הונאות אסבסט

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף הונאת אסבסט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הונאות אסבסט הם מספר מקרים בהם תאגידים שיצרו או השתמשו במוצרי אסבסט הסתירו מידע מעובדים או לקוחות על נזקים בריאותיים שעלולים להיגרם עקב משאיפת אבק אסבסט. אלו הם דוגמאות לנושא של הכחשת זיהום חמור שגרם ככל הנראה אלפי מקרים של מחלות חמורות ומוות.

מקרים מפורסמים

תאגיד ג'ונס מנוויל

תאגיד ג'ונס מנוויל (Johns-Manville Corporation) הוא תאגיד לחומרי בנייה, ציפוי גגות ובידוד שקם בשנת 1901.

החל משנת 1929 החלו עובדים של תאגיד ג'ונס מנוויל לתבוע נכות ממחלות ריאה. התביעות ייושבו מחוץ לבית המשפט עם צו סודיות. בשנת 1943, מעבדת סמק בניו יורק אישרה את הקשר בין אסבסט לסרטן. התאגיד הסתיר את הדיווח. משנת 1930-1950 לערך, טיפל עורך הדין ונדיבר בראון במעורבות בתביעות מסוג זה.[1]

בשנת 1943 הסתיר ג'ונס מנוויל דו"ח המאשר את הקשר בין אסבסט לסרטן. במהלך שנות ה-60, ה-70 וה-80 התמודד התאגיד מול אלפי תביעות פרטניות וייצוגיות המבוססות על פגיעות הקשורות לאסבסט כמו אסבסטוזה, סרטן ריאות ומזותליומה ממאירה. הצעות פיצויים רבות כללו הצעה של 600 דולר לאסבסטוזה בעוד חוק (Fait Act) דרש פיצוי של 12,000 דולר עבור מצב זו. בזמן זה הייתה מנוויל אחד התאגידים הגדולים בארצות הברית, במקום 181 מתוך 500 התאגידים הגדולים. בשנת 1982 יצרן דוודים בשם James Cavett זכה בתביעה של 2.3 מיליון דולר מול החברה. מול החברה היו באותו זמן עוד 16,500 תביעות אחרות הקשורות להשפעות של אסבסט. Ron Motley עורך דין הקשור בתיק כינה את הנושא "רצח ההמונים התאגידי הגדול בהיסטוריה" מסמכים מבית המשפט הראו כי לחברה היסטוריה ארוכה של הסתרת עובדות מעובדים ומלקוחות.

בשנת 1982 מנוויל ביקשה להפעיל את פרק מספר 11 בחוק פשיטות הרגל האמריקאי. שאפשר לה לפשוט רגל בצורה נוחה יותר מבחינתה. באותה תקופה הייתה זו החברה הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית שעשתה זאת. דבר זה היכה בתדהמה את רוב האנליסטים פיננסיים.

בתהליך פשיטת הרגל הוחלט על ידי הקמת "קרן מנוויל" שתשלם תביעות נזיקין אסבסט באופן מסודר בכך שהעניק לנאמן חלק הארי מההון בחברה. תהליך של פשיטת הרגל ארך 5 שנים והביא להתדיינות ממושכת. הנאמן פעול עד היום. בשנת 1988 יצא החברה מפרק 11 לפשיטת רגל ושינתה את שמה לתאגיד מנוויל - Manville Corporation.

מספנות חיל הים בארצות הברית

במלחמת העולם השנייה הובילה מאמץ חסר תקדים לבניית ספינות עבור חיל הים של ארצות הברית. הצי האמריקני צמח מ-394 ספינות בשנת 1939 ל-6,768 בשנת 1945 – גידול פי 17 תוך שש שנים. יותר מ-4 מיליון גברים ונשים נענו לקריאה לבנות ולתקן את הצי העצום.

תנופת בניית הספינות בזמן המלחמה יצרה ביקוש חסר תקדים לאסבסט. יכולתו לעמוד בטמפרטורות גבוהות וקורוזיה והשפע היחסי שלו בטבע גרמו לכך שהאסבסט נחשב לחומר האידאלי לבידוד מרכיבי ייצור החום של כלי השיט. אלפי טונות של אסבסט שימשו לעטיפת צינורות ודודים, מנועים וטורבינות של הספינות.

אך ממש עם תחילת תנופת בניית הספינות, הגיעו ידיעות מדאיגות על האסבסט: שאיפת הסיבים המיקרוסקופיים שלו גרמה לעובדים באירופה לחלות ולעיתים למות. כאשר חדשות אלה מצאו את דרכן לכתבי עת רפואיים, נבהלו אנשי הבריאות בצי של ארצות הברית.

בשנת 1943 פרסמה ממשלת ארצות הברית תקנים שנועדו להגן על העובדים במספנות שעבדו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע כשהם חשופים לאבק אסבסט. עם זאת עברו יותר משלושה עשורים עברו עד שהממשלה החלה לאכוף את התקנים הללו ונקטה צעדים להגנת העובדים. רק בסוף שנות השבעים עלו המסמכים בבית המשפט והוכיחו כי גורמים בתעשייה ידעו על הסכנות שבאסבסט וניסו להסתיר אותם.[2]

בשנת 1979, השופט הפדרלי ג'ון א. מקנזי (John A. MacKenzie), שפסק בתיק אסבסט בפורטסמות', אמר: "היצרנים שמו סיכון קטלני לפגיעה בסביבת העבודה (של התובעים), ואז אפשרו להם להתעמת ללא ידעתם עם הסיכון עם תוצאות טרגיות, על בסיס יומי.

כיום עובדי מספנות מהעבר וההווה ומשפחותיהם משלמים מחיר גבוה. ב-Hampton Roads לבדה חלו או מתו, ורבים אחרים צפויים להיפגע מכיוון שמחלת האסבסט ממשיכה להתבטא גם במאה ה-21. [3]

גרייס אנד קומפני

תאגיד הכימיה W. R. Grace and Company ייצר בעבר מוצרים שהכילו אסבסט. מול התאגיד הוגשו מעל 270 אלף תביעות, 150 אלף תביעות הוכרעו או נדחו ונותרו כ-120 אלף תביעות שלא הוכרעו. [4]

באפריל 2001 הגיש התאגיד בקשה לפשיטת רגל לפי סעיף 11 בגין תביעות האסבסט. 12 שנה לאחר מכן, בשנת 2014, החברה יצאה ממצב פשיטת רגל כאשר התביעות הנוספות יופנו לקרן פיצויים. [5]

בפברואר 2005, הורשע תאגיד גרייס אנד קומפני ושבעה בכירים בו -5 בתביעה פדרלית, בגין פעילותו במכרה ורמיקוליט בלובי, מונטנה. בכתב האישום האשימו התאגיד בהונאה, בסיכון ביודעין של התושבים על ידי הסתרת תוצאות ניטור אווירי, שיבוש צדק על ידי הפרעה לחקירת הסוכנות להגנת הסביבה, הפרה של חוק האוויר הנקי, אספקת חומרי אסבסט לבתי ספר ולתושבים מקומיים, וכן קשר לשחרור אסבסט והסתרת בעיות בריאות בזיהום אסבסט. ממשרד המשפטים נמסר כי 1,200 תושבים פיתחו מחלות הקשורות לאסבסט וחלקם מתו, ויכולים להיות עוד פגיעות ומקרי מוות. [6]

בישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיהום אסבסט בנהריה

במשך עשרות שנים, בין 1952 ל-1997 פעל בנהריה מפעל "איתנית" לייצור אסבסט. המפעל היה בבעלות משפחת פדרמן, שבבעלותה גם רשת מלונות דן.[7] המפעל נסגר בשנת 1997, ומכר את שאריות האסבסט לתושבי העיר. רוב התושבים לא ידעו על הסכנות מאסבסט והם השתמשו בחומר להקמת מבנים, ריצוף שבילים ועוד.

תמר בר-און, ראש אגף אבק מזיק במשרד להגנת הסביבה, טענה כי בגליל המערבי, ובייחוד בנהריה ובתחום המועצה האזורית מטה אשר, פזורים בין 70 ל-150 אלף מטרים מעוקבים של אסבסט, נכון ליולי 2008. מחצית מכמות זו נמצאת בחצרות פרטיות של תושבים. בספטמבר 2005 פורסם כי לפי נתונים הידועים למשרד לאיכות הסביבה, מספר החולים בסרטן שמקורו באסבסט בנהריה גבוה באופן משמעותי בהשוואה לכלל האוכלוסייה בישראל וכן בהשוואה לנתונים שנאספו בחו"ל. מקצת החולים הם עובדי המפעל ומקצתם נפגעו מחשיפה סביבתית. [1]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמחון: בקרוב יפונה האסבסט מהגליל המערבי ברוך לוי, חדשות מחלקה ראשונה, 19.9.2005