47,332
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
יצירת דף עם התוכן "'''מחאת ישיבה ''' היא מחאה לא אלימה של אנשים שיושבים במקום מסויים במשך זמן ממושך ובכך מוש..."
'''מחאת ישיבה ''' היא [[מחאה לא אלימה]] של אנשים שיושבים במקום מסויים במשך זמן ממושך ובכך מושכים תשומת לב או מייצרים הפרעה.
מחאת הישיבה המפורסמות ביותר היתה מחאת "הארבעה מגרינסבורו" - ארבה שחורים שישבו במשך שעות באזור "ללבנים בלבד", דבר שהתפתח בהמשך למחאות רבות נוספות במסגרת המחאות של [[התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית]] בשנות ה-60 . מחאת ישיבה מפורסמת אחרת היתה של [[גרטה טונברג]] שהציתה את [[שביתת התלמידים למען האקלים]].
==מחאות ישיבה בתנועה לזכויות האזרח==
ביולי 1958, מועצת הנוער של ארגון NAACP יזמה מחאות ישיבה במסעדות-דלפק שהגישו ארוחת צהריים של רשת החנויות Dockum Drug Store בעיר ויצ'יטה, קנזס. מסעדות-דלפק אלה דומות במבנה שלהן לדיינר בכך שהלקוחות יושבים ליד דלפק של המסעדה. ישיבה ממושכת במספר רב של אנשים שלא מקבלים מזון, פוגעת ברווחי המסעדה בגלל תפיסת מקומות הישיבה ליד הדלפק. לאחר שלושה שבועות, התנועה הצליחה לגרום לחנות לשנות את מדיניות ההפרדה של מקומות הישיבה, וזמן קצר לאחר מכן בוטלה ההפרדה בכל החנויות של Dockum בקנזס. סטודנטים בהנהגת Clara Luper ביצעו סוג דומה של פעילות באותה שנה, בחניות של Katz Drug Store באוקלהומה סיטי ונחלו הצלחה.
סטודנטים מקולג'ים אזוריים, שחורים ברובם, הובילו מחאת ישיבה בחנות של רשת Woolworth ב- גרינסבורו בקרוליינה הצפונית. ב-1 בפברואר 1960, ארבעה סטודנטים מקולג' לשחורים בלבד ישבו בדלפק ארוחת הצהריים של החנות באזור שנועד ללבנים בלבד. הסטודנטים שנודעו מאוחר יותר כ"הארבעה מגרינסבורו", קנו מוצרים קטנים במקומות אחרים בחנות ושמרו את הקבלות, משלא קיבלו שירות בדלפק הצהריים הם שאלו מדוע בכל מקום אחר בחנות הכסף שלהם שווה אבל לא בדוכן המזון. הם נשארו לשבת במקום עד סגירת החנות באותו לילה. למחרת הצטרפו אליהם 20 סטודנטים נוספים כולל סטודנטיות שחורות. המחאה קיבלה סיקור בתקשורת. ביום הרביעי של המחאה השתתפו בה 300 סטודנטים. שבוע אחד בלבד לאחר ההפגנה הראשונה המחאה התפשטה למספר ערים אחרות בדרום.
המוחים קיבלו הכוונה להתלבש בצורה מהוגנת, לשבת בשקט, ולשבת בספסלים שונים כך שלבנים שמזדהים עם המחאה יוכלו להצטרף. מחאת הישיבה בגרינסבורו עודדה פעילויות דומות נוספות בריצ'מונד וירגיניה, נאשוויל טנסי, ואטלנטה ג'ורג'יה. המחאה שהניבה את התוצאה המהירה ביותר הייתה בנאשוויל, מקום בו מאות סטודנטים ממושמעים ומאורגנים ארגנו מחאות-ישיבה יחד עם קמפיין חרם צרכני. ב-13 בפברואר 1960, התרחש שביתת הישיבה הגדולה הראשונה בנאשוויל - 124 סטודנטים שרובם היו שחורים, נכנסו ל-3 מסעדות דלפק ובקשו ארוחות צהריים. לאחר שהצוות סירב לשרת אותם הם ישבו בחנות במשך שעתיים ועזבו את החנות ללא תקריות מיוחדות. מחאות אלה גררו לעיתים תגובות זועמות ותקיפות מצד הלבנים וכן מעצרים מצד המשטרה המקומית. ב-27 בפברואר 1960 נעצרו בנאשוויל 81 סטודנטים לאחר שהמון לבן תקף אותם, באשמת שוטטות והתנהגות פרועה. הדבר גרר תשומת לב תקשורתית רבה למחאה.
במהלך ההפגנות קיימו הסטודנטים מדיניות של אי-אלימות ממושמעת. קוד ההתנהגות הכתוב שלהם הפך למודל של מפגינים בערים אחרות:
"אל תכה בחזרה או תקלל אם הותקפת. אל תצחק. אל תנהל שיחות עם מנהל הקומה (floor walker). אל תעזוב את מושב הכיסא עד שתקבל רשות ממנהיג הקבוצה. אל תחסום כניסות לחנויות מבחוץ ולא מסדרונות בפנים. הראה שאתה אדיב וידידותי בכל עת. שב ישר; והסתכל תמיד לכיוון הדלפק. אנא דווח על כל תקרית חמורה למנהיג שלך. הפנה אנשים שמבקשים מידע למנהיג שלך בצורה מנומסת. זכור את תורתם של ישו, גנדי ומרטין לותר קינג."
טכניקת מחאת-ישיבה לא הייתה דבר חדש. בשנת 1939 ארגן עורך הדין השחור Samuel Wilbert Tucke מחאת-ישיבה בספרייה באלכסנדריה, וירג'יניה שהייתה אז בעלת הפרדה גזעית. בשנת 1960 הטכניקה שימשה כדי למקד את תשומת הלב הציבורית לתנועת המחאה. במרץ 1960 קבוצה של שישה סטודנטים מ-Atlanta University Center, פרסמה מסמך בשם "בקשה לזכויות אדם" (An Appeal for Human Rights) כפרסומת על פני עמוד שלם, במספר עיתונים מרכזיים במדינה, בו הביאו מחאה על סוגי הפליה שונים באטלנטה ובג'ורג'יה.[3] באותו חודש הקימה הקבוצה תנועת סטודנטים בשם Atlanta Student Movement והחלה מחאות ישיבה. עד סוף שנה זו, מחאות ישיבה התפשטו לכל מדינות הדרום וגם למספר מדינות אחרות כמו נוואדה, אילינוי ואוהיו שהפלו נגד שחורים.
מחאות ישיבה התמקדו לא רק בדוכני ארוחת צהריים, אלא גם בפארקים, בחופי-רחצה, בספריות, באולמות קולנוע, במוזיאונים, ובמתקנים ציבוריים אחרים. באפריל 1960 פעילים שהובילו מחאות כאלה הוזמנו לכנס באוניברסיטת Shaw שהייתה אז אוניברסיטה לשחורים בלבד בקרוליינה הצפונית. כנס זה הוביל ליצירת ארגון "וועדת התאום לסטודנטים לא-אלימים" SNCC. ארגון זה קידם את הפעילות של עימות לא-אלים הלאה, והחל לארגן את נסיעות החופש. מפני שחוקת ארצות הברית הגנה על המסחר בין מדינות, הם החליטו לקרוא תגר על ההפרדה על ידי צוותים מעורבים מבחינה גזעית, שיסעו ממדינות הצפון למדינות הדרום.
[[קטגוריה:מחאה]]
מחאת הישיבה המפורסמות ביותר היתה מחאת "הארבעה מגרינסבורו" - ארבה שחורים שישבו במשך שעות באזור "ללבנים בלבד", דבר שהתפתח בהמשך למחאות רבות נוספות במסגרת המחאות של [[התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית]] בשנות ה-60 . מחאת ישיבה מפורסמת אחרת היתה של [[גרטה טונברג]] שהציתה את [[שביתת התלמידים למען האקלים]].
==מחאות ישיבה בתנועה לזכויות האזרח==
ביולי 1958, מועצת הנוער של ארגון NAACP יזמה מחאות ישיבה במסעדות-דלפק שהגישו ארוחת צהריים של רשת החנויות Dockum Drug Store בעיר ויצ'יטה, קנזס. מסעדות-דלפק אלה דומות במבנה שלהן לדיינר בכך שהלקוחות יושבים ליד דלפק של המסעדה. ישיבה ממושכת במספר רב של אנשים שלא מקבלים מזון, פוגעת ברווחי המסעדה בגלל תפיסת מקומות הישיבה ליד הדלפק. לאחר שלושה שבועות, התנועה הצליחה לגרום לחנות לשנות את מדיניות ההפרדה של מקומות הישיבה, וזמן קצר לאחר מכן בוטלה ההפרדה בכל החנויות של Dockum בקנזס. סטודנטים בהנהגת Clara Luper ביצעו סוג דומה של פעילות באותה שנה, בחניות של Katz Drug Store באוקלהומה סיטי ונחלו הצלחה.
סטודנטים מקולג'ים אזוריים, שחורים ברובם, הובילו מחאת ישיבה בחנות של רשת Woolworth ב- גרינסבורו בקרוליינה הצפונית. ב-1 בפברואר 1960, ארבעה סטודנטים מקולג' לשחורים בלבד ישבו בדלפק ארוחת הצהריים של החנות באזור שנועד ללבנים בלבד. הסטודנטים שנודעו מאוחר יותר כ"הארבעה מגרינסבורו", קנו מוצרים קטנים במקומות אחרים בחנות ושמרו את הקבלות, משלא קיבלו שירות בדלפק הצהריים הם שאלו מדוע בכל מקום אחר בחנות הכסף שלהם שווה אבל לא בדוכן המזון. הם נשארו לשבת במקום עד סגירת החנות באותו לילה. למחרת הצטרפו אליהם 20 סטודנטים נוספים כולל סטודנטיות שחורות. המחאה קיבלה סיקור בתקשורת. ביום הרביעי של המחאה השתתפו בה 300 סטודנטים. שבוע אחד בלבד לאחר ההפגנה הראשונה המחאה התפשטה למספר ערים אחרות בדרום.
המוחים קיבלו הכוונה להתלבש בצורה מהוגנת, לשבת בשקט, ולשבת בספסלים שונים כך שלבנים שמזדהים עם המחאה יוכלו להצטרף. מחאת הישיבה בגרינסבורו עודדה פעילויות דומות נוספות בריצ'מונד וירגיניה, נאשוויל טנסי, ואטלנטה ג'ורג'יה. המחאה שהניבה את התוצאה המהירה ביותר הייתה בנאשוויל, מקום בו מאות סטודנטים ממושמעים ומאורגנים ארגנו מחאות-ישיבה יחד עם קמפיין חרם צרכני. ב-13 בפברואר 1960, התרחש שביתת הישיבה הגדולה הראשונה בנאשוויל - 124 סטודנטים שרובם היו שחורים, נכנסו ל-3 מסעדות דלפק ובקשו ארוחות צהריים. לאחר שהצוות סירב לשרת אותם הם ישבו בחנות במשך שעתיים ועזבו את החנות ללא תקריות מיוחדות. מחאות אלה גררו לעיתים תגובות זועמות ותקיפות מצד הלבנים וכן מעצרים מצד המשטרה המקומית. ב-27 בפברואר 1960 נעצרו בנאשוויל 81 סטודנטים לאחר שהמון לבן תקף אותם, באשמת שוטטות והתנהגות פרועה. הדבר גרר תשומת לב תקשורתית רבה למחאה.
במהלך ההפגנות קיימו הסטודנטים מדיניות של אי-אלימות ממושמעת. קוד ההתנהגות הכתוב שלהם הפך למודל של מפגינים בערים אחרות:
"אל תכה בחזרה או תקלל אם הותקפת. אל תצחק. אל תנהל שיחות עם מנהל הקומה (floor walker). אל תעזוב את מושב הכיסא עד שתקבל רשות ממנהיג הקבוצה. אל תחסום כניסות לחנויות מבחוץ ולא מסדרונות בפנים. הראה שאתה אדיב וידידותי בכל עת. שב ישר; והסתכל תמיד לכיוון הדלפק. אנא דווח על כל תקרית חמורה למנהיג שלך. הפנה אנשים שמבקשים מידע למנהיג שלך בצורה מנומסת. זכור את תורתם של ישו, גנדי ומרטין לותר קינג."
טכניקת מחאת-ישיבה לא הייתה דבר חדש. בשנת 1939 ארגן עורך הדין השחור Samuel Wilbert Tucke מחאת-ישיבה בספרייה באלכסנדריה, וירג'יניה שהייתה אז בעלת הפרדה גזעית. בשנת 1960 הטכניקה שימשה כדי למקד את תשומת הלב הציבורית לתנועת המחאה. במרץ 1960 קבוצה של שישה סטודנטים מ-Atlanta University Center, פרסמה מסמך בשם "בקשה לזכויות אדם" (An Appeal for Human Rights) כפרסומת על פני עמוד שלם, במספר עיתונים מרכזיים במדינה, בו הביאו מחאה על סוגי הפליה שונים באטלנטה ובג'ורג'יה.[3] באותו חודש הקימה הקבוצה תנועת סטודנטים בשם Atlanta Student Movement והחלה מחאות ישיבה. עד סוף שנה זו, מחאות ישיבה התפשטו לכל מדינות הדרום וגם למספר מדינות אחרות כמו נוואדה, אילינוי ואוהיו שהפלו נגד שחורים.
מחאות ישיבה התמקדו לא רק בדוכני ארוחת צהריים, אלא גם בפארקים, בחופי-רחצה, בספריות, באולמות קולנוע, במוזיאונים, ובמתקנים ציבוריים אחרים. באפריל 1960 פעילים שהובילו מחאות כאלה הוזמנו לכנס באוניברסיטת Shaw שהייתה אז אוניברסיטה לשחורים בלבד בקרוליינה הצפונית. כנס זה הוביל ליצירת ארגון "וועדת התאום לסטודנטים לא-אלימים" SNCC. ארגון זה קידם את הפעילות של עימות לא-אלים הלאה, והחל לארגן את נסיעות החופש. מפני שחוקת ארצות הברית הגנה על המסחר בין מדינות, הם החליטו לקרוא תגר על ההפרדה על ידי צוותים מעורבים מבחינה גזעית, שיסעו ממדינות הצפון למדינות הדרום.
[[קטגוריה:מחאה]]