815
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
דף חדש: תמליל של קורס שניתן ע"י טניה ריינהרט בנושא קריאה ביקורתית בתקשורת. ===זכויות יוצרים=== הקובץ ניתן באופן ...
תמליל של קורס שניתן ע"י טניה ריינהרט בנושא קריאה ביקורתית בתקשורת.
===זכויות יוצרים===
הקובץ ניתן באופן חופשי [http://www.tau.ac.il/~reinhart/ באתר] של ריינהרט. לפיכך ניתן להעלות עותק שלו כאן.
=כתוב בעיתון: לשון תקשורת ואידיאולוגיה=
הבסיס לסדרת הרצאות זו הוא חומר הקורס 'כתוב בעיתון' אותו העברתי באוניברסיטת תל-אביב בשנה"ל 1993/94, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו. ההרצאות נרשמו במלואן במהלך הקורס, בידי עידן לנדו שהיה אז מתרגל הקורס. הטקסט עבר עריכה מקיפה ביולי 2000, שבמהלכה הוספתי עדכונים מחומר הקורס בשנים הבאות. עריכה זו טרם הושלמה סופית.
טניה ריינהרט, אוקטובר 2000.
==אידיאולוגיה ושימור עצמי==
כותרת הקורס, "אידיאולוגיה ותקשורת", יכולה להתפרש על-ידי אנשים שונים באופנים שונים. בין מערכות אידיאולוגיות ואמצעי תקשורת מתקיימים יחסי-גומלין מגוונים, כל אחד מהם מושא לגיטימי למחקר ולעיון. אפשר לחקור תופעות כמו השפעת אמצעי התקשורת על דעת קהל, השימוש שעושים פוליטיקאים בתקשורת לצורכיהם, אופני המבע של התקשורת (לשון, צילום תיעודי) וכדומה. היבטים אלה ואחרים של הנושא נדונים בהרחבה במסגרת הסוציולוגיה. ישנו אפילו ענף מחקרי צעיר יחסית, 'לימודי התרבות', ששם לו למטרה לחשוף ולזהות מנגנונים אידיאולוגיים הפועלים "מתחת" למציאות החברתית. נקודת המוצא של הקורס הזה תהיה שונה. יותר משנראה בה זירה שבה מתגוששות אידיאולוגיות שונות, נבחן אותה כמכשיר אידיאולוגי בפועל; יותר משנשאל איך משתקפת האידיאולוגיה בתקשורת, נחקור איך היא נבנית ממנה. אנו משתמשים במונח "אידיאולוגיה", מבלי שהבהרנו עדיין את משמעותו. מדפים שלמים בספריה מלאים בספרים שזהו בדיוק עניינם: להגדיר מהי אידיאולוגיה. מבלי להיכנס לעומק הוויכוח המתנהל בין התאורטיקנים, אני אאמץ אחת מההגדרות הסטנדרטיות השגורות בשיח הסוציולוגי:
1. '''אידיאולוגיה ‑ מערכת מושגית וערכית שבאמצעותה החברה מגדירה את המציאות ואת עצמה.'''
זו, כמובן, הגדרה מאד כללית ומופשטת: היא רואה באידיאולוגיה תשתית מושגית להוויה החברתית: אנו, כיחידים, תופסים את עצמנו ואת הזולת דרך "משקפיים" אידיאולוגיים. הניסיון החברתי כולו ממופה דרך קטגוריות אידיאולוגיות: האני, האחר, הקולקטיב והמיעוט- כולם קטגוריות של ניסיון חברתי, שבתשתיתן עומדת אידיאולוגיה. אבל איזו אידיאולוגיה? ברור שבכל חברה קיימות כמה אידיאולוגיות, וחלקן אף מצויות בעימות אחת עם השניה. אותנו מעונינים במיוחד במנגנונים ובתוצרים של אידיאולוגיה מסוימת- האידיאולוגיה הדומיננטית.
2. '''אידיאולוגיה דומיננטית ‑ האידיאולוגיה שמתלכדת עם האינטרסים של בעלי הכוח בחברה, קרי, מקבלי ההחלטות.'''
בכל חברה אנושית קיים ריבוד מסוים: ישנה שכבה של פרטים אשר חלקה בהשפעה על התפתחות החברה גדול מחלקן של שכבות אחרות. אנו מתייחסים לשכבה זו בדרך כלל כשכבת "מקבלי ההחלטות". מעבר לגרעין המצומצם של פוליטיקאים, שכבה זו מורכבת מנציגי האליטות החברתיות השונות: משכילים, רופאים, עיתונאים, אנשי צבא, עורכי דין, בעלי נכסים וכיוב'. נועם חומסקי מעריך את חלקם של מקבלי ההחלטות, בחברה מערבית מודרנית, בכ-20 אחוז (המספר המדויק אינו חשוב; בכל מקרה מדובר במיעוט). בידי 20 אחוז אלה נתון רובו המכריע של הכוח לביצוע שינויים חברתיים. האם הם מנצלים כוח זה לעידוד השינוי החברתי או לעיכובו- זו בדיוק אחת השאלות שתעסיק אותנו בקורס.
מה קורה עם שאר 80 האחוזים? זהו מה שבדרך כלל מכונה, בכנות או בציניות, הרוב הדומם. תיאורטית, במשטרים דמוקרטיים, רוב זה מסוגל להשפיע על גורל החברה לפי בחירתו ואף לדחות את הדרכים שמציעה עילית ה- 20 אחוז. בפועל, רוב זה כמעט שאינו משתתף בקבלת ההחלטות בחברה וכאשר הוא משתתף- הדבר נעשה באופנים שהוכתבו מראש על-ידי המיעוט בעל הכוח. כדי להבין למה זה כך, יש לברר תחילה כיצד מנווטת האידיאולוגיה את פעולתם של מוסדות במציאות החברתית.
אחת ההנחות המרכזיות של קורס זה, הנחה הנשענת על ההגות המרכסיסטית בכללה ובמיוחד על תיאורית האידיאולוגיה של לואי אלתוסר, היא, שהאינטרס העליון של כל מוסד חברתי הוא שימור עצמי. כמו בעולם החי, שבו השימור העצמי מתממש דרך ההתרבות והשכפול, כך גם בעולם החברתי: הסדרים ומוסדות חברתיים (משפחה, יחסי עבודה, אמנות וכיוב'), ויחסי כוח משמרים את עצמם ולכן גם את האידיאולוגיה הדומיננטית. מהנחה זו, בצירוף עם הגדרה (2), נובעת מסקנה פשוטה והכרחית: האידיאולוגיה הדומיננטית, בחברה נתונה, משרתת את אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה. מדובר, אפוא, בתהליך משוב שמזין את עצמו: האידיאולוגיה הדומיננטית משרתת את האינטרסים של בעלי הכוח, ולפיכך אחד מאינטרסים אלה הוא להמשיך ולשמר את אותה אידיאולוגיה.
אני רוצה להדגים טענה זו, בדבר השאיפה לשימור עצמי, דרך ניתוח מוסד חברתי שמעצב רבים מאתנו: האוניברסיטה. יש טעם מיוחד לחוקר האידיאולוגיה הדומיננטית להתרכז במוסדות החינוך בכלל ובאוניברסיטאות בפרט: מדובר במגזר שקיבל הרשאה חברתית להשפיע באופן גלוי (שלא כמו מגזרים אחרים, כמו התקשורת) על דעותיהם של ה"צרכנים", כלומר הסטודנטים. חומסקי טוען בפרק "Intellectuals and the State" (בספרו: Towards a Cold War, 1973) שאוניברסיטאות היו באופן מסורתי כלים לשימור האידיאולוגיה הדומיננטית. אינטלקטואלים שעוברים הכשרה במוסדות אקדמיים "משכירים" את שירותיהם לטובת השלטון ולמען בלימת שינויים פוטנציאליים במבנה החברתי.
חומסקי טוען שהתפקיד המרכזי של שכבת האינטליגנציה בדמוקרטיה המערבית הקפיטליסטית הוא פיקוח אידיאולוגי. האינטלקטואלים במקרים רבים רואים זאת כמשימתם הנעלה, "לחנך" את ההמונים, להנחיל למעוטי- ההשכלה את האמונות והדעות שישרתו באופן הקונסטרוקטיבי ביותר את האינטרסים של האליטה השלטונית. לפי השקפה זו, האינטלקטואל ה"אחראי" הוא מעין סוכן תעמולה של השלטון, ה"מפרש" עבור העם מיהו האויב הנכון ומיהו בן הברית הנכון. חשוב לציין, שרוב האינטלקטואלים מודעים לתפקידם זה ואף גאים בו, גם אם לא יהיו מוכנים להגדירו כך בפומבי.
כדוגמה, מצטט חומסקי מכתב ששלח עורך העיתון"New Republic", מעוזם של הליברלים האמריקניים, לאחד מיועציו של הנשיא וילסון, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. העורך כותב, כי רצונם העז של הליברלים הוא "לתת לנשיא גיבוי בעבודתו ולהיות פרשנים נאמנים ומועילים למה שנראה כאחד המפעלים הגדולים ביותר שלקח על עצמו נשיא אמריקני אי פעם". ב-1947 הסביר אדוארד ברנאיס, דמות מובילה בתחום חקר יחסי הציבור באמריקה, מה פירוש הביטוי "להנדס הסכמה": (engineering consent )- הפעלת עקרונות מדעיים ופרקטיקות בדוקות כדי להביא אנשים לתמוך ברעיונות ובתוכניות. "להנדס הסכמה זו תמצית ההליך הדמוקרטי, החופש לשכנע ולהשפיע... לעתים קרובות מנהיג אינו יכול לחכות עד שהעם יגיע ולו להבנה כללית... מנהיגים דמוקרטיים חייבים ליטול חלק בהנדסת הסכמה לטובת ערכים ויעדים חיוביים מבחינה חברתית". ברור, שהזכות והיכולת לממש את "התמצית" הזו של ההליך הדמוקרטי מרוכזת, באופן לא כל כך דמוקרטי, בידי חוג מצומצם של אנשים, שכבת האינטלקטואלים, שהיא גם זו שתקבע מה ייחשב ליעד "חיובי מבחינה חברתית". נחזור לאוניברסיטאות, "בתי הגידול" הטבעיים של האינטלקטואלים. אוניברסיטאות יכולות לספק שני סוגי שירותים עבור השלטון: שירות ישיר ושירות עקיף. השירות הישיר מתבטא ב"ייצור" בלתי פוסק של "מומחים". בואו נחשוב לרגע על ה"מומחה" כמוסד חברתי, מוסד נחשב מאד בחברה המערבית.
יש לנו מומחים לכל דבר, החל מפוליטיקת המזרח התיכון וכלה בסכסוכים עדתיים. מומחים אלה מנהלים סחר חליפין פורה מאד עם סביבתם: הם מספקים את השירות- "ידע מוסמך", "פרשנות מקצועית", ובתמורה מקבלים תגמולים בצורת כסף, ובייחוד - יוקרה חברתית. כדאי לשים לב כבר עכשיו, שלדברי המומחה מתלווה תמיד הילה של "אובייקטיביות"; לעולם לא נחשוד במומחה שמאחורי פרשנותו מסתתרים שיקולים אידיאולוגיים, אינטרסנטיים, אישיים. ליומרת האובייקטיביות של האידיאולוגיה דומיננטית נחזור עוד מעט.
ההסדר בין המומחה לבין המתייעצים בו יכול לפעול בהצלחה כל עוד מספק המומחה, במובן מסוים, "סחורה ידועה מראש": כלומר, מביע עמדות ואמונות התואמות, או לפחות אינן סותרות את האידיאולוגיה דומיננטית. מומחה ש"יפר" את תנאי ההסדר הזה, צפוי לסנקציות בצורת החרמה או פשוט התעלמות. לכן, טווח ה"פרשנויות" שאנחנו בדרך כלל שומעים מפי אנשי המקצוע בנושאים פוליטיים הוא מצומצם ביותר: "מומחים" ליחסים בינלאומיים ינתחו פעולות צבאיות של ארה"ב במדינות זרות במונחי תועלת והפסד, ולעולם לא יעלו את הפקפוק בעצם הזכות לבצע פעולות אלה; "מומחים" לסכסוך הערבי- ישראלי ינסו להסביר כיצד מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל נעשית במסגרת המאמץ לשלום, ולעולם לא יטילו ספק בעצם ההנחה שישראל חותרת לשלום. כך פועל מוסד ה"מומחה" לשימור עצמי במסגרת האידיאולוגיה דומיננטית: הוא מפיץ אמונות ודעות "נורמליות" הזוכות לתגמול חברתי, ומעניש את הסוטים מן התלם.
שירות שני, עקיף, שמספקות האוניברסיטאות לאידיאולוגיה הדומיננטית, נוגע לעצם התפתחות המחקר האקדמי. תיאוריות מדעיות, ממש כמו בעלי חיים ומוסדות חברתיים, שואפות לשמר את עצמן. כל תיאוריה, גם זו שהתחילה כמהפכנית ביותר, מגיעה בשלב מסוים למצב של התבססות: החידושים התיאורטיים הולכים ומתמעטים, התגליות הניסיוניות הולכות ומתמעטות, ובעצם התיאוריה קופאת על שמריה. זהו מצב של ניוון אינטלקטואלי, אולם למרבה הפרדוקס זהו המצב שאליו חותרים אינטלקטואלים רבים: מצב שבו התיאוריה שבה הם מחזיקים לא תהיה מאוימת ע"י תיאוריות חדשות, אלטרנטיביות- תיאוריות שעשויות לחולל שינוי משמעותי בתמונת העולם שלנו. ההתנגדות לשינוי זה והניסיון לעכבו - רק משום שהוא שינוי - משרתים למעשה את האידיאולוגיה דומיננטית. חוקרים רבים שישמעו את המשפט האחרון עלולים למחות או אפילו להתחלחל. זאת משום שמדובר בתהליך כמעט בלתי נמנע, אשר משתתפיו לעתים רחוקות מודעים לתוצאות פעולתם. חוקר אקדמי יכול להיות משוכנע בשיא הכנות שטענותיו התיאורטיות, אותן הוא שב ומשמיע כבר 20-30 שנה, הן הנכונות מכולן; אולם בפועל, בעצם תרומתו לניוון המחקר שבו הוא עוסק, הוא משרת את האינטרס העליון של האידיאולוגיה דומיננטית: שימור עצמי ובלימת שינויים. מי שחדל לפקפק בתקפות השקפותיו ולוקח אותן כ"מובנות מאליהן", יוכל בקלות רבה מאד לקבל את התוקף ה"מובן מאליו" של ההסדר החברתי הקיים, וממילא יימנע מלערער עליו.
כיצד מיושם בפועל השימור העצמי באוניברסיטאות? מהן הדרכים שבאמצעותן ניתן להגן על האידיאולוגיה דומיננטית מפני ביקורת, עד כדי חיסון מוחלט - דווקא במוסדות שאמורים היו לחקוק על דגלם את סיסמת המחשבה הביקורתית. נתחיל מדוגמה פשוטה. נבחן טענה המוכרת לכל סטודנט או מרצה באוניברסיטה: "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה". הממסד, שמייצג את האידיאולוגיה דומיננטית, מספק לנו מספר דרכים להתייחס לטענה זאת: ניתן להתווכח על צידוקה המוסרי, על האופן שיש ליישמה וכדומה. אולם השאלה המעניינת מכל בדרך כלל נדחקת לשוליים. זו השאלה שנידרש אליה פעמים רבות במהלך הקורס, כשנרצה "לפרק" את המטען האידיאולוגי של טענות תמימות לכאורה, והיא: את מי משרתת טענה זו? במילים אחרות, מי ירוויח מכך שלא יערבו אקדמיה ופוליטיקה? התשובה המסתמנת היא: מי שעמדותיו יועמדו בסכנה בעקבות עירוב שכזה. מאחורי הטענה הנדונה, שמתכסה לעתים קרובות בצידוקים פדגוגיים למיניהם, עומד אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה: מאחר שהשיח האקדמי הרציונלי כרוך בביקורת ובבחינה מחודשת של עמדות, הפקעת הוויכוח הפוליטי משיח זה תגן על אותן עמדות שכל כוחן הוא בדיוק בהיותן מחוץ לכל ויכוח. מכאן נובע, ש"א-פוליטיזציה", באופן עקרוני תמיד יהיה אינטרס שלטוני, מכשיר לשימור הקיים. ככל שפחות מוסדות ופחות אנשים יורשו להתערב בוויכוח הפוליטי, כך ייטב למי שמעוניין לשמור על ההסדר החברתי כמות שהוא. לשלול מהאידיאולוגיה דומיננטית את מעמד העל שלה כ"נתון הכרחי", שאינו חשוף לביקורת, פירושו לערער על אחיזתה בנכס היקר לה מכל: הקונסנזוס. דרך אגב, לטענה "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה" יש השלכות ממשיות. לא מדובר בהנחיה סתמית. לפני מספר שנים, כשבאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב שלט גוש הימין, נאסרה כל פעילות פוליטית ברחבי הקמפוס. כנסים שהשמאל ניסה לארגן פוזרו, תוך שימוש בכוח ואלימות, ובהסתמכות על טענה זו בדיוק. כמובן שאנשי הימין היו מוכנים, אם היו נדרשים לכך, גם לאסור על הפגנות של הימין בשטח הקמפוס. אלא שה"סימטריה" הזאת כוזבת, במובן משמעותי מאד: כאשר הימין שולט, הימנעות מפעילות פוליטית פירושה תמיכה במצב הקיים. מי שיכול להפסיד משמירת הניתוק בין אקדמיה לפוליטיקה הוא תמיד מי שנמצא במיעוט, מחוץ לקונסנזוס.
יחד עם זאת, קונסנזוס אינו נוצר סתם כך, מאליו, בחברה: יש לעמול כדי להשיגו. במקרים לא מעטים, כך נראה, האידיאולוגיה הדומיננטית מנוגדת, בפועל, לאינטרסים של פרטים רבים. לכאורה ניתן היה לחשוב כי במקרים אלו יתנגד הרוב לאידיאולוגיה המשרתת אינטרסים של מיעוט באוכלוסייה (מקבלי ההחלטות). אולם, כתוצאה מהמאמץ להשליט את האידיאולוגיה הדומיננטית, המצב השכיח הוא שגם אלו שלא נהנים מפירותיה, או אפילו ניזוקים ממנה, מצדדים באידיאולוגיה הדומיננטית ומחזקים אותה. כיצד זה קורה? מדוע מאמינים רוב האנשים בהשקפות, שמכל שיקול רציונלי היו צריכים לשלול אותן? בקצרה, כיצד זה קורה שהאידיאולוגיה הדומיננטית באמת הופכת לדומיננטית, לאידיאולוגית הרוב? לשאלה מרכזית זו יש תשובות ברורות מאליהן במשטרים טוטליטריים; מנגנוני האינדוקטרינציה והסנקציות על חריגות חברתית במשטרים אלה גלויים לעין. השאלה נעשית לא טריוויאלית בהקשר המשטר הדמוקרטי; משטר שבו המנגנון האידיאולוגי סמוי מן העין, מבוזר במוקדי כוח שונים וקשה לאיתור. אני אנסה להראות, שגם בחברה פתוחה ולכאורה נאורה, כמו שלנו, ניתן להפעיל כוח בדרכים סמויות, מתוחכמות, ולכן אפקטיביות יותר מאשר הדרכים הגלויות לעין.
3. '''מניפולציה ‑ הפעלת כוח באופן שאינו מודע לנמען, מושא האקט הכוחני, התופס אותה כפעולת שכנוע הוגנת.'''
ישנם סוגים רבים של מניפולציות, ואני אדגים אחת מהן, שגם היא משקפת את האופן שבו משמשים מוסדות חינוך - וממילא גם מורים ומרצים, הפועלים בתוכם - לשימור האידיאולוגיה דומיננטית. נבחן שתי טענות, הנוגעות לגבולות המותר והאסור לדיון בכיתת לימוד. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם עליהן:
4. למרצה אסור לדון בעמדות:
א. קיצוניות או שנויות במחלוקת.
ב. העלולות לפגוע ברגשות.
5. על המרצה להציג רק עמדות שמשקפות את דעת הרוב.
סטודנט א': אני מסכים עם (4), אבל (5) נראה לי פסול במדינה דמוקרטית.
סטודנט ב': אני מסכים עם שתי הטענות. מי שבא ללמוד בבית-ספר לא בא לשמוע דעות חריגות או פוגעות. לא בשביל זה הוא משלם.
סטודנט ג': אני לא מסכים עם אף טענה. אני חושב ששתיהן מסוכנות למי שמעוניין בחינוך למחשבה חופשית אמיתית.
אני שמחה לשמוע פה אי הסכמה שכזו, כי היא מחדדת את העניין שעל הפרק. מניסיוני, הדעה של סטודנט א' היא רווחת מאד, אם לא הרווחת מכולן. זו דעה מאד מעניינת, אם חושבים על המשמעות של (4א): כי מה בעצם משמעות המונח "קיצוני"? בחקר הלשון נהוג להבחין בין התוכן, או המשמעות, של מילה, לבין מטען ההערכה שלה- הקובע אם דוברי השפה רואים את הדבר שאותו מציינת המילה כחיובי או שלילי. לעתים מילים נבדלות רק במטען ההערכה שלהן. למשל, המילים "שמאלי" ו"שמאלן" אינן ניתנות להבחנה על-פי העמדות שהן מציינות, אך "שמאלי" היא מילה נייטרלית, כמו "ימני", בשעה של"שמאלן" יש מטען הערכה שלילי. בדומה, "סירובניק" מתקשר בתודעתנו עם עמדות ראויות להערכה, בעוד ש"סרבן" הוא מישהו הראוי לגינוי. המילה "קיצוני" היא מילה שניזונה ממטען הערכה בלבד- להיות קיצוני נחשב לרע, למרות שאיש לא יכול להגדיר בדיוק מיהו קיצוני (מי שחושב אחרת - שינסה בטרם ימשיך בקריאה). בניגוד למילים המציינות אידיאולוגיה (סוציאליסט, קומוניסט, גזען) או סוג אישיות (דוגמטי, אלים, תוקפני), המילה "קיצוני" (הנגזרת מ"קצה") מציינת עמדה החורגת מעמדות הרוב או מנורמות הקונסנזוס. כלומר, תוכנה יכול להיקבע רק על-פי הגדרת הקונסנזוס. עמדה חריגה כזאת ניתן לכנות גם בהרבה כינויים אחרים, כגון "נון-קונפורמיסט", "עצמאי" או "מקורי", שמטען ההערכה שלהן חיובי.
דווקא משום שלמילה "קיצוני" אין תוכן קבוע, היא נוחה ביותר לעיצובו של קונסנזוס. היא מאפשרת להסיט את הוויכוח הציבורי מוויכוח על עמדות לוויכוח על מי נמצא יותר בתוך הקונסנזוס. כיוון שאין מגבלות על תוכנה, אפשר להחילה בכל פעם על עמדות חדשות. וככל שהקונצנזוס זז ימינה, כך הופכות יותר עמדות לקיצוניות. אבל מה יוצא מכך? יוצא, שמי שאוסר על המורה לדון בעמדות קיצוניות, גוזר עליו להתרכז רק בעמדות הרוב. קיבלנו ש- (4א) ו- (5) הן בעצם טענות שקולות מבחינה לוגית. אם כך, סטודנט ב' וסטודנט ג' הביעו עמדות עקביות כשקיבלו, או דחו, את שתי הטענות גם יחד, אולם סטודנט א' אמר דבר די מוזר: אני מקבל ודוחה בו זמנית את אותה הטענה בדיוק! הטענה השניה, (4ב), נראית תמימה יותר מ-(4א). ואכן לא נוכל לטעון בפשטות שהיא שקולה לוגית לטענה (5). אך ניתוח מדוקדק יותר של השימוש בטענה זו יגלה שאין היא שונה מהותית מ-(4א). מהי 'עמדה העלולה לפגוע ברגשות'? עקרונית, כל עמדה שהיא עלולה לפגוע ברגשותיו של מישהו. עמדות רבות שמביעים אישי ציבור נבחרים נראות לי, למשל, מקוממות, מעליבות ופוגעות לא רק ברגשותי אלא גם באמונת היסוד שלי בטבע הרציונלי של האדם. אך אין בכך כדי להגדיר עמדות אלה כפוגעות ברגשות. בפועל, המושג "פגיעה ברגשות" נקבע אף הוא על-ידי הרוב. פגיעה בערכי הרוב נחשבת פגיעה ברגשותיו. כלומר: האידיאולוגיה דומיננטית היא שמגדירה את הערכים הנחשבים למקודשים, ואת טווח הרגשות שאסור לפגוע בהם. בשנות ה- 60' ייצרו באנגליה תחתונים עם הדפס של הדגל האנגלי. האם ניתן להעלות כדבר הזה על הדעת באנגליה של היום, או בישראל - אפילו של שנות ה- 60'? קשה להניח שהרגשות של המין האנושי השתנו שינוי כה דרמטי בשני העשורים האחרונים. סביר יותר, שהאידיאולוגיה הדומיננטית הפכה שמרנית יותר, ואיתה עלתה הרגישות לפגיעה ברגשות. טענה (4ב) היא מוצלחת ואפקטיבית במיוחד, כי היא נשענת על הנחת יסוד מוסרית המשותפת להרבה נמענים: רובנו נעדיף לא לפגוע ברגשות הזולת, ונסכים לגנות פגיעה כזו. אך בשימושה של (4ב) בפועל, היא מתירה בדיוק את טווח הדעות שמתירה טענה (5). כך בעצם ניתן להימנע מדיון בעמדות שתויגו כ"קיצוניות" או "פוגעות ברגשות". בעוד שכולנו אוהבים לחשוב על עצמנו כדמוקרטים, הסולדים מסתימת פיות (ולכן דחינו את (5)), הרי שבו בזמן יש לנו גם מחויבות לכבד את רגשות הזולת (ולכן חלקנו מקבלים את (4)). האידיאולוגיה הדומיננטית תדחה, אם כן, את השתקת המיעוט על בסיס נימוק מסוג (5), אבל תצדיק אותה על בסיס נימוק מסוג (4).
זוכרים ממה התחלנו? רציתי להדגים סוג של מניפולציה, הפעלת כוח סמויה. זו הדוגמה: מערכת החינוך, כלי מובהק של האידיאולוגיה הדומיננטית, מגניבה לתודעתנו עמדות, שבאופן מנותק ובלתי תלוי היינו דוחים אותן על הסף. אולם כאשר הן עוברות "מתיחת פנים", טרנספורמציה ערכית ורגשית, אנו בולעים אותן מבלי להניד עפעף. יש דרכים נוספות לעשות לגיטימציה ודה-לגיטימציה של טענות ערכיות באופן מניפולטיבי. כדי לצבור את הכוח העצום שלה, זקוקה האידיאולוגיה הדומיננטית "להתנחל" לא רק בשכלנו אלא גם במערכת הערכית שלנו. לצורך כך עליה להתכסות באצטלת ה"אובייקטיביות". מנגד, זוכות האלטרנטיבות שלה, העמדות החריגות וה"קיצוניות", לכינוי "סובייקטיביות". הרווח הוא ברור: על דברים "אובייקטיביים" אין מה להתווכח, כי אלה עניינים שבעובדה; על דברים "סובייקטיביים" אין מה להתווכח מהסיבה ההפוכה בדיוק: אלה עניינים שברגש, שלא תיתכן בהם הכרעה רציונלית. התוצאה (המבורכת מנקודת מבטה של האידיאולוגיה הדומיננטית): ביטול אפשרות הדיון וחסימת הביקורת.
סטודנט א': אם התמונה שאת מציירת היא נכונה, קשה להבין איך בכלל מתחולל שינוי חברתי.
אתה צודק שזאת לא כל התמונה. מנגד לכוחות השימור המוסדיים בחברה, ניצבים הרצונות הפרטיים של יחידים, אשר מעונינים לממש את חירותם. מעצם טיבעם, רצונות אלה לעתים קרובות חותרים לשינוי חברתי (פועל הרוצה לשפר את תנאי עבודתו, אישה שרוצה להתקדם חרף אפליה מינית). זהו מתח אינהרנטי למציאות החברתית: כוחות השימור והשינוי נאבקים זה בזה כל הזמן באופן דיאלקטי. אני ארצה לטעון, ששינויים מהותיים מתרחשים בשלב שבו קפיאה על השמרים צופנת בחובה יותר סכנות לאליטה השלטת מאשר השינוי עצמו. כך נעשית לגיטימציה לשינויים שאולי בעבר נתפסו כחילול קודש (דוגמה: החלטת ממשלת ישראל לדבר עם אש"ף, שלכאורה הפרה טאבו עמוק בפוליטיקה הישראלית). אך מה קורה כשהאידיאולוגיה דומיננטית נכשלת במאמציה למנוע את הדיון הביקורתי וקולות שוליים צוברים כוח עד כדי יכולת לחולל שינוי חברתי? כיצד היא מגיבה? שתי דרכים עומדות בפניה, טען מישל פוקו ('תולדות השיגעון בעידן התבונה'). האחת- השיטה הקונבנציונלית של הרדיפה וההוקעה. כשהיא עובדת, הרי זו השיטה הנוחה והיעילה ביותר. אלא שבמשטרים דמוקרטיים קשה - אם כי לא בלתי אפשרי - לרדוף בגלוי מיעוט רק בשל שונותו. לפיכך ננקטת שיטה עקיפה יותר, אך לעתים לא פחות אפקטיבית: זו ה"בליעה": במקום לרדוף את הגורם החתרני, יעדיף הממסד לבלוע אותו פנימה, כך שיינטל ממנו עוקצו. אם תרצו, זו פעולת ביות ואילוף, שבסופה מסולקת הסכנה הראשונית ויחסי הכוח המקוריים, שהביאו לניסיון השינוי, נותרים על כנם. שתי פנים לובשת אסטרטגיה זו: טריוויאליזציה וריקון מתוכן. כדוגמה לאפשרות הראשונה, נביט במה שקרה לכל התחום המחקרי, שהיה אופנתי מאד בעשור האחרון, "לימודי התרבות". מניסיון חתרני חוץ-ממסדי לחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים המדכאים ולשנותם, הפך התחום למנגנון כזה בדיוק. דוגמה מובהקת היא הדיון בתחום ה"לשון וכוח", שפותח בהרחבה בספרות הפמיניסטית ובחקר שיח המיעוטים. חוקרים וחוקרות לא מעטים השכילו לעמוד על האופנים הגלויים והגלויים פחות שבהם מקובעת האפליה נגד נשים ומיעוטים בשפה ובתקשורת. מחקר זה גילה, למשל, שדרך ההצגה של אדם ומסירת שמו משקפת את מעמדו החברתי. הצורה המכובדת להציג מישהו בעיתון היא מסירת שמו המלא (שם פרטי ושם משפחה) ותאריו או תפקידיו הציבוריים. בתחתית הסולם החברתי נמצאים אלה המוצגים בשמם הפרטי בלבד. לדוגמה: "את העתירה יגישו הבוקר לבית- המשפט העליון חמישה סטודנטים: קובי ברמן, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית; צביקה קינר, יו"ר האגודה בתל-אביב; נאווף, סטודנט ערבי, ויעל שלגי, סטודנטית שלא שירתה בצה"ל" ("חדשות", 19.5.1987). בעיתוני הערב הגדולים ניתן היה למצוא עד לא מזמן דוגמאות בנוסח הדומה לנוסח הבא: בתמונה נראים שלושה חיילים ושלוש חיילות ב"יום כיף", ומתחת הכיתוב: "רב"ט אבי דנון, סמל יהושע פרץ וסמל יצחק בן-דור מפגינים שרירים בתחרות משיכת חבל שנערכה אתמול בפיקוד המרכז. גם החיילות נורית, סמדר ומיכל משתתפות בעידוד נמרץ"; כותרות מסוג: "אם לארבעה נפטרה מסרטן", להבדיל מ"מהנדס מזון נהרג בתאונה"; או דיווחים כמו "צעיר מקומי נהרג במהלך הפרות סדר", להבדיל מ"חוליית מחבלים רצחה חייל צה"ל". למיעוט- תהיה זהותו אשר תהיה - אין שם ואין פנים: זו מסה אמורפית, שאינה ניתנת להפרדה לפרטים. רק כשחבר המיעוט עושה דבר "רע", הוא זוכה באורח פלא לפנים, שם וזהות, נשלף לרגע מהאנונימיות של ההמון הסביל.
אכן, בתחילה מחאת חוקרי המיעוטים והפמיניסטיות הניבה פירות: העיתונות גילתה שגם לנשים ולערבים יש שמות משפחה ומקצועות, ושגם גבר יכול להיות "אב לארבעה". הרבה אבחנות סקסיסטיות וגזעניות, שהיו מעוגנות בשפה משכבר הימים, בוטלו בהשפעת מחקרים אלה. אך האם בכך בוטל דיכוי האישה המערבית? לא. הפרקטיקות החברתיות המהותיות של הקיפוח (אפליה בשכר, חסימת נתיבי קידום וכדומה) עדיין שרירות וקיימות. רק מדברים על נשים כיום בצורה קצת פחות משפילה. נושאי ונושאות דגל המרד לא השכילו לצעוד עם הזמן, ופוטנציאל השינוי המקורי של מחאתם הספיק להישחק: חלקים נכבדים מהמחקר הפמיניסטי, או מחקרי המיעוטים ממשיכים לחזור על אותן הטענות שהועלו לפני עשרים שנה, טענות שכבר מוכרות עד זרא, טריוויאליות, ואינן מעוררות התנגדות או תמיכה מסיבית. לכן, מי שכיום עדיין משמיע אותן לא רק שאינו מקדם את עניינו - אלא משתף פעולה עם האידיאולוגיה דומיננטית, מכוח העובדה שאינו חולק על הנחות היסוד שלה ומגביל את פעילותו למסגרת שדה הפעולה ה"לגיטימי" שהוקצה לו. רבות מהפמיניסטיות המורדות הצטרפו, תוך פחות משני עשורים, למעגל "המומחים": יועצות לתקינות לשונית, תדמיתניות של אשת הקריירה האידיאלית וכיוב'.
כדוגמה לאסטרטגיה השניה, אפשרות הריקון מתוכן, נבחן את גורלה הטראגי של הביקורת הפוסט-מודרנית במערב. שוב, בתחילה דובר בניסיון מהפכני, שערער על הנחות היסוד של המודרניזם ומבנה הכוח בחברה המערבית. אלא שדינמיקה של התפלפלויות סכולסטיות הביאה לידי כך, שעם הזמן הלכה תנועה זו (ובמיוחד, הדקונסטרוקציה) והתמקדה בביקורת על מושגי האמת והלוגיקה של תרבות המערב. הוגים רבים נתפסו לרומנטיזציה של החשיבה האינטואיטיבית, הפרדוקסלית, המעורפלת ורבת-המשמעות. טיעון לוגי מוצק נהפך שם גנאי, סימן היכר כוחני של תרבות פאלוצנטרית בזויה. מה קרה כאן, בעצם? הפוסטמודרניסטים כיוונו את כל כלי נישקם לעבר שני מושגים בסיסיים בתרבות המערב: אמת ורציונליות. בכך תקפו, לכאורה, את המשוואה המופרכת שהצגתי קודם לכן כאחד הצידוקים של האידיאולוגיה דומיננטית: זו המשוואה "אידיאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". אולם איזו סוג של התקפה זו? הזיהוי הכוזב בין האמת לאידיאולוגיה דומיננטית נשבר, במחיר ויתור על עצם מושג האמת! הפוסטמודרניסטים שרו שיר הלל לעולם של אינספור ייצוגים אפשריים, עולם שבו הכל פרשנויות על פרשנויות, עולם שאין בו יכולת או אפילו צורך להכריע בין תיאורים נכונים יותר או פחות של המציאות, מעצם רעיעותו של מושג המציאות. אז מה נותר להם, אחרי שסילקו את האמת מהזירה? נותרו טקסטים. טקסטים שמתייחסים לטקסטים אחרים, שמגיבים עליהם, שיוצרים איתם רשת מסועפת של יחסי גומלין, בקיצור - המציאות מתה, יחי הנראטיב. אולם התוצאה של התקפה זו על האגף השמאלי במשוואה לעיל ("אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות") היתה השארת האגף הימני ללא פגע. את מושג האובייקטיביות קעקענו, אך האידיאולוגיה דומיננטית נותרה על כנה. וגם אם שללו הפוסטמודרניסטים את יומרתה לאובייקטיביות, הרי שמעולם לא העמידו מולה אידיאולוגיה אלטרנטיבית אמיתית. וזה לא מקרה: מי שבז להיגיון ולאמת לא יוכל להעמיד טיעון מוצק אחד נגד האידיאולוגיה דומיננטית, לא יוכל להציב מולה אלטרנטיבה משכנעת, ולכל היותר יסתפק בהבעת מורת רוח סנטימנטלית מאורחות החברה. כך נפלו גיבורים: הפוסטמודרניזם נעשה מתנועה מהפכנית לתנועה שמרנית, המשרתת את אינטרס השימור העצמי של יחסי הכוח הקיימים בחברה. האידיאולוגיה הדומיננטית רוקנה אותו מתוכנו הראשוני, המרדני, ובעצם בייתה אותו לחלוטין, וכיום האסכולות הפוסטמודרניות הן ה"שולטות" (או שמא נשלטות?) במוקדים האקדמיים היוקרתיים ביותר בעולם.
כדי לעשות את הדברים ברורים, אני רוצה לספר על שיחה שהיתה לי עם חוקר תרבות מקומי על עניין טעון מאד אצלנו - שאלת המסתערבים. כל מי שקורא עיתונים ועיניו בראשו יכול היה להבין מיד שמדובר בחוליות רצח, פשוטו כמשמעו. "בחורינו הטובים"- יחידות המסתערבים זכו לגלוריפיקציה חסרת תקדים בתקשורת, משל היו צאצאי יחידת ה - 101 המיתולוגית - יוצאים לרחובות עזה מחופשים לערבים, לוכדים "מבוקשים" ובו במקום שופטים אותם למוות ומבצעים את גזר הדין. לי, בתמימותי, נדמה היה שאין מה להוסיף על עובדה זו, המדברת בעד עצמה. אלא שעמיתי הפוסטמודרניסט חשב אחרת: לדידו, כל עניין ההתחפשות של המסתערבים היה מצית דמיון. "הממם...", הוא הירהר, "הרי זו דוגמה מרתקת לשאלת הזהות העצמית ביחס ל"אחר". האני המחופש לאחר כמטאפורה לבעיית הסימון בשדה הייצוגים...". בזמן שהפוסטמודרניסט רוקם את הזיותיו על ייצוגים מטפוריים, נרצחים האנשים שעומדים מאחורי ייצוגים אלה. אלא שהדברים קורים בעולם המציאות, וזו, כזכור, אינה "באמת" קיימת עבורו. חוקרי התרבות באוניברסיטאות שייכים ברובם לזרם השמאלי, והדבר בולט גם בישראל. לפני מספר שנים היו חוגים אלה ואחרים בישראל בראש המאבק לזכויות אדם בצל הכיבוש. הפגנות רבות קוימו, ומאמרי ביקורת נכתבו, כנגד הנוהג של מעצר מנהלי- השולל מאדם את חירותו ללא משפט. והנה, היום חצינו את מה שנראה לפני מספר שנים כקו אדום - היום שוללים מאדם את חייו ללא משפט, וקולו של השמאל אינו נשמע. ייתכן שחלק מהסיבה לכך הוא שהאינטלקטואלים של השמאל עסוקים רוב הזמן בפיתוח בארוקי של מטפוריקה מורכבת, כתחליף לניתוח המציאות.
סטודנט א': עם כל הביקורת על הפוסטמודרניזם, את לא יכולה לשלול את תרומתו החשובה בשטח האמנות.
ראשית, בתחום הביקורת על החשיבה הרציונלית, האומנים הפוסטמודרניים לא חידשו הרבה מעבר לקודמיהם המודרניים. מגמות אנטי- רציונליסטיות באמנות רווחו כבר במאה ה- 19, עם הרומנטיקה, ופותחו במאה שלנו עם תנועות הדאדא והסוריאליזם. המניפסט הדאדאיסטי של צארה קורא תגר על המדע, הלוגיקה, וכל החשיבה הרציונלית, כולל זו הדיאלקטית. זוהי תגובתו של האמן לזוועות מלחמת העולם הראשונה. צארה, ואנדרה ברטון אחריו, תפסו את החשיבה המדעית ככלי הביטוי של ההסדר החברתי הקפיטליסטי שאיפשר את המלחמה הזאת. אולם זהו דיון אחר. מה שיותר מעניין זו השאלה מה ההבדל בין ההתקפה על הרציונליות במסגרת המדע והתקפה כזו במסגרת האמנות. האפקט של תנועות המרד המודרניסטי ברציונליות היה כמעט מנוגד לזה שקורא לו המחקר הפוסטמודרניסטי. מה שהן ניסו לעשות, בתחום החוויה הסובייקטיבית באמנות, כמו גם באמנות הפוסטמודניסטית, היה הרחבה והעשרה של אופני הקליטה המקובלים של אמנות. בכך תרמו להבנה העמוקה שהאדם - פנים רבות לו, ובמקביל לחשיבה הלוגית הצרופה, קיימת חשיבה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, שאינה סרה לחוקי ההיגיון (ייתכן ששני סוגי החשיבה האלה נשלטים על-ידי שתי ההמיספרות השונות במוח האנושי)
אך חוקרי התרבות הפוסטמודרניסטים מבקשים להחליף חשיבה מדעית בחשיבה אומנותית. מי שמתכחש למושגי האמת והמציאות בכל תחומי החשיבה, בעצם מצמצם את תחום החוויה האנושית וגורע ממנה את הפן הבסיסי של הרציונליות. בשורתו אינה בשורת שחרור, כמו זו של האומנים המהפכניים, אלא בשורת צמצום והגבלה.
==המתודה החומסקיאנית==
דיברנו על דרכים שונות שבהן משרת הממסד האקדמי את האידיאולוגיה הדומיננטית: א-פוליטיזציה, טריוויאליזציה או ריקון מתוכן של עמדות חתרניות. אני רוצה כעת לבחון דרך נוספת, שמטפחות האוניברסיטאות באופן עקבי למדי, והיא נוגעת לעצם "החשיבה האינטלקטואלית". על פי עמדה זו, "מורכבות" היא ערך נכסף. ניסוח שגרתי שלה ניתן ב- (6א); תשוו אותו עם הטענה שב- (6ב), ואימרו לי מה דעתכם על כל אחת מהן.
6א. האינטלקטואל צריך לחשוב באופן מורכב, אל לו לראות את הדברים בשחור ולבן.
6ב. האינטלקטואל צריך להימנע מנקיטת עמדה חד- משמעית.
סטודנט ב': הפעם נראה לי שהטענות לא שקולות, אבל מאד דומות.
זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית. פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א) ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.
בואו נבחן כיצד נרתמת השקפה זאת הלכה למעשה לשירות האידיאולוגיה הדומיננטית. ב- 28.6.91 התפרסם בעיתון "חדשות" ראיון של אריאנה מלמד עם ברנר- אנרי לוי. לוי, הוגה דעות, סופר, כוכב תקשורת צרפתי ממוצא יהודי, הוציא לעצמו שם של "מרדן" שנוי במחלוקת, מנפץ מיתוסים חינני, שאינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהפרות הקדושות ביותר. באורח פלא, לוי הוא גם התועמלן מספר אחד של ישראל בצרפת: הוא משתבח בקשרים אמיצים עם ראשי ממשלות ואינטלקטואלים מישראל, ויוצא להגנת ישראל כל אימת שנמתחת עליה ביקורת בצרפת. הנה קטע קצר מתוך הראיון המאלף הזה, שנערך יותר משנתיים לפני חתימת הסכם העקרונות בספטמבר 93' בבית הלבן:
שאלה: "מה אתה מציע למי שמעוניין בכל זאת בדיאלוג עם אש"ף?" תשובה: "תראי, אני לא אמור לחשוב במקומכם. זהו תפקידם של האינטלקטואלים שלכם לשאול את השאלות הקשות שמפריעות ומביכות את חייה של החברה המקומית. הם צריכים לחשוב באופן מורכב וסבוך... אמצעי התקשורת מדברים בשפת הסטריאוטיפים, ואילו האינטלקטואלים צריכים לחשוב באופן סבוך." תשובה זו באה שורות ספורות לאחר שקבע ברנר- אנרי לוי חד- משמעית: "..ישראל טעתה טעות גדולה כאשר לא הגנה על עצמה מפני האיום העיראקי (במלחמת המפרץ) טעות חמורה מאד." שאלה: מה בדיוק היתה הטעות? תשובה: "בישראל הרי התפתחה אידיאולוגיה של הגנה עצמית, והעובדה שהאמריקנים חסמו את האפשרות הזאת היא הרת אסון." שאלה: אולי הימנעות ישראל מפעולה היתה דווקא עיתוי נכון לבדוק את תקפותה של האידיאולוגיה הזאת, להרהור נוסף על גבולות הכוח?
תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."
הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונסנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונסנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.
כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידיאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידיאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.
בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תיאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תיאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תיאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התיאוריה; תיאוריה א' טובה יותר מתיאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתיאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תיאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.
נשתמש אפוא בקריטריון הבסיסי לבחירה בין השערות מתחרות: ההשערה שמסבירה יותר טוב את העובדות - מציגה תמונה יותר מובנת של נתח מציאות יותר גדול - היא זו שנעדיף. הנחת היסוד הזו משמעה שכדי להחליט האם תמונת- מציאות (תיאוריה) נתונה היא אמיתית, אנחנו חייבים תמיד לבדוק אותה ביחס לתיאוריות אפשריות אחרות. כפי שנגלה, משימה זו אינה תמיד קלה. מה שמאפיין את התקשורת בישראל, כמו בעולם המערבי כולו, הוא שהיא מספקת תיאוריית מציאות אחידה- התיאוריה הדומיננטית שמיוצרת ע"י המערכת השלטונית. בהעדר תיאוריה אלטרנטיבית, התבניות לתוכן יוצקת התיאוריה הדומיננטית את המציאות נקלטות כעובדות אובייקטיביות- נתון שאין להתווכח עליו.
בהנחה שאין בידינו לשנות את התקשורת בשלב החברתי הנתון, מה שעדיין פתוח בפנינו היא האפשרות ללמוד לקרוא. בחשיבה הפמיניסטית, כבאסכולות אחרות, פותח המושג של קריאה חתרנית. במסגרת המתודה החומסקיאנית, פירושה היכולת להפריד את העובדות מהתיאוריה הדומיננטית ולחפש תיאורית הסבר אחרת לאותן עובדות. ברגע שבנינו שתי תיאוריות נוכל לשאול איזו מהן מסבירה את העובדות טוב יותר. בלשונו של חומסקי, מה שנחוץ זה 'קורס בהגנה עצמית', שיכשיר אותנו להתגונן ממניפולציה, לזהות את העובדות, ולארגן אותן בתבנית המציאות שמסבירה אותן.
===דוגמה: היפותזות הסבר להסכם אוסלו===
במהלך הקורס יזדמן לנו ליישם את המתודה בקריאת העיתון. (כזכור, בכל שיעור נקדיש זמן לניתוח העיתון של היום שקדם לשיעור.) מטבע הדברים, הנושא המרכזי שילווה אותנו הוא הנושא שמעסיק היום את החברה הישראלית: תהליך אוסלו. רק לפני חודשיים, בספטמבר 1993, נראה היה שנפתח דף חדש בהיסטוריה שלנו. זה היה חודש של אופוריה לשני העמים. בישראל, תחושתם של רבים היתה שנטל כבד ומעיק הוסר לפתע, שסוף סוף עשינו את הצעד- סגרנו מעגל של טרור, פחד ובחילה עצמית על מה שאנחנו עושים ככובשים. התחושה שמדינה פלשתינית עומדת לקום היתה נחלת הכלל - של הימין והמתנחלים בבהלה של אמת, ואצל השאר - בתחושה חדשה וכמעט בלתי מוכרת של אופטימיות. במידה שיש שחר לדיבורים על "רצון העם", היה ברור מאווירת האופוריה אז, שרוב מספיק של העם בשל ואפילו כמה לסיום הכיבוש ולמדינה פלשתינית. קולו של הימין המודאג כמעט ולא נשמע, או נשמע כמיעוט מבוטל. ולא רק אנחנו. העולם כולו עצר את נשימתו לרגע והשתתף באופוריה. "לחיצת הידיים ההיסטורית" שודרה לכל רחבי תבל. במשך כחודשיים כיכב "העידן החדש" במזרח התיכון בחדשות העולם, שהראו את העם הפלשתינאי מניף דגלים, חוגג ומדבר על מדינתו שבדרך. מנהיגים צעירים של החוליות הצבאיות של הפתח, כאחמד אבו ריש, שאך אתמול היו בגדר אויבים ו"מבוקשים", רואיינו בטלוויזיה כמנהיגי העתיד של מדינת עזה. נראה היה שהבלתי יאמן קורה.
אבל מה קרה מאז ספטמבר? כשהחליט העולם שבמזרח התיכון יש כבר שלום ונפנה לעיסוקיו, אצלנו הכל התחיל לחזור לקדמותו. מדיבורים על הסכם שלום היסטורי עברו בהדרגה לדיבורים על הסדר בין מנצחים ומנוצחים. חזרו לטונים המתנשאים והמשפילים שבהם דיברו אצלנו תמיד על הפלשתינאים: "שיזיעו קצת בטוניס" (רבין), "את השיעור הזה הם עוד ילמדו" (פרס). ובשטח, חוזרים מעשי הדיכוי, ואף שמענו על חידוש פעולות המסתערבים.
השאלה היא איזו היפותזת הסבר (תיאוריה) מסבירה טוב יותר את מכלול האירועים הזה? לכאורה, השאלה נראית מוזרה- הרי האירועים מדברים בעד עצמם- ואכן ההסבר היחיד שנמצא בשיח הציבורי בישראל הוא הסבר א'.
הסבר א': לעם נמאס מהכיבוש והטרור, והממשלה הבינה את זה. לכן, הפעם ישראל באמת מתכוונת ללכת לקראת שלום אמיתי עם הפלשתינאים, שיביא לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלשתינית.
במסגרת הסבר א' שינוי הטון מאז חתימת ההסכם בספטמבר נקלט כחלק מקושי טבעי שאין ממנו מנוס במסגרת מימוש המהלך ההיסטורי והטעון הזה.
אך לצד ההסבר המוכר, קיימת היפותזת הסבר אחרת שכמעט לא זוכה אצלנו לתשומת לב:
הסבר ב': הממשלה אינה חותרת לכינון שלום אמיתי שמחייב ויתור על שטחים, אלא היא רוצה במימוש תוכנית האוטונומיה שפירושה כיבוש יותר נסבל, יעיל וזול.
כיוון שהסבר א' הוא הרווח והמוכר, אין צורך בפירוט נוסף. נרחיב מעט לגבי ההנחות של הסבר ב'. את תוכנית האוטונומיה הגה אריאל שרון והיא הוצעה לפלשתינאים בקמפ- דיוויד. אך הם דחו אותה בתוקף. אוטונומיה יכולה להציע מדינה למגזר מסוים רק על שטחים שבבעלותה. תכנית האוטונומיה פירושה, לכן, הכרה בבעלות של ישראל על השטחים שנכבשו ב- 1967. בהסדר האוטונומיה שהוצע אז, הבעלות על הקרקעות, המים ושאר הנכסים הלאומיים הפלשתינים יישארו בידי ישראל. לא יותר לאוטונומיה לפתח קשרי חוץ וכלכלה עצמאית וסמכויותיה יוגבלו לענייני פנים בלבד: ניהול הערים, חינוך בריאות וכו'. כאשר דחו הפלשתינאים את פתרון האוטונומיה עמד לנגד עיניהם מודל אוטונומיה ידוע בהיסטוריה- זה של דרום אפריקה. ב- 1959 חוקק שם החוק לקידום הממשל העצמאי (אוטונומיה) של עמי הבנטו. חוק זה מיסד את ההפרדה בין הלבנים והשחורים - את האפרטהייד. שמורות השחורים הופרדו מהמדינה, וזו מזו כ"מדינות" שזכו לכינוי בנטוסטאנים. השלטון בהן נוהל ע"י אנשי חסות מקומיים, ובאחדות היו אפילו בחירות. אך לא היה להן כל ביסוס כלכלי עצמאי, אוצרות טבע או מקורות תעסוקה. היציאה מאזורי השחורים, ואף המעבר מאזור כזה למשנהו, דרשו אישורים. מי שהשיג היתר כזה התפרנס מעבודה אצל הלבנים בניצול מחפיר. לאזורי הבנטוסטן הותרו סממני ריבונות. השלטון הלבן אפילו התאמץ ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש, מכיוון שבמצב כזה השחורים אינם נחשבים לאזרחי דרום אפריקה ואין להם זכות הצבעה בה. בהתאם, המדינה גם אינה מחויבת לרווחתם, כי הרי יש להם "מדינות" משלהם. הפלשתינאים הבינו שזהו העתיד הצפוי להם אם יקבלו את תוכנית האוטונומיה.
בתקופת רבין, לפני הסכם אוסלו, הוא חזר ודיבר על תכנית המשטרה הפלשתינית שתבצע חלק מפעולות השיטור של צה"ל, ותאפשר צמצום הכוחות והוצאתם ממרכזי הערים. כיבוש יעיל הוא זה שדורש מינימום משאבים ונזקים לחברה הכובשת וניהולו בעזרת כוח חסות מקומי הוא רעיון ישן. הבעיה היתה למצוא פרטנר פלשתיני להסדר כיבוש כזה, שכן הניסיון הקודם לייצר שלטון חסות - באמצעות אגודות הכפרים - נכשל לחלוטין. דרך אידיאלית לפעולה (לפי מערכת אינטרסים זאת), היא להפוך ארגון מקומי קיים (כאש"ף), הנהנה מפופולריות, למשתף הפעולה. הלחץ שהופעל על הפלשתינאים, כדי לאלצם להסכם כניעה, היה ללא תקדים. רבין לא היה רק ראש הממשלה הראשון שהעז לבצע גירוש המוני, אף שלטון קודם לא הטיל סגר כה מוחלט ומתמשך כפי שעשה רבין. לכך נוסף לחץ כלכלי עצום על אש"ף מצד המדינות התורמות שבתאום עם ישראל הקפיאו לגמרי את תקציביהם, מה שהוליך לשיתוק מוחלט של מוסדות הארגון בשטחים. אך המנהיגות הפלשתינית המקומית לא נכנעה. כדי להציל את עמה מגורלם של עמים מדוכאים רבים בעולם שאיש אינו מודע לסבלם, היא השתתפה בהצגות "תהליך השלום", הצטלמה והתראיינה אך לא ויתרה. בהדרגה הלך והתברר שדווקא ערפאת, עשוי להיות נוח יותר לסחיטה. מעמדו של ערפאת באש"ף הלך אז והתערער. יותר ויותר תלונות נשמעו על ניהולו הבלתי דמוקרטי, על שליטתו המוחלטת בכספים, ועל חיי הפאר של אנשי המנגנונים שלו. מדי שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות הישראלית על אסיפת מחאה נגדו, בייחוד במזרח ירושלים. הסתמנה האפשרות שכדי להציל את שלטונו, הוא יסכים אף להסכם כניעה. ואכן, בעוד שהמשלחת הפלשתינית סירבה לכל הסכם על עזה ויריחו שלא יכלול פינוי התנחלויות בעזה הסכים עראפת, במו"מ שהתקיים מאחורי גבה, להסדר שמשאיר את ההתנחלויות על כנן.
בכל זאת, על מנת למשוך את ערפאת להסדר היה צריך להבטיח לו הרבה. אם הסבר ב' הוא הנכון, הניבוי הוא שבהמשך תנסה ישראל לסגת מהבטחות רבות, ולהחליף ניסוחים עמומים בהסכם אוסלו בניסוחים מפורשים שמבטיחים שמה שימומש יהיה אוטונומיה ולא מדינה. ניבוי נוסף הוא שערפאת יימחה, אולי, אך יקבל את תכתיבי ישראל.
כזכור, מתודת הבדיקה שלנו היא השוואת תיאוריות, או הסברים: אילו משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר עובדות נתונות ומנבאות טוב יותר עובדות חדשות.
כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במו"מ מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.
ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ, .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שוויצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המו"מ: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.
עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).
===תשובה לטיעוני נגד===
בבואנו ליישם את מתודת הניתוח הרציונאלי של תבניות מציאות פוליטית חשוב להיזהר ולהבחין את נושא הדיון משאלות אפשריות אחרות: שאלות התכנון או הכוונה. למשל, כאשר אנו משווים את שני ההסברים לאירועי הסכם אוסלו, איננו שואלים האם רבין (או מישהו אחר) תכנן מראש את כל המהלכים, ואף לא מהן כוונותיו ושאיפותיו של רבין. בדומה, כאשר נגלה בשיעורים הבאים שהתקשורת הישראלית מתאפיינת בדרגה גבוהה של תלות במערכת השלטונית, לא נשאל כיצד קורה הדבר בפועל- למשל, האם העיתונאים מודעים לכך, או מתכוונים לשרת את הממשל. כוונות ורצונות הם מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכולוגיות, שמושאן הוא היחיד, ואילו מושא הדיון שלנו הוא מוסדות ומערכות. אין היגיון בניתוח מוסדות פוליטיים במונחים פסיכולוגיים, כמו 'כוונה', (מכיוון ש'כוונה' יש רק ליחיד ולא למוסדות). מערכות פוליטיות וכלכליות יש לנתח במונחים של אינטרסים ופעולות. השאלה היא איזה אינטרס ממומש ע"י סדרת פעולות נתונה. מאפיין נוסף של גישתנו היא שאנו מנתחים אינפורמציה נגישה וגלויה. בניתוח המציאות הפוליטית הנתונים הם אירועים שסוקרו בתקשורת או שניתן למצוא עליהם אינפורמציה (בארכיונים או תחקירי שטח).
כל השאלות של 'תכנון' ו'כוונה' מחייבות גישה לאינפורמציה שבד"כ אינה נגישה או פתוחה לציבור. מהבחנה זו לא נגזר שבפעולות של מערכות אין מרכיבים של תכנון (כמו גם מרכיבים של ניסוי וטעייה). השאלות : 'כיצד זה קורה בפועל?' 'איך מתקבלות החלטות?', הן שאלות אפשריות, אך הן דורשות כלים מסוג אחר: מחקר סוציולוגי של תהליכי קבלת החלטות במערכות או מחקר עיתונאי. בקורס זה לא נעסוק בד"כ בשאלות אלה, להוציא מקרים שיש עליהם אינפורמציה נגישה. מי שינסה ליישם את מתודת הבדיקה הזו ייתקל במוקדם או במאוחר בשני סוגי טיעונים נגדה, טיעונים המופנים תמיד אל חומסקי מפי מתנגדיו.
====קונספירציה!====
הראשון הוא שניתוח כזה ממוקם במסגרת תיאוריות הקונספירציה. בפועל, אין חשיבה הזרה לשיטת הניתוח שלנו מגישת הקונספירציה. גישה זו מניחה תכנון קפדני של קבוצת אנשים וכפי שזה עתה ציינתי, שאלות התכנון הן מראש מחוץ לתחום הדיון שלנו. מדוע אם כך, מי שמציע ניתוח של אינטרסים במציאות פוליטית מואשם בנהייה אחר תיאוריות קונספירציה? בד"כ טענה זו לא מופנית אל מי שעוסק בניתוח אסטרטגיות השוק של קוקה- קולה, למשל, או מי שמנתח את ניסיונות ההשתלטות של תאגיד מסוים על תאגידים אחרים, קטנים יותר. מדוע ניתוח אינטרסים ופעולות בתחום המציאות הפוליטית זוכה ליחס שונה?
התשובה היא שתזת הקונספירציה היא דרך נוחה לתיאוריה הדומיננטית להתגונן בפני ניתוח ביקורתי. תיאוריות הקונספירציה (שהידועה ביניהן היא הפרוטוקולים של זקני ציון), מעלות על הדעת מזימות שנרקמות בחדרים אפופי עשן ובד"כ מתאפיינות בדרגה גבוהה של אבסורד. בעת האחרונה פורחות תיאוריות קונספירציה רבות המציעות מבנה בארוקי של תכנון, הכולל לעיתים חייזרים המתערבים בעיניינינו (אנשים שנואשו מהאפשרות להבין את המציאות מוצאים לפעמים מפלט בתיאוריות כאלו). תזת הקונספירציה יוצרת אנלוגיה מסולפת בין המבנה הרציונלי של תיאוריות מציאות אלטרנטיביות לבין מבנה התכנון הפסיכולוגי בתיאוריות קונספירציה. בגלל האבסורד של האחרונות, זהו נשק יעיל להרתיע אותנו מחשיבה רציונלית. האנלוגיה המסלפת הזו, נשענת על כך ששני סוגי הניתוחים (ניתוח אינטרסים וניתוח קונספירציה) שואפים להסבר שיקשר את כל העובדות ולא רק חלקים נבחרים מביניהם. אך שאיפה זו מאפיינת גם את כל המדעים, ובד"כ את חשיבתו של האדם הרציונלי בכל תחומי החיים. בהיסטוריה של המדעים היו גם היפותזות אבסורדיות ומופרכות, אך עובדה זו לא התפרשה כהוכחה לכך שכל חשיבה מדעית היא פסולה. טמונה כאן הנחה נוספת בדבר מעמדן המיוחד של תיאוריות על המציאות הפוליטית.
====פשטנות====
הטיעון השני כנגד מתודת הבדיקה הרציונלית הוא שהיא חוטאת בפשטנות. המציאות הפוליטית היא מורכבת ומסובכת - זירת התגוששות של גורמים רבים שאי אפשר לחזותם מראש, לכן, בגלל אופיה הבלתי רציונלי של המציאות הפוליטית, לא ניתן לנתח אותה בכלים רציונליים. כל נסיון להטיל עליה הסברים קוהרנטיים חוטא בפשטנות (או באבסורד - דוגמת תיאוריות הקונספירציה). טיעון זה אינו אלא ניסוח אחר של אותו רעיון המורכבות שעמדנו עליו כבר (בדיונינו באנרי - לוי). כל מושא מחקר הוא תמיד מסובך ומורכב. בפועל מי שעסק אי פעם במדע יוכל להעיד שמושא המחקר של פיזיקה, ביולוגיה או בלשנות הוא מסתורי וסבוך לעין ערוך מהמציאות הפוליטית: המחקר שואף להטיל סדר בנתונים כאוטיים - למפות אותם להיפותזות הסבר, שתוחלפנה באחרות בבוא הזמן. ובכל זאת גם אנשי מדע, שאינם נרתעים מהקשה שבבעיות, מוכנים לקבל את הטיעון שהמציאות הפוליטית לא ניתנת להבנה בכלים רציונליים.
בניתוח אינטרסים קל להבין מדוע חשוב למערכות הכוח לטפח את ההתניה התרבותית הזו. אם המציאות הפוליטית מסובכת מכדי שנוכל להבינה, אפשר תמיד להסתפק בהסברים שמספק השלטון. כל העובדות שאינן מתיישבות נדחקות הצידה כמיסתורין שאין צורך להבינו או להביאו בחשבון בגיבוש דעתנו על המציאות.
במשל המפורסם של כריסטיאן אנדרסון, בגדי המלך החדשים, משוטט המלך בעיירה, ערום כביום היוולדו, אך התיאוריה לתוכה נבנה האירוע בתודעת הצופים היא שהוא לבוש בבגדים חדשים ומיוחדים. מי שחונך מילדות לא לסמוך על מראה עיניו, ולהתעלם מנתונים שסותרים את דבר הרשות, יקבל את ההסבר הזה, והילד הקורא 'המלך ערום' ייקלט בעיניו כפשטן חסר תקנה.
===זכויות יוצרים===
הקובץ ניתן באופן חופשי [http://www.tau.ac.il/~reinhart/ באתר] של ריינהרט. לפיכך ניתן להעלות עותק שלו כאן.
=כתוב בעיתון: לשון תקשורת ואידיאולוגיה=
הבסיס לסדרת הרצאות זו הוא חומר הקורס 'כתוב בעיתון' אותו העברתי באוניברסיטת תל-אביב בשנה"ל 1993/94, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו. ההרצאות נרשמו במלואן במהלך הקורס, בידי עידן לנדו שהיה אז מתרגל הקורס. הטקסט עבר עריכה מקיפה ביולי 2000, שבמהלכה הוספתי עדכונים מחומר הקורס בשנים הבאות. עריכה זו טרם הושלמה סופית.
טניה ריינהרט, אוקטובר 2000.
==אידיאולוגיה ושימור עצמי==
כותרת הקורס, "אידיאולוגיה ותקשורת", יכולה להתפרש על-ידי אנשים שונים באופנים שונים. בין מערכות אידיאולוגיות ואמצעי תקשורת מתקיימים יחסי-גומלין מגוונים, כל אחד מהם מושא לגיטימי למחקר ולעיון. אפשר לחקור תופעות כמו השפעת אמצעי התקשורת על דעת קהל, השימוש שעושים פוליטיקאים בתקשורת לצורכיהם, אופני המבע של התקשורת (לשון, צילום תיעודי) וכדומה. היבטים אלה ואחרים של הנושא נדונים בהרחבה במסגרת הסוציולוגיה. ישנו אפילו ענף מחקרי צעיר יחסית, 'לימודי התרבות', ששם לו למטרה לחשוף ולזהות מנגנונים אידיאולוגיים הפועלים "מתחת" למציאות החברתית. נקודת המוצא של הקורס הזה תהיה שונה. יותר משנראה בה זירה שבה מתגוששות אידיאולוגיות שונות, נבחן אותה כמכשיר אידיאולוגי בפועל; יותר משנשאל איך משתקפת האידיאולוגיה בתקשורת, נחקור איך היא נבנית ממנה. אנו משתמשים במונח "אידיאולוגיה", מבלי שהבהרנו עדיין את משמעותו. מדפים שלמים בספריה מלאים בספרים שזהו בדיוק עניינם: להגדיר מהי אידיאולוגיה. מבלי להיכנס לעומק הוויכוח המתנהל בין התאורטיקנים, אני אאמץ אחת מההגדרות הסטנדרטיות השגורות בשיח הסוציולוגי:
1. '''אידיאולוגיה ‑ מערכת מושגית וערכית שבאמצעותה החברה מגדירה את המציאות ואת עצמה.'''
זו, כמובן, הגדרה מאד כללית ומופשטת: היא רואה באידיאולוגיה תשתית מושגית להוויה החברתית: אנו, כיחידים, תופסים את עצמנו ואת הזולת דרך "משקפיים" אידיאולוגיים. הניסיון החברתי כולו ממופה דרך קטגוריות אידיאולוגיות: האני, האחר, הקולקטיב והמיעוט- כולם קטגוריות של ניסיון חברתי, שבתשתיתן עומדת אידיאולוגיה. אבל איזו אידיאולוגיה? ברור שבכל חברה קיימות כמה אידיאולוגיות, וחלקן אף מצויות בעימות אחת עם השניה. אותנו מעונינים במיוחד במנגנונים ובתוצרים של אידיאולוגיה מסוימת- האידיאולוגיה הדומיננטית.
2. '''אידיאולוגיה דומיננטית ‑ האידיאולוגיה שמתלכדת עם האינטרסים של בעלי הכוח בחברה, קרי, מקבלי ההחלטות.'''
בכל חברה אנושית קיים ריבוד מסוים: ישנה שכבה של פרטים אשר חלקה בהשפעה על התפתחות החברה גדול מחלקן של שכבות אחרות. אנו מתייחסים לשכבה זו בדרך כלל כשכבת "מקבלי ההחלטות". מעבר לגרעין המצומצם של פוליטיקאים, שכבה זו מורכבת מנציגי האליטות החברתיות השונות: משכילים, רופאים, עיתונאים, אנשי צבא, עורכי דין, בעלי נכסים וכיוב'. נועם חומסקי מעריך את חלקם של מקבלי ההחלטות, בחברה מערבית מודרנית, בכ-20 אחוז (המספר המדויק אינו חשוב; בכל מקרה מדובר במיעוט). בידי 20 אחוז אלה נתון רובו המכריע של הכוח לביצוע שינויים חברתיים. האם הם מנצלים כוח זה לעידוד השינוי החברתי או לעיכובו- זו בדיוק אחת השאלות שתעסיק אותנו בקורס.
מה קורה עם שאר 80 האחוזים? זהו מה שבדרך כלל מכונה, בכנות או בציניות, הרוב הדומם. תיאורטית, במשטרים דמוקרטיים, רוב זה מסוגל להשפיע על גורל החברה לפי בחירתו ואף לדחות את הדרכים שמציעה עילית ה- 20 אחוז. בפועל, רוב זה כמעט שאינו משתתף בקבלת ההחלטות בחברה וכאשר הוא משתתף- הדבר נעשה באופנים שהוכתבו מראש על-ידי המיעוט בעל הכוח. כדי להבין למה זה כך, יש לברר תחילה כיצד מנווטת האידיאולוגיה את פעולתם של מוסדות במציאות החברתית.
אחת ההנחות המרכזיות של קורס זה, הנחה הנשענת על ההגות המרכסיסטית בכללה ובמיוחד על תיאורית האידיאולוגיה של לואי אלתוסר, היא, שהאינטרס העליון של כל מוסד חברתי הוא שימור עצמי. כמו בעולם החי, שבו השימור העצמי מתממש דרך ההתרבות והשכפול, כך גם בעולם החברתי: הסדרים ומוסדות חברתיים (משפחה, יחסי עבודה, אמנות וכיוב'), ויחסי כוח משמרים את עצמם ולכן גם את האידיאולוגיה הדומיננטית. מהנחה זו, בצירוף עם הגדרה (2), נובעת מסקנה פשוטה והכרחית: האידיאולוגיה הדומיננטית, בחברה נתונה, משרתת את אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה. מדובר, אפוא, בתהליך משוב שמזין את עצמו: האידיאולוגיה הדומיננטית משרתת את האינטרסים של בעלי הכוח, ולפיכך אחד מאינטרסים אלה הוא להמשיך ולשמר את אותה אידיאולוגיה.
אני רוצה להדגים טענה זו, בדבר השאיפה לשימור עצמי, דרך ניתוח מוסד חברתי שמעצב רבים מאתנו: האוניברסיטה. יש טעם מיוחד לחוקר האידיאולוגיה הדומיננטית להתרכז במוסדות החינוך בכלל ובאוניברסיטאות בפרט: מדובר במגזר שקיבל הרשאה חברתית להשפיע באופן גלוי (שלא כמו מגזרים אחרים, כמו התקשורת) על דעותיהם של ה"צרכנים", כלומר הסטודנטים. חומסקי טוען בפרק "Intellectuals and the State" (בספרו: Towards a Cold War, 1973) שאוניברסיטאות היו באופן מסורתי כלים לשימור האידיאולוגיה הדומיננטית. אינטלקטואלים שעוברים הכשרה במוסדות אקדמיים "משכירים" את שירותיהם לטובת השלטון ולמען בלימת שינויים פוטנציאליים במבנה החברתי.
חומסקי טוען שהתפקיד המרכזי של שכבת האינטליגנציה בדמוקרטיה המערבית הקפיטליסטית הוא פיקוח אידיאולוגי. האינטלקטואלים במקרים רבים רואים זאת כמשימתם הנעלה, "לחנך" את ההמונים, להנחיל למעוטי- ההשכלה את האמונות והדעות שישרתו באופן הקונסטרוקטיבי ביותר את האינטרסים של האליטה השלטונית. לפי השקפה זו, האינטלקטואל ה"אחראי" הוא מעין סוכן תעמולה של השלטון, ה"מפרש" עבור העם מיהו האויב הנכון ומיהו בן הברית הנכון. חשוב לציין, שרוב האינטלקטואלים מודעים לתפקידם זה ואף גאים בו, גם אם לא יהיו מוכנים להגדירו כך בפומבי.
כדוגמה, מצטט חומסקי מכתב ששלח עורך העיתון"New Republic", מעוזם של הליברלים האמריקניים, לאחד מיועציו של הנשיא וילסון, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. העורך כותב, כי רצונם העז של הליברלים הוא "לתת לנשיא גיבוי בעבודתו ולהיות פרשנים נאמנים ומועילים למה שנראה כאחד המפעלים הגדולים ביותר שלקח על עצמו נשיא אמריקני אי פעם". ב-1947 הסביר אדוארד ברנאיס, דמות מובילה בתחום חקר יחסי הציבור באמריקה, מה פירוש הביטוי "להנדס הסכמה": (engineering consent )- הפעלת עקרונות מדעיים ופרקטיקות בדוקות כדי להביא אנשים לתמוך ברעיונות ובתוכניות. "להנדס הסכמה זו תמצית ההליך הדמוקרטי, החופש לשכנע ולהשפיע... לעתים קרובות מנהיג אינו יכול לחכות עד שהעם יגיע ולו להבנה כללית... מנהיגים דמוקרטיים חייבים ליטול חלק בהנדסת הסכמה לטובת ערכים ויעדים חיוביים מבחינה חברתית". ברור, שהזכות והיכולת לממש את "התמצית" הזו של ההליך הדמוקרטי מרוכזת, באופן לא כל כך דמוקרטי, בידי חוג מצומצם של אנשים, שכבת האינטלקטואלים, שהיא גם זו שתקבע מה ייחשב ליעד "חיובי מבחינה חברתית". נחזור לאוניברסיטאות, "בתי הגידול" הטבעיים של האינטלקטואלים. אוניברסיטאות יכולות לספק שני סוגי שירותים עבור השלטון: שירות ישיר ושירות עקיף. השירות הישיר מתבטא ב"ייצור" בלתי פוסק של "מומחים". בואו נחשוב לרגע על ה"מומחה" כמוסד חברתי, מוסד נחשב מאד בחברה המערבית.
יש לנו מומחים לכל דבר, החל מפוליטיקת המזרח התיכון וכלה בסכסוכים עדתיים. מומחים אלה מנהלים סחר חליפין פורה מאד עם סביבתם: הם מספקים את השירות- "ידע מוסמך", "פרשנות מקצועית", ובתמורה מקבלים תגמולים בצורת כסף, ובייחוד - יוקרה חברתית. כדאי לשים לב כבר עכשיו, שלדברי המומחה מתלווה תמיד הילה של "אובייקטיביות"; לעולם לא נחשוד במומחה שמאחורי פרשנותו מסתתרים שיקולים אידיאולוגיים, אינטרסנטיים, אישיים. ליומרת האובייקטיביות של האידיאולוגיה דומיננטית נחזור עוד מעט.
ההסדר בין המומחה לבין המתייעצים בו יכול לפעול בהצלחה כל עוד מספק המומחה, במובן מסוים, "סחורה ידועה מראש": כלומר, מביע עמדות ואמונות התואמות, או לפחות אינן סותרות את האידיאולוגיה דומיננטית. מומחה ש"יפר" את תנאי ההסדר הזה, צפוי לסנקציות בצורת החרמה או פשוט התעלמות. לכן, טווח ה"פרשנויות" שאנחנו בדרך כלל שומעים מפי אנשי המקצוע בנושאים פוליטיים הוא מצומצם ביותר: "מומחים" ליחסים בינלאומיים ינתחו פעולות צבאיות של ארה"ב במדינות זרות במונחי תועלת והפסד, ולעולם לא יעלו את הפקפוק בעצם הזכות לבצע פעולות אלה; "מומחים" לסכסוך הערבי- ישראלי ינסו להסביר כיצד מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל נעשית במסגרת המאמץ לשלום, ולעולם לא יטילו ספק בעצם ההנחה שישראל חותרת לשלום. כך פועל מוסד ה"מומחה" לשימור עצמי במסגרת האידיאולוגיה דומיננטית: הוא מפיץ אמונות ודעות "נורמליות" הזוכות לתגמול חברתי, ומעניש את הסוטים מן התלם.
שירות שני, עקיף, שמספקות האוניברסיטאות לאידיאולוגיה הדומיננטית, נוגע לעצם התפתחות המחקר האקדמי. תיאוריות מדעיות, ממש כמו בעלי חיים ומוסדות חברתיים, שואפות לשמר את עצמן. כל תיאוריה, גם זו שהתחילה כמהפכנית ביותר, מגיעה בשלב מסוים למצב של התבססות: החידושים התיאורטיים הולכים ומתמעטים, התגליות הניסיוניות הולכות ומתמעטות, ובעצם התיאוריה קופאת על שמריה. זהו מצב של ניוון אינטלקטואלי, אולם למרבה הפרדוקס זהו המצב שאליו חותרים אינטלקטואלים רבים: מצב שבו התיאוריה שבה הם מחזיקים לא תהיה מאוימת ע"י תיאוריות חדשות, אלטרנטיביות- תיאוריות שעשויות לחולל שינוי משמעותי בתמונת העולם שלנו. ההתנגדות לשינוי זה והניסיון לעכבו - רק משום שהוא שינוי - משרתים למעשה את האידיאולוגיה דומיננטית. חוקרים רבים שישמעו את המשפט האחרון עלולים למחות או אפילו להתחלחל. זאת משום שמדובר בתהליך כמעט בלתי נמנע, אשר משתתפיו לעתים רחוקות מודעים לתוצאות פעולתם. חוקר אקדמי יכול להיות משוכנע בשיא הכנות שטענותיו התיאורטיות, אותן הוא שב ומשמיע כבר 20-30 שנה, הן הנכונות מכולן; אולם בפועל, בעצם תרומתו לניוון המחקר שבו הוא עוסק, הוא משרת את האינטרס העליון של האידיאולוגיה דומיננטית: שימור עצמי ובלימת שינויים. מי שחדל לפקפק בתקפות השקפותיו ולוקח אותן כ"מובנות מאליהן", יוכל בקלות רבה מאד לקבל את התוקף ה"מובן מאליו" של ההסדר החברתי הקיים, וממילא יימנע מלערער עליו.
כיצד מיושם בפועל השימור העצמי באוניברסיטאות? מהן הדרכים שבאמצעותן ניתן להגן על האידיאולוגיה דומיננטית מפני ביקורת, עד כדי חיסון מוחלט - דווקא במוסדות שאמורים היו לחקוק על דגלם את סיסמת המחשבה הביקורתית. נתחיל מדוגמה פשוטה. נבחן טענה המוכרת לכל סטודנט או מרצה באוניברסיטה: "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה". הממסד, שמייצג את האידיאולוגיה דומיננטית, מספק לנו מספר דרכים להתייחס לטענה זאת: ניתן להתווכח על צידוקה המוסרי, על האופן שיש ליישמה וכדומה. אולם השאלה המעניינת מכל בדרך כלל נדחקת לשוליים. זו השאלה שנידרש אליה פעמים רבות במהלך הקורס, כשנרצה "לפרק" את המטען האידיאולוגי של טענות תמימות לכאורה, והיא: את מי משרתת טענה זו? במילים אחרות, מי ירוויח מכך שלא יערבו אקדמיה ופוליטיקה? התשובה המסתמנת היא: מי שעמדותיו יועמדו בסכנה בעקבות עירוב שכזה. מאחורי הטענה הנדונה, שמתכסה לעתים קרובות בצידוקים פדגוגיים למיניהם, עומד אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה: מאחר שהשיח האקדמי הרציונלי כרוך בביקורת ובבחינה מחודשת של עמדות, הפקעת הוויכוח הפוליטי משיח זה תגן על אותן עמדות שכל כוחן הוא בדיוק בהיותן מחוץ לכל ויכוח. מכאן נובע, ש"א-פוליטיזציה", באופן עקרוני תמיד יהיה אינטרס שלטוני, מכשיר לשימור הקיים. ככל שפחות מוסדות ופחות אנשים יורשו להתערב בוויכוח הפוליטי, כך ייטב למי שמעוניין לשמור על ההסדר החברתי כמות שהוא. לשלול מהאידיאולוגיה דומיננטית את מעמד העל שלה כ"נתון הכרחי", שאינו חשוף לביקורת, פירושו לערער על אחיזתה בנכס היקר לה מכל: הקונסנזוס. דרך אגב, לטענה "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה" יש השלכות ממשיות. לא מדובר בהנחיה סתמית. לפני מספר שנים, כשבאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב שלט גוש הימין, נאסרה כל פעילות פוליטית ברחבי הקמפוס. כנסים שהשמאל ניסה לארגן פוזרו, תוך שימוש בכוח ואלימות, ובהסתמכות על טענה זו בדיוק. כמובן שאנשי הימין היו מוכנים, אם היו נדרשים לכך, גם לאסור על הפגנות של הימין בשטח הקמפוס. אלא שה"סימטריה" הזאת כוזבת, במובן משמעותי מאד: כאשר הימין שולט, הימנעות מפעילות פוליטית פירושה תמיכה במצב הקיים. מי שיכול להפסיד משמירת הניתוק בין אקדמיה לפוליטיקה הוא תמיד מי שנמצא במיעוט, מחוץ לקונסנזוס.
יחד עם זאת, קונסנזוס אינו נוצר סתם כך, מאליו, בחברה: יש לעמול כדי להשיגו. במקרים לא מעטים, כך נראה, האידיאולוגיה הדומיננטית מנוגדת, בפועל, לאינטרסים של פרטים רבים. לכאורה ניתן היה לחשוב כי במקרים אלו יתנגד הרוב לאידיאולוגיה המשרתת אינטרסים של מיעוט באוכלוסייה (מקבלי ההחלטות). אולם, כתוצאה מהמאמץ להשליט את האידיאולוגיה הדומיננטית, המצב השכיח הוא שגם אלו שלא נהנים מפירותיה, או אפילו ניזוקים ממנה, מצדדים באידיאולוגיה הדומיננטית ומחזקים אותה. כיצד זה קורה? מדוע מאמינים רוב האנשים בהשקפות, שמכל שיקול רציונלי היו צריכים לשלול אותן? בקצרה, כיצד זה קורה שהאידיאולוגיה הדומיננטית באמת הופכת לדומיננטית, לאידיאולוגית הרוב? לשאלה מרכזית זו יש תשובות ברורות מאליהן במשטרים טוטליטריים; מנגנוני האינדוקטרינציה והסנקציות על חריגות חברתית במשטרים אלה גלויים לעין. השאלה נעשית לא טריוויאלית בהקשר המשטר הדמוקרטי; משטר שבו המנגנון האידיאולוגי סמוי מן העין, מבוזר במוקדי כוח שונים וקשה לאיתור. אני אנסה להראות, שגם בחברה פתוחה ולכאורה נאורה, כמו שלנו, ניתן להפעיל כוח בדרכים סמויות, מתוחכמות, ולכן אפקטיביות יותר מאשר הדרכים הגלויות לעין.
3. '''מניפולציה ‑ הפעלת כוח באופן שאינו מודע לנמען, מושא האקט הכוחני, התופס אותה כפעולת שכנוע הוגנת.'''
ישנם סוגים רבים של מניפולציות, ואני אדגים אחת מהן, שגם היא משקפת את האופן שבו משמשים מוסדות חינוך - וממילא גם מורים ומרצים, הפועלים בתוכם - לשימור האידיאולוגיה דומיננטית. נבחן שתי טענות, הנוגעות לגבולות המותר והאסור לדיון בכיתת לימוד. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם עליהן:
4. למרצה אסור לדון בעמדות:
א. קיצוניות או שנויות במחלוקת.
ב. העלולות לפגוע ברגשות.
5. על המרצה להציג רק עמדות שמשקפות את דעת הרוב.
סטודנט א': אני מסכים עם (4), אבל (5) נראה לי פסול במדינה דמוקרטית.
סטודנט ב': אני מסכים עם שתי הטענות. מי שבא ללמוד בבית-ספר לא בא לשמוע דעות חריגות או פוגעות. לא בשביל זה הוא משלם.
סטודנט ג': אני לא מסכים עם אף טענה. אני חושב ששתיהן מסוכנות למי שמעוניין בחינוך למחשבה חופשית אמיתית.
אני שמחה לשמוע פה אי הסכמה שכזו, כי היא מחדדת את העניין שעל הפרק. מניסיוני, הדעה של סטודנט א' היא רווחת מאד, אם לא הרווחת מכולן. זו דעה מאד מעניינת, אם חושבים על המשמעות של (4א): כי מה בעצם משמעות המונח "קיצוני"? בחקר הלשון נהוג להבחין בין התוכן, או המשמעות, של מילה, לבין מטען ההערכה שלה- הקובע אם דוברי השפה רואים את הדבר שאותו מציינת המילה כחיובי או שלילי. לעתים מילים נבדלות רק במטען ההערכה שלהן. למשל, המילים "שמאלי" ו"שמאלן" אינן ניתנות להבחנה על-פי העמדות שהן מציינות, אך "שמאלי" היא מילה נייטרלית, כמו "ימני", בשעה של"שמאלן" יש מטען הערכה שלילי. בדומה, "סירובניק" מתקשר בתודעתנו עם עמדות ראויות להערכה, בעוד ש"סרבן" הוא מישהו הראוי לגינוי. המילה "קיצוני" היא מילה שניזונה ממטען הערכה בלבד- להיות קיצוני נחשב לרע, למרות שאיש לא יכול להגדיר בדיוק מיהו קיצוני (מי שחושב אחרת - שינסה בטרם ימשיך בקריאה). בניגוד למילים המציינות אידיאולוגיה (סוציאליסט, קומוניסט, גזען) או סוג אישיות (דוגמטי, אלים, תוקפני), המילה "קיצוני" (הנגזרת מ"קצה") מציינת עמדה החורגת מעמדות הרוב או מנורמות הקונסנזוס. כלומר, תוכנה יכול להיקבע רק על-פי הגדרת הקונסנזוס. עמדה חריגה כזאת ניתן לכנות גם בהרבה כינויים אחרים, כגון "נון-קונפורמיסט", "עצמאי" או "מקורי", שמטען ההערכה שלהן חיובי.
דווקא משום שלמילה "קיצוני" אין תוכן קבוע, היא נוחה ביותר לעיצובו של קונסנזוס. היא מאפשרת להסיט את הוויכוח הציבורי מוויכוח על עמדות לוויכוח על מי נמצא יותר בתוך הקונסנזוס. כיוון שאין מגבלות על תוכנה, אפשר להחילה בכל פעם על עמדות חדשות. וככל שהקונצנזוס זז ימינה, כך הופכות יותר עמדות לקיצוניות. אבל מה יוצא מכך? יוצא, שמי שאוסר על המורה לדון בעמדות קיצוניות, גוזר עליו להתרכז רק בעמדות הרוב. קיבלנו ש- (4א) ו- (5) הן בעצם טענות שקולות מבחינה לוגית. אם כך, סטודנט ב' וסטודנט ג' הביעו עמדות עקביות כשקיבלו, או דחו, את שתי הטענות גם יחד, אולם סטודנט א' אמר דבר די מוזר: אני מקבל ודוחה בו זמנית את אותה הטענה בדיוק! הטענה השניה, (4ב), נראית תמימה יותר מ-(4א). ואכן לא נוכל לטעון בפשטות שהיא שקולה לוגית לטענה (5). אך ניתוח מדוקדק יותר של השימוש בטענה זו יגלה שאין היא שונה מהותית מ-(4א). מהי 'עמדה העלולה לפגוע ברגשות'? עקרונית, כל עמדה שהיא עלולה לפגוע ברגשותיו של מישהו. עמדות רבות שמביעים אישי ציבור נבחרים נראות לי, למשל, מקוממות, מעליבות ופוגעות לא רק ברגשותי אלא גם באמונת היסוד שלי בטבע הרציונלי של האדם. אך אין בכך כדי להגדיר עמדות אלה כפוגעות ברגשות. בפועל, המושג "פגיעה ברגשות" נקבע אף הוא על-ידי הרוב. פגיעה בערכי הרוב נחשבת פגיעה ברגשותיו. כלומר: האידיאולוגיה דומיננטית היא שמגדירה את הערכים הנחשבים למקודשים, ואת טווח הרגשות שאסור לפגוע בהם. בשנות ה- 60' ייצרו באנגליה תחתונים עם הדפס של הדגל האנגלי. האם ניתן להעלות כדבר הזה על הדעת באנגליה של היום, או בישראל - אפילו של שנות ה- 60'? קשה להניח שהרגשות של המין האנושי השתנו שינוי כה דרמטי בשני העשורים האחרונים. סביר יותר, שהאידיאולוגיה הדומיננטית הפכה שמרנית יותר, ואיתה עלתה הרגישות לפגיעה ברגשות. טענה (4ב) היא מוצלחת ואפקטיבית במיוחד, כי היא נשענת על הנחת יסוד מוסרית המשותפת להרבה נמענים: רובנו נעדיף לא לפגוע ברגשות הזולת, ונסכים לגנות פגיעה כזו. אך בשימושה של (4ב) בפועל, היא מתירה בדיוק את טווח הדעות שמתירה טענה (5). כך בעצם ניתן להימנע מדיון בעמדות שתויגו כ"קיצוניות" או "פוגעות ברגשות". בעוד שכולנו אוהבים לחשוב על עצמנו כדמוקרטים, הסולדים מסתימת פיות (ולכן דחינו את (5)), הרי שבו בזמן יש לנו גם מחויבות לכבד את רגשות הזולת (ולכן חלקנו מקבלים את (4)). האידיאולוגיה הדומיננטית תדחה, אם כן, את השתקת המיעוט על בסיס נימוק מסוג (5), אבל תצדיק אותה על בסיס נימוק מסוג (4).
זוכרים ממה התחלנו? רציתי להדגים סוג של מניפולציה, הפעלת כוח סמויה. זו הדוגמה: מערכת החינוך, כלי מובהק של האידיאולוגיה הדומיננטית, מגניבה לתודעתנו עמדות, שבאופן מנותק ובלתי תלוי היינו דוחים אותן על הסף. אולם כאשר הן עוברות "מתיחת פנים", טרנספורמציה ערכית ורגשית, אנו בולעים אותן מבלי להניד עפעף. יש דרכים נוספות לעשות לגיטימציה ודה-לגיטימציה של טענות ערכיות באופן מניפולטיבי. כדי לצבור את הכוח העצום שלה, זקוקה האידיאולוגיה הדומיננטית "להתנחל" לא רק בשכלנו אלא גם במערכת הערכית שלנו. לצורך כך עליה להתכסות באצטלת ה"אובייקטיביות". מנגד, זוכות האלטרנטיבות שלה, העמדות החריגות וה"קיצוניות", לכינוי "סובייקטיביות". הרווח הוא ברור: על דברים "אובייקטיביים" אין מה להתווכח, כי אלה עניינים שבעובדה; על דברים "סובייקטיביים" אין מה להתווכח מהסיבה ההפוכה בדיוק: אלה עניינים שברגש, שלא תיתכן בהם הכרעה רציונלית. התוצאה (המבורכת מנקודת מבטה של האידיאולוגיה הדומיננטית): ביטול אפשרות הדיון וחסימת הביקורת.
סטודנט א': אם התמונה שאת מציירת היא נכונה, קשה להבין איך בכלל מתחולל שינוי חברתי.
אתה צודק שזאת לא כל התמונה. מנגד לכוחות השימור המוסדיים בחברה, ניצבים הרצונות הפרטיים של יחידים, אשר מעונינים לממש את חירותם. מעצם טיבעם, רצונות אלה לעתים קרובות חותרים לשינוי חברתי (פועל הרוצה לשפר את תנאי עבודתו, אישה שרוצה להתקדם חרף אפליה מינית). זהו מתח אינהרנטי למציאות החברתית: כוחות השימור והשינוי נאבקים זה בזה כל הזמן באופן דיאלקטי. אני ארצה לטעון, ששינויים מהותיים מתרחשים בשלב שבו קפיאה על השמרים צופנת בחובה יותר סכנות לאליטה השלטת מאשר השינוי עצמו. כך נעשית לגיטימציה לשינויים שאולי בעבר נתפסו כחילול קודש (דוגמה: החלטת ממשלת ישראל לדבר עם אש"ף, שלכאורה הפרה טאבו עמוק בפוליטיקה הישראלית). אך מה קורה כשהאידיאולוגיה דומיננטית נכשלת במאמציה למנוע את הדיון הביקורתי וקולות שוליים צוברים כוח עד כדי יכולת לחולל שינוי חברתי? כיצד היא מגיבה? שתי דרכים עומדות בפניה, טען מישל פוקו ('תולדות השיגעון בעידן התבונה'). האחת- השיטה הקונבנציונלית של הרדיפה וההוקעה. כשהיא עובדת, הרי זו השיטה הנוחה והיעילה ביותר. אלא שבמשטרים דמוקרטיים קשה - אם כי לא בלתי אפשרי - לרדוף בגלוי מיעוט רק בשל שונותו. לפיכך ננקטת שיטה עקיפה יותר, אך לעתים לא פחות אפקטיבית: זו ה"בליעה": במקום לרדוף את הגורם החתרני, יעדיף הממסד לבלוע אותו פנימה, כך שיינטל ממנו עוקצו. אם תרצו, זו פעולת ביות ואילוף, שבסופה מסולקת הסכנה הראשונית ויחסי הכוח המקוריים, שהביאו לניסיון השינוי, נותרים על כנם. שתי פנים לובשת אסטרטגיה זו: טריוויאליזציה וריקון מתוכן. כדוגמה לאפשרות הראשונה, נביט במה שקרה לכל התחום המחקרי, שהיה אופנתי מאד בעשור האחרון, "לימודי התרבות". מניסיון חתרני חוץ-ממסדי לחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים המדכאים ולשנותם, הפך התחום למנגנון כזה בדיוק. דוגמה מובהקת היא הדיון בתחום ה"לשון וכוח", שפותח בהרחבה בספרות הפמיניסטית ובחקר שיח המיעוטים. חוקרים וחוקרות לא מעטים השכילו לעמוד על האופנים הגלויים והגלויים פחות שבהם מקובעת האפליה נגד נשים ומיעוטים בשפה ובתקשורת. מחקר זה גילה, למשל, שדרך ההצגה של אדם ומסירת שמו משקפת את מעמדו החברתי. הצורה המכובדת להציג מישהו בעיתון היא מסירת שמו המלא (שם פרטי ושם משפחה) ותאריו או תפקידיו הציבוריים. בתחתית הסולם החברתי נמצאים אלה המוצגים בשמם הפרטי בלבד. לדוגמה: "את העתירה יגישו הבוקר לבית- המשפט העליון חמישה סטודנטים: קובי ברמן, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית; צביקה קינר, יו"ר האגודה בתל-אביב; נאווף, סטודנט ערבי, ויעל שלגי, סטודנטית שלא שירתה בצה"ל" ("חדשות", 19.5.1987). בעיתוני הערב הגדולים ניתן היה למצוא עד לא מזמן דוגמאות בנוסח הדומה לנוסח הבא: בתמונה נראים שלושה חיילים ושלוש חיילות ב"יום כיף", ומתחת הכיתוב: "רב"ט אבי דנון, סמל יהושע פרץ וסמל יצחק בן-דור מפגינים שרירים בתחרות משיכת חבל שנערכה אתמול בפיקוד המרכז. גם החיילות נורית, סמדר ומיכל משתתפות בעידוד נמרץ"; כותרות מסוג: "אם לארבעה נפטרה מסרטן", להבדיל מ"מהנדס מזון נהרג בתאונה"; או דיווחים כמו "צעיר מקומי נהרג במהלך הפרות סדר", להבדיל מ"חוליית מחבלים רצחה חייל צה"ל". למיעוט- תהיה זהותו אשר תהיה - אין שם ואין פנים: זו מסה אמורפית, שאינה ניתנת להפרדה לפרטים. רק כשחבר המיעוט עושה דבר "רע", הוא זוכה באורח פלא לפנים, שם וזהות, נשלף לרגע מהאנונימיות של ההמון הסביל.
אכן, בתחילה מחאת חוקרי המיעוטים והפמיניסטיות הניבה פירות: העיתונות גילתה שגם לנשים ולערבים יש שמות משפחה ומקצועות, ושגם גבר יכול להיות "אב לארבעה". הרבה אבחנות סקסיסטיות וגזעניות, שהיו מעוגנות בשפה משכבר הימים, בוטלו בהשפעת מחקרים אלה. אך האם בכך בוטל דיכוי האישה המערבית? לא. הפרקטיקות החברתיות המהותיות של הקיפוח (אפליה בשכר, חסימת נתיבי קידום וכדומה) עדיין שרירות וקיימות. רק מדברים על נשים כיום בצורה קצת פחות משפילה. נושאי ונושאות דגל המרד לא השכילו לצעוד עם הזמן, ופוטנציאל השינוי המקורי של מחאתם הספיק להישחק: חלקים נכבדים מהמחקר הפמיניסטי, או מחקרי המיעוטים ממשיכים לחזור על אותן הטענות שהועלו לפני עשרים שנה, טענות שכבר מוכרות עד זרא, טריוויאליות, ואינן מעוררות התנגדות או תמיכה מסיבית. לכן, מי שכיום עדיין משמיע אותן לא רק שאינו מקדם את עניינו - אלא משתף פעולה עם האידיאולוגיה דומיננטית, מכוח העובדה שאינו חולק על הנחות היסוד שלה ומגביל את פעילותו למסגרת שדה הפעולה ה"לגיטימי" שהוקצה לו. רבות מהפמיניסטיות המורדות הצטרפו, תוך פחות משני עשורים, למעגל "המומחים": יועצות לתקינות לשונית, תדמיתניות של אשת הקריירה האידיאלית וכיוב'.
כדוגמה לאסטרטגיה השניה, אפשרות הריקון מתוכן, נבחן את גורלה הטראגי של הביקורת הפוסט-מודרנית במערב. שוב, בתחילה דובר בניסיון מהפכני, שערער על הנחות היסוד של המודרניזם ומבנה הכוח בחברה המערבית. אלא שדינמיקה של התפלפלויות סכולסטיות הביאה לידי כך, שעם הזמן הלכה תנועה זו (ובמיוחד, הדקונסטרוקציה) והתמקדה בביקורת על מושגי האמת והלוגיקה של תרבות המערב. הוגים רבים נתפסו לרומנטיזציה של החשיבה האינטואיטיבית, הפרדוקסלית, המעורפלת ורבת-המשמעות. טיעון לוגי מוצק נהפך שם גנאי, סימן היכר כוחני של תרבות פאלוצנטרית בזויה. מה קרה כאן, בעצם? הפוסטמודרניסטים כיוונו את כל כלי נישקם לעבר שני מושגים בסיסיים בתרבות המערב: אמת ורציונליות. בכך תקפו, לכאורה, את המשוואה המופרכת שהצגתי קודם לכן כאחד הצידוקים של האידיאולוגיה דומיננטית: זו המשוואה "אידיאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". אולם איזו סוג של התקפה זו? הזיהוי הכוזב בין האמת לאידיאולוגיה דומיננטית נשבר, במחיר ויתור על עצם מושג האמת! הפוסטמודרניסטים שרו שיר הלל לעולם של אינספור ייצוגים אפשריים, עולם שבו הכל פרשנויות על פרשנויות, עולם שאין בו יכולת או אפילו צורך להכריע בין תיאורים נכונים יותר או פחות של המציאות, מעצם רעיעותו של מושג המציאות. אז מה נותר להם, אחרי שסילקו את האמת מהזירה? נותרו טקסטים. טקסטים שמתייחסים לטקסטים אחרים, שמגיבים עליהם, שיוצרים איתם רשת מסועפת של יחסי גומלין, בקיצור - המציאות מתה, יחי הנראטיב. אולם התוצאה של התקפה זו על האגף השמאלי במשוואה לעיל ("אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות") היתה השארת האגף הימני ללא פגע. את מושג האובייקטיביות קעקענו, אך האידיאולוגיה דומיננטית נותרה על כנה. וגם אם שללו הפוסטמודרניסטים את יומרתה לאובייקטיביות, הרי שמעולם לא העמידו מולה אידיאולוגיה אלטרנטיבית אמיתית. וזה לא מקרה: מי שבז להיגיון ולאמת לא יוכל להעמיד טיעון מוצק אחד נגד האידיאולוגיה דומיננטית, לא יוכל להציב מולה אלטרנטיבה משכנעת, ולכל היותר יסתפק בהבעת מורת רוח סנטימנטלית מאורחות החברה. כך נפלו גיבורים: הפוסטמודרניזם נעשה מתנועה מהפכנית לתנועה שמרנית, המשרתת את אינטרס השימור העצמי של יחסי הכוח הקיימים בחברה. האידיאולוגיה הדומיננטית רוקנה אותו מתוכנו הראשוני, המרדני, ובעצם בייתה אותו לחלוטין, וכיום האסכולות הפוסטמודרניות הן ה"שולטות" (או שמא נשלטות?) במוקדים האקדמיים היוקרתיים ביותר בעולם.
כדי לעשות את הדברים ברורים, אני רוצה לספר על שיחה שהיתה לי עם חוקר תרבות מקומי על עניין טעון מאד אצלנו - שאלת המסתערבים. כל מי שקורא עיתונים ועיניו בראשו יכול היה להבין מיד שמדובר בחוליות רצח, פשוטו כמשמעו. "בחורינו הטובים"- יחידות המסתערבים זכו לגלוריפיקציה חסרת תקדים בתקשורת, משל היו צאצאי יחידת ה - 101 המיתולוגית - יוצאים לרחובות עזה מחופשים לערבים, לוכדים "מבוקשים" ובו במקום שופטים אותם למוות ומבצעים את גזר הדין. לי, בתמימותי, נדמה היה שאין מה להוסיף על עובדה זו, המדברת בעד עצמה. אלא שעמיתי הפוסטמודרניסט חשב אחרת: לדידו, כל עניין ההתחפשות של המסתערבים היה מצית דמיון. "הממם...", הוא הירהר, "הרי זו דוגמה מרתקת לשאלת הזהות העצמית ביחס ל"אחר". האני המחופש לאחר כמטאפורה לבעיית הסימון בשדה הייצוגים...". בזמן שהפוסטמודרניסט רוקם את הזיותיו על ייצוגים מטפוריים, נרצחים האנשים שעומדים מאחורי ייצוגים אלה. אלא שהדברים קורים בעולם המציאות, וזו, כזכור, אינה "באמת" קיימת עבורו. חוקרי התרבות באוניברסיטאות שייכים ברובם לזרם השמאלי, והדבר בולט גם בישראל. לפני מספר שנים היו חוגים אלה ואחרים בישראל בראש המאבק לזכויות אדם בצל הכיבוש. הפגנות רבות קוימו, ומאמרי ביקורת נכתבו, כנגד הנוהג של מעצר מנהלי- השולל מאדם את חירותו ללא משפט. והנה, היום חצינו את מה שנראה לפני מספר שנים כקו אדום - היום שוללים מאדם את חייו ללא משפט, וקולו של השמאל אינו נשמע. ייתכן שחלק מהסיבה לכך הוא שהאינטלקטואלים של השמאל עסוקים רוב הזמן בפיתוח בארוקי של מטפוריקה מורכבת, כתחליף לניתוח המציאות.
סטודנט א': עם כל הביקורת על הפוסטמודרניזם, את לא יכולה לשלול את תרומתו החשובה בשטח האמנות.
ראשית, בתחום הביקורת על החשיבה הרציונלית, האומנים הפוסטמודרניים לא חידשו הרבה מעבר לקודמיהם המודרניים. מגמות אנטי- רציונליסטיות באמנות רווחו כבר במאה ה- 19, עם הרומנטיקה, ופותחו במאה שלנו עם תנועות הדאדא והסוריאליזם. המניפסט הדאדאיסטי של צארה קורא תגר על המדע, הלוגיקה, וכל החשיבה הרציונלית, כולל זו הדיאלקטית. זוהי תגובתו של האמן לזוועות מלחמת העולם הראשונה. צארה, ואנדרה ברטון אחריו, תפסו את החשיבה המדעית ככלי הביטוי של ההסדר החברתי הקפיטליסטי שאיפשר את המלחמה הזאת. אולם זהו דיון אחר. מה שיותר מעניין זו השאלה מה ההבדל בין ההתקפה על הרציונליות במסגרת המדע והתקפה כזו במסגרת האמנות. האפקט של תנועות המרד המודרניסטי ברציונליות היה כמעט מנוגד לזה שקורא לו המחקר הפוסטמודרניסטי. מה שהן ניסו לעשות, בתחום החוויה הסובייקטיבית באמנות, כמו גם באמנות הפוסטמודניסטית, היה הרחבה והעשרה של אופני הקליטה המקובלים של אמנות. בכך תרמו להבנה העמוקה שהאדם - פנים רבות לו, ובמקביל לחשיבה הלוגית הצרופה, קיימת חשיבה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, שאינה סרה לחוקי ההיגיון (ייתכן ששני סוגי החשיבה האלה נשלטים על-ידי שתי ההמיספרות השונות במוח האנושי)
אך חוקרי התרבות הפוסטמודרניסטים מבקשים להחליף חשיבה מדעית בחשיבה אומנותית. מי שמתכחש למושגי האמת והמציאות בכל תחומי החשיבה, בעצם מצמצם את תחום החוויה האנושית וגורע ממנה את הפן הבסיסי של הרציונליות. בשורתו אינה בשורת שחרור, כמו זו של האומנים המהפכניים, אלא בשורת צמצום והגבלה.
==המתודה החומסקיאנית==
דיברנו על דרכים שונות שבהן משרת הממסד האקדמי את האידיאולוגיה הדומיננטית: א-פוליטיזציה, טריוויאליזציה או ריקון מתוכן של עמדות חתרניות. אני רוצה כעת לבחון דרך נוספת, שמטפחות האוניברסיטאות באופן עקבי למדי, והיא נוגעת לעצם "החשיבה האינטלקטואלית". על פי עמדה זו, "מורכבות" היא ערך נכסף. ניסוח שגרתי שלה ניתן ב- (6א); תשוו אותו עם הטענה שב- (6ב), ואימרו לי מה דעתכם על כל אחת מהן.
6א. האינטלקטואל צריך לחשוב באופן מורכב, אל לו לראות את הדברים בשחור ולבן.
6ב. האינטלקטואל צריך להימנע מנקיטת עמדה חד- משמעית.
סטודנט ב': הפעם נראה לי שהטענות לא שקולות, אבל מאד דומות.
זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית. פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א) ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.
בואו נבחן כיצד נרתמת השקפה זאת הלכה למעשה לשירות האידיאולוגיה הדומיננטית. ב- 28.6.91 התפרסם בעיתון "חדשות" ראיון של אריאנה מלמד עם ברנר- אנרי לוי. לוי, הוגה דעות, סופר, כוכב תקשורת צרפתי ממוצא יהודי, הוציא לעצמו שם של "מרדן" שנוי במחלוקת, מנפץ מיתוסים חינני, שאינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהפרות הקדושות ביותר. באורח פלא, לוי הוא גם התועמלן מספר אחד של ישראל בצרפת: הוא משתבח בקשרים אמיצים עם ראשי ממשלות ואינטלקטואלים מישראל, ויוצא להגנת ישראל כל אימת שנמתחת עליה ביקורת בצרפת. הנה קטע קצר מתוך הראיון המאלף הזה, שנערך יותר משנתיים לפני חתימת הסכם העקרונות בספטמבר 93' בבית הלבן:
שאלה: "מה אתה מציע למי שמעוניין בכל זאת בדיאלוג עם אש"ף?" תשובה: "תראי, אני לא אמור לחשוב במקומכם. זהו תפקידם של האינטלקטואלים שלכם לשאול את השאלות הקשות שמפריעות ומביכות את חייה של החברה המקומית. הם צריכים לחשוב באופן מורכב וסבוך... אמצעי התקשורת מדברים בשפת הסטריאוטיפים, ואילו האינטלקטואלים צריכים לחשוב באופן סבוך." תשובה זו באה שורות ספורות לאחר שקבע ברנר- אנרי לוי חד- משמעית: "..ישראל טעתה טעות גדולה כאשר לא הגנה על עצמה מפני האיום העיראקי (במלחמת המפרץ) טעות חמורה מאד." שאלה: מה בדיוק היתה הטעות? תשובה: "בישראל הרי התפתחה אידיאולוגיה של הגנה עצמית, והעובדה שהאמריקנים חסמו את האפשרות הזאת היא הרת אסון." שאלה: אולי הימנעות ישראל מפעולה היתה דווקא עיתוי נכון לבדוק את תקפותה של האידיאולוגיה הזאת, להרהור נוסף על גבולות הכוח?
תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."
הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונסנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונסנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.
כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידיאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידיאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.
בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תיאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תיאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תיאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התיאוריה; תיאוריה א' טובה יותר מתיאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתיאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תיאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.
נשתמש אפוא בקריטריון הבסיסי לבחירה בין השערות מתחרות: ההשערה שמסבירה יותר טוב את העובדות - מציגה תמונה יותר מובנת של נתח מציאות יותר גדול - היא זו שנעדיף. הנחת היסוד הזו משמעה שכדי להחליט האם תמונת- מציאות (תיאוריה) נתונה היא אמיתית, אנחנו חייבים תמיד לבדוק אותה ביחס לתיאוריות אפשריות אחרות. כפי שנגלה, משימה זו אינה תמיד קלה. מה שמאפיין את התקשורת בישראל, כמו בעולם המערבי כולו, הוא שהיא מספקת תיאוריית מציאות אחידה- התיאוריה הדומיננטית שמיוצרת ע"י המערכת השלטונית. בהעדר תיאוריה אלטרנטיבית, התבניות לתוכן יוצקת התיאוריה הדומיננטית את המציאות נקלטות כעובדות אובייקטיביות- נתון שאין להתווכח עליו.
בהנחה שאין בידינו לשנות את התקשורת בשלב החברתי הנתון, מה שעדיין פתוח בפנינו היא האפשרות ללמוד לקרוא. בחשיבה הפמיניסטית, כבאסכולות אחרות, פותח המושג של קריאה חתרנית. במסגרת המתודה החומסקיאנית, פירושה היכולת להפריד את העובדות מהתיאוריה הדומיננטית ולחפש תיאורית הסבר אחרת לאותן עובדות. ברגע שבנינו שתי תיאוריות נוכל לשאול איזו מהן מסבירה את העובדות טוב יותר. בלשונו של חומסקי, מה שנחוץ זה 'קורס בהגנה עצמית', שיכשיר אותנו להתגונן ממניפולציה, לזהות את העובדות, ולארגן אותן בתבנית המציאות שמסבירה אותן.
===דוגמה: היפותזות הסבר להסכם אוסלו===
במהלך הקורס יזדמן לנו ליישם את המתודה בקריאת העיתון. (כזכור, בכל שיעור נקדיש זמן לניתוח העיתון של היום שקדם לשיעור.) מטבע הדברים, הנושא המרכזי שילווה אותנו הוא הנושא שמעסיק היום את החברה הישראלית: תהליך אוסלו. רק לפני חודשיים, בספטמבר 1993, נראה היה שנפתח דף חדש בהיסטוריה שלנו. זה היה חודש של אופוריה לשני העמים. בישראל, תחושתם של רבים היתה שנטל כבד ומעיק הוסר לפתע, שסוף סוף עשינו את הצעד- סגרנו מעגל של טרור, פחד ובחילה עצמית על מה שאנחנו עושים ככובשים. התחושה שמדינה פלשתינית עומדת לקום היתה נחלת הכלל - של הימין והמתנחלים בבהלה של אמת, ואצל השאר - בתחושה חדשה וכמעט בלתי מוכרת של אופטימיות. במידה שיש שחר לדיבורים על "רצון העם", היה ברור מאווירת האופוריה אז, שרוב מספיק של העם בשל ואפילו כמה לסיום הכיבוש ולמדינה פלשתינית. קולו של הימין המודאג כמעט ולא נשמע, או נשמע כמיעוט מבוטל. ולא רק אנחנו. העולם כולו עצר את נשימתו לרגע והשתתף באופוריה. "לחיצת הידיים ההיסטורית" שודרה לכל רחבי תבל. במשך כחודשיים כיכב "העידן החדש" במזרח התיכון בחדשות העולם, שהראו את העם הפלשתינאי מניף דגלים, חוגג ומדבר על מדינתו שבדרך. מנהיגים צעירים של החוליות הצבאיות של הפתח, כאחמד אבו ריש, שאך אתמול היו בגדר אויבים ו"מבוקשים", רואיינו בטלוויזיה כמנהיגי העתיד של מדינת עזה. נראה היה שהבלתי יאמן קורה.
אבל מה קרה מאז ספטמבר? כשהחליט העולם שבמזרח התיכון יש כבר שלום ונפנה לעיסוקיו, אצלנו הכל התחיל לחזור לקדמותו. מדיבורים על הסכם שלום היסטורי עברו בהדרגה לדיבורים על הסדר בין מנצחים ומנוצחים. חזרו לטונים המתנשאים והמשפילים שבהם דיברו אצלנו תמיד על הפלשתינאים: "שיזיעו קצת בטוניס" (רבין), "את השיעור הזה הם עוד ילמדו" (פרס). ובשטח, חוזרים מעשי הדיכוי, ואף שמענו על חידוש פעולות המסתערבים.
השאלה היא איזו היפותזת הסבר (תיאוריה) מסבירה טוב יותר את מכלול האירועים הזה? לכאורה, השאלה נראית מוזרה- הרי האירועים מדברים בעד עצמם- ואכן ההסבר היחיד שנמצא בשיח הציבורי בישראל הוא הסבר א'.
הסבר א': לעם נמאס מהכיבוש והטרור, והממשלה הבינה את זה. לכן, הפעם ישראל באמת מתכוונת ללכת לקראת שלום אמיתי עם הפלשתינאים, שיביא לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלשתינית.
במסגרת הסבר א' שינוי הטון מאז חתימת ההסכם בספטמבר נקלט כחלק מקושי טבעי שאין ממנו מנוס במסגרת מימוש המהלך ההיסטורי והטעון הזה.
אך לצד ההסבר המוכר, קיימת היפותזת הסבר אחרת שכמעט לא זוכה אצלנו לתשומת לב:
הסבר ב': הממשלה אינה חותרת לכינון שלום אמיתי שמחייב ויתור על שטחים, אלא היא רוצה במימוש תוכנית האוטונומיה שפירושה כיבוש יותר נסבל, יעיל וזול.
כיוון שהסבר א' הוא הרווח והמוכר, אין צורך בפירוט נוסף. נרחיב מעט לגבי ההנחות של הסבר ב'. את תוכנית האוטונומיה הגה אריאל שרון והיא הוצעה לפלשתינאים בקמפ- דיוויד. אך הם דחו אותה בתוקף. אוטונומיה יכולה להציע מדינה למגזר מסוים רק על שטחים שבבעלותה. תכנית האוטונומיה פירושה, לכן, הכרה בבעלות של ישראל על השטחים שנכבשו ב- 1967. בהסדר האוטונומיה שהוצע אז, הבעלות על הקרקעות, המים ושאר הנכסים הלאומיים הפלשתינים יישארו בידי ישראל. לא יותר לאוטונומיה לפתח קשרי חוץ וכלכלה עצמאית וסמכויותיה יוגבלו לענייני פנים בלבד: ניהול הערים, חינוך בריאות וכו'. כאשר דחו הפלשתינאים את פתרון האוטונומיה עמד לנגד עיניהם מודל אוטונומיה ידוע בהיסטוריה- זה של דרום אפריקה. ב- 1959 חוקק שם החוק לקידום הממשל העצמאי (אוטונומיה) של עמי הבנטו. חוק זה מיסד את ההפרדה בין הלבנים והשחורים - את האפרטהייד. שמורות השחורים הופרדו מהמדינה, וזו מזו כ"מדינות" שזכו לכינוי בנטוסטאנים. השלטון בהן נוהל ע"י אנשי חסות מקומיים, ובאחדות היו אפילו בחירות. אך לא היה להן כל ביסוס כלכלי עצמאי, אוצרות טבע או מקורות תעסוקה. היציאה מאזורי השחורים, ואף המעבר מאזור כזה למשנהו, דרשו אישורים. מי שהשיג היתר כזה התפרנס מעבודה אצל הלבנים בניצול מחפיר. לאזורי הבנטוסטן הותרו סממני ריבונות. השלטון הלבן אפילו התאמץ ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש, מכיוון שבמצב כזה השחורים אינם נחשבים לאזרחי דרום אפריקה ואין להם זכות הצבעה בה. בהתאם, המדינה גם אינה מחויבת לרווחתם, כי הרי יש להם "מדינות" משלהם. הפלשתינאים הבינו שזהו העתיד הצפוי להם אם יקבלו את תוכנית האוטונומיה.
בתקופת רבין, לפני הסכם אוסלו, הוא חזר ודיבר על תכנית המשטרה הפלשתינית שתבצע חלק מפעולות השיטור של צה"ל, ותאפשר צמצום הכוחות והוצאתם ממרכזי הערים. כיבוש יעיל הוא זה שדורש מינימום משאבים ונזקים לחברה הכובשת וניהולו בעזרת כוח חסות מקומי הוא רעיון ישן. הבעיה היתה למצוא פרטנר פלשתיני להסדר כיבוש כזה, שכן הניסיון הקודם לייצר שלטון חסות - באמצעות אגודות הכפרים - נכשל לחלוטין. דרך אידיאלית לפעולה (לפי מערכת אינטרסים זאת), היא להפוך ארגון מקומי קיים (כאש"ף), הנהנה מפופולריות, למשתף הפעולה. הלחץ שהופעל על הפלשתינאים, כדי לאלצם להסכם כניעה, היה ללא תקדים. רבין לא היה רק ראש הממשלה הראשון שהעז לבצע גירוש המוני, אף שלטון קודם לא הטיל סגר כה מוחלט ומתמשך כפי שעשה רבין. לכך נוסף לחץ כלכלי עצום על אש"ף מצד המדינות התורמות שבתאום עם ישראל הקפיאו לגמרי את תקציביהם, מה שהוליך לשיתוק מוחלט של מוסדות הארגון בשטחים. אך המנהיגות הפלשתינית המקומית לא נכנעה. כדי להציל את עמה מגורלם של עמים מדוכאים רבים בעולם שאיש אינו מודע לסבלם, היא השתתפה בהצגות "תהליך השלום", הצטלמה והתראיינה אך לא ויתרה. בהדרגה הלך והתברר שדווקא ערפאת, עשוי להיות נוח יותר לסחיטה. מעמדו של ערפאת באש"ף הלך אז והתערער. יותר ויותר תלונות נשמעו על ניהולו הבלתי דמוקרטי, על שליטתו המוחלטת בכספים, ועל חיי הפאר של אנשי המנגנונים שלו. מדי שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות הישראלית על אסיפת מחאה נגדו, בייחוד במזרח ירושלים. הסתמנה האפשרות שכדי להציל את שלטונו, הוא יסכים אף להסכם כניעה. ואכן, בעוד שהמשלחת הפלשתינית סירבה לכל הסכם על עזה ויריחו שלא יכלול פינוי התנחלויות בעזה הסכים עראפת, במו"מ שהתקיים מאחורי גבה, להסדר שמשאיר את ההתנחלויות על כנן.
בכל זאת, על מנת למשוך את ערפאת להסדר היה צריך להבטיח לו הרבה. אם הסבר ב' הוא הנכון, הניבוי הוא שבהמשך תנסה ישראל לסגת מהבטחות רבות, ולהחליף ניסוחים עמומים בהסכם אוסלו בניסוחים מפורשים שמבטיחים שמה שימומש יהיה אוטונומיה ולא מדינה. ניבוי נוסף הוא שערפאת יימחה, אולי, אך יקבל את תכתיבי ישראל.
כזכור, מתודת הבדיקה שלנו היא השוואת תיאוריות, או הסברים: אילו משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר עובדות נתונות ומנבאות טוב יותר עובדות חדשות.
כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במו"מ מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.
ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ, .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שוויצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המו"מ: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.
עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).
===תשובה לטיעוני נגד===
בבואנו ליישם את מתודת הניתוח הרציונאלי של תבניות מציאות פוליטית חשוב להיזהר ולהבחין את נושא הדיון משאלות אפשריות אחרות: שאלות התכנון או הכוונה. למשל, כאשר אנו משווים את שני ההסברים לאירועי הסכם אוסלו, איננו שואלים האם רבין (או מישהו אחר) תכנן מראש את כל המהלכים, ואף לא מהן כוונותיו ושאיפותיו של רבין. בדומה, כאשר נגלה בשיעורים הבאים שהתקשורת הישראלית מתאפיינת בדרגה גבוהה של תלות במערכת השלטונית, לא נשאל כיצד קורה הדבר בפועל- למשל, האם העיתונאים מודעים לכך, או מתכוונים לשרת את הממשל. כוונות ורצונות הם מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכולוגיות, שמושאן הוא היחיד, ואילו מושא הדיון שלנו הוא מוסדות ומערכות. אין היגיון בניתוח מוסדות פוליטיים במונחים פסיכולוגיים, כמו 'כוונה', (מכיוון ש'כוונה' יש רק ליחיד ולא למוסדות). מערכות פוליטיות וכלכליות יש לנתח במונחים של אינטרסים ופעולות. השאלה היא איזה אינטרס ממומש ע"י סדרת פעולות נתונה. מאפיין נוסף של גישתנו היא שאנו מנתחים אינפורמציה נגישה וגלויה. בניתוח המציאות הפוליטית הנתונים הם אירועים שסוקרו בתקשורת או שניתן למצוא עליהם אינפורמציה (בארכיונים או תחקירי שטח).
כל השאלות של 'תכנון' ו'כוונה' מחייבות גישה לאינפורמציה שבד"כ אינה נגישה או פתוחה לציבור. מהבחנה זו לא נגזר שבפעולות של מערכות אין מרכיבים של תכנון (כמו גם מרכיבים של ניסוי וטעייה). השאלות : 'כיצד זה קורה בפועל?' 'איך מתקבלות החלטות?', הן שאלות אפשריות, אך הן דורשות כלים מסוג אחר: מחקר סוציולוגי של תהליכי קבלת החלטות במערכות או מחקר עיתונאי. בקורס זה לא נעסוק בד"כ בשאלות אלה, להוציא מקרים שיש עליהם אינפורמציה נגישה. מי שינסה ליישם את מתודת הבדיקה הזו ייתקל במוקדם או במאוחר בשני סוגי טיעונים נגדה, טיעונים המופנים תמיד אל חומסקי מפי מתנגדיו.
====קונספירציה!====
הראשון הוא שניתוח כזה ממוקם במסגרת תיאוריות הקונספירציה. בפועל, אין חשיבה הזרה לשיטת הניתוח שלנו מגישת הקונספירציה. גישה זו מניחה תכנון קפדני של קבוצת אנשים וכפי שזה עתה ציינתי, שאלות התכנון הן מראש מחוץ לתחום הדיון שלנו. מדוע אם כך, מי שמציע ניתוח של אינטרסים במציאות פוליטית מואשם בנהייה אחר תיאוריות קונספירציה? בד"כ טענה זו לא מופנית אל מי שעוסק בניתוח אסטרטגיות השוק של קוקה- קולה, למשל, או מי שמנתח את ניסיונות ההשתלטות של תאגיד מסוים על תאגידים אחרים, קטנים יותר. מדוע ניתוח אינטרסים ופעולות בתחום המציאות הפוליטית זוכה ליחס שונה?
התשובה היא שתזת הקונספירציה היא דרך נוחה לתיאוריה הדומיננטית להתגונן בפני ניתוח ביקורתי. תיאוריות הקונספירציה (שהידועה ביניהן היא הפרוטוקולים של זקני ציון), מעלות על הדעת מזימות שנרקמות בחדרים אפופי עשן ובד"כ מתאפיינות בדרגה גבוהה של אבסורד. בעת האחרונה פורחות תיאוריות קונספירציה רבות המציעות מבנה בארוקי של תכנון, הכולל לעיתים חייזרים המתערבים בעיניינינו (אנשים שנואשו מהאפשרות להבין את המציאות מוצאים לפעמים מפלט בתיאוריות כאלו). תזת הקונספירציה יוצרת אנלוגיה מסולפת בין המבנה הרציונלי של תיאוריות מציאות אלטרנטיביות לבין מבנה התכנון הפסיכולוגי בתיאוריות קונספירציה. בגלל האבסורד של האחרונות, זהו נשק יעיל להרתיע אותנו מחשיבה רציונלית. האנלוגיה המסלפת הזו, נשענת על כך ששני סוגי הניתוחים (ניתוח אינטרסים וניתוח קונספירציה) שואפים להסבר שיקשר את כל העובדות ולא רק חלקים נבחרים מביניהם. אך שאיפה זו מאפיינת גם את כל המדעים, ובד"כ את חשיבתו של האדם הרציונלי בכל תחומי החיים. בהיסטוריה של המדעים היו גם היפותזות אבסורדיות ומופרכות, אך עובדה זו לא התפרשה כהוכחה לכך שכל חשיבה מדעית היא פסולה. טמונה כאן הנחה נוספת בדבר מעמדן המיוחד של תיאוריות על המציאות הפוליטית.
====פשטנות====
הטיעון השני כנגד מתודת הבדיקה הרציונלית הוא שהיא חוטאת בפשטנות. המציאות הפוליטית היא מורכבת ומסובכת - זירת התגוששות של גורמים רבים שאי אפשר לחזותם מראש, לכן, בגלל אופיה הבלתי רציונלי של המציאות הפוליטית, לא ניתן לנתח אותה בכלים רציונליים. כל נסיון להטיל עליה הסברים קוהרנטיים חוטא בפשטנות (או באבסורד - דוגמת תיאוריות הקונספירציה). טיעון זה אינו אלא ניסוח אחר של אותו רעיון המורכבות שעמדנו עליו כבר (בדיונינו באנרי - לוי). כל מושא מחקר הוא תמיד מסובך ומורכב. בפועל מי שעסק אי פעם במדע יוכל להעיד שמושא המחקר של פיזיקה, ביולוגיה או בלשנות הוא מסתורי וסבוך לעין ערוך מהמציאות הפוליטית: המחקר שואף להטיל סדר בנתונים כאוטיים - למפות אותם להיפותזות הסבר, שתוחלפנה באחרות בבוא הזמן. ובכל זאת גם אנשי מדע, שאינם נרתעים מהקשה שבבעיות, מוכנים לקבל את הטיעון שהמציאות הפוליטית לא ניתנת להבנה בכלים רציונליים.
בניתוח אינטרסים קל להבין מדוע חשוב למערכות הכוח לטפח את ההתניה התרבותית הזו. אם המציאות הפוליטית מסובכת מכדי שנוכל להבינה, אפשר תמיד להסתפק בהסברים שמספק השלטון. כל העובדות שאינן מתיישבות נדחקות הצידה כמיסתורין שאין צורך להבינו או להביאו בחשבון בגיבוש דעתנו על המציאות.
במשל המפורסם של כריסטיאן אנדרסון, בגדי המלך החדשים, משוטט המלך בעיירה, ערום כביום היוולדו, אך התיאוריה לתוכה נבנה האירוע בתודעת הצופים היא שהוא לבוש בבגדים חדשים ומיוחדים. מי שחונך מילדות לא לסמוך על מראה עיניו, ולהתעלם מנתונים שסותרים את דבר הרשות, יקבל את ההסבר הזה, והילד הקורא 'המלך ערום' ייקלט בעיניו כפשטן חסר תקנה.