למהר", איש אינו מופתע כשה- 13 בדצמבר עובר בקול דממה דקה, אפילו ללא מחווה ישראלית סמלית. (שבוע קודם לכן עדיין "העריכו גורמים מדיניים כי ההסכם לא ייחתם עד ה- 13 בדצמבר, אלא ישראל תערוך באותו יום אירוע סמלי שיציין את תחילת יישום ההסכם עם אש"ף". ("הארץ", 7.12.93, עמ' 1. אך גם זה לא קרה). איש אינו מתרגש כשרבין מודיע שוב ש"אין תאריכים מקודשים" ואומר, כפי שראינו, שגם השלמת ההסכם במחצית אפריל "עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל", או כשפרס מסביר בלשון מהוקצעת יותר, שבעצם אין שום תאריך מחייב, "כי אין לוח קדוש וכי בהתאם להצהרת העקרונות, ישראל מחויבת להשלים את הנסיגה מעזה ויריחו ארבעה חודשים אחרי חתימת ההסכם לנסיגת צה"ל, שעדיין לא נחתם - ולא ייחתם בהכרח במחצית אפריל" ("הארץ", 30.12.93). להפך: המחנה היוני מפגין הבנה מופלגת לקשיי המו"מ ואין בעיכובים שוליים כלשהם כדי להניא אותו מדעתו. לא רק פרשני החצר המובהקים חוזרים וממחזרים את מסרי השלטון, אלא פשוט כל כותבי הטורים, ללא יוצא מן הכלל, הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המו"מ, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. זהו, אגב, תפקידם המסורתי של היונים בארץ: הם תומכים כמובן במדינה פלשתינית - אבל "לא עכשיו"; תמיד יש סיבה טובה לדחות את העניין, וכך בעצם להתנער ממנו לחלוטין. מעניין, למשל, מה יש לגדעון סאמט לומר ביום הנסיגה המיועד: הוא מגלה הבנה מוחלטת להסברי הרמטכ"ל ש"בטקסטים שקולים ומשכנעים בפשטותם הסביר ... את הקושי האמיתי להאיץ את היישום בתוך מסגרת הזמן שהיתוו הפוליטיקאים באוסלו", ומשתף אותנו ברגשות התפעמותו: "מתי היה אש"ף יכול לחלום שבצמרת המטכ"ל הישראלי יישב מישהו שיביא במידה כזאת בחשבון גם את המצוקות של הצד השני? ההנהגה הפלשתינית עוד צריכה להוכיח שהיא ראויה לאישים הגונים, רציניים ויצירתיים כמו אלה שעומדים מולה בשיחות" (הארץ, 13.12.93). ושבוע לאחר מכן ממשיך סאמט לפתח את הצידוק העמוק לדחיה: "..במשך השנים נעשינו לא רק למודי סבל וחרדות. הפכנו גם לציניים יותר. הורגלנו להבין שהדברים האלה, שנמשכים כבר עשרות שנים, צריכים ליטול את הזמן שלהם." (הארץ, 22.12.93)
בדצמבר, אם כן, נקבעו בתודעה הקולקטיבית הטענות שלפי הערכתי ילוו אותנו עוד זמן רב: "אין מה למהר", "יש חורים בהסכם". מה שהוצג בספטמבר כאירוע היסטורי - תנופת עשייה אדירה - הופך עכשיו לתהליך מייגע וקשה, נטל כבד שעלינו להתמודד איתו. ויש לזכור: מדובר אחרי הכל רק בהסדר הביניים. אם אי פעם ייגמר המו"מ על הסדר הביניים, אמורה זו להיות רק ההתחלה למו"מ הבא - על הסדר קבע.
סטודנט א': לא ברור לי משהו. גם אם השערה ב' נכונה, לא היינו מצפים לקיפאון הנוכחי במשא-ומתן. אם באמת ישראל מעונינת לחזק את ערפאת - ולו גם כמושל מטעמה בשטחים - ניתן היה לצפות שתשתף איתו פעולה, ולפחות לא תעמוד מנגד שעה שאויביו צוברים כוח; אבל בשטח ישראל הפקירה אותו. הממשלה מסרבת לנקוט במחוות כמו שחרור אסירים או פשרה סמלית בסוגיית השליטה במעברי הגבול. כך לא נוהגים בבן-ברית.
אתה צודק מאד. קשה להבין את המדיניות הקשוחה של ממשלת ישראל כלפי אש"ף גם על רקע השערה ב', שסקרנו לפני מספר שיעורים- ההשערה שישראל חותרת למימוש תכנית האוטונומיה, כלומר, להמשך הכיבוש. ייתכן שההסבר הוא שכדי להבטיח שאש"ף אכן ימלא את תפקידו החדש כשוטר הכיבוש יש להכשירו לכך ולהעמידו במבחני נאמנות רבים. ייתכן גם שדרוש זמן להבטיח שלא תהיה אופוזיציה פלשתינית למהלך. על רקע זה אפשר להבין את חידוש פעולות המסתערבים, שמחסלים אנשי אופוזיציה. צריך גם לזכור שלמרות שערפאת כבר נכנע בפועל לא הוכח עדיין שהוא יכול לשלוט בכל המנגנונים שלרשותו ולתעל את כולם למלאכת שיתוף הפעולה עם ישראל. אפשרות קשה יותר לעיכול היא שדבר לא השתנה ביחס מנהיגי ישראל לפלשתינאים והצורך להשפיל, לאלף ולהכניע חזק משיקולים רציונליים.
===סיכום ודוגמאות לניתוח תקשורת===
השאלה המרכזית שאנו בודקים היא באיזו מידה התקשורת משקפת ומבססת את תפיסת המציאות (התיאוריה) הדומיננטית, כלומר, התפיסה המיוצרת ע"י מערכות הכוח בחברה ומשרתת את האינטרסים של מערכות אלה, ובאיזה מידה ניתן בתקשורת ביטוי גם לתפיסות מציאות אלטרנטיביות. גיבשנו את הקריטריונים על פיהם נוכל לבדוק שאלה זו- הקריטריונים לניתוח דרגת העצמאות של התקשורת. בדוגמאות שסקרנו זיהינו דרגה גבוהה מאד של תלות בשלטון, (כלומר, דרגה נמוכה של עצמאות) במספר מקרים אף דרגה מקסימלית. למשל, בכל מה שקשור לתהליך אוסלו לא מצאנו ולו ביטוי אחד לתיאוריה אלטרנטיבית, או ביקורת כלשהי (משמאל), על מהלכי הממשלה.
בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תיאוריה דומיננטית = אובייקטיביות). המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תיאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.