פצלי שמן

פצלי שמן בבעירה.

פִּצְלֵי שמן (באנגלית: Oil shale), הנקראים גם אבן ביטומנית, הם סלע משקע עשיר בחומר אורגני המכונה "קרוגן". מסלעים אלה ניתן להפיק אנרגיה על ידי שריפתם בתנורים מיוחדים, או דלק נוזלי באמצעות חימום או מיצוי כימי. דלק זה מקביל בתכונותיו לתזקיקי נפט גולמי. את אנרגיית החום ניתן לנצל להסקה, או להפקת חשמל. אין לבלבל בין פצלי שמן לבין פצלי נפט ופצלי גז שמופקים בטכנולוגיות אחרות של סידוק הידראולי.

תהליך כריית פצלי השמן זול, אך איכותם כחומר גלם להפקת אנרגיה נמוכה. עשן מפצלי שמן נחשב מסרטן אם שורפים אותם בפני השטח. מקור אנרגיה זה נחשב לנחות ביחס לסוגים אחרים של דלק מאובנים, זאת בשל עלויות הפקתו וההשלכות הסביבתיות הכרוכות בכרייתו ובניצולו. לכן, עד שנת 2002 הופקו פצלי שמן בכריית בור פתוח בכמות מסחרית רק באסטוניה, סין, אוסטרליה וברזיל, ורק באסטוניה היו פצלי השמן מקור אנרגיה עיקרי, אשר אפשר אי-תלות במקורות אנרגיה חיצוניים.

בשנת 2008 החלו לצוץ פיתוחים טכנולוגים חדשים, דוגמת טכנולוגיית המיצוי התת-קרקעית המאפשרת הפקת פצלי שמן בתוך האדמה, ללא כרייתם ושריפתם. על ידי חימום תת-קרקעי. לאור זאת, ולאור העלייה המתמשכת במחירי הנפט, גדלה כדאיות המרת פצלי השמן לנפט.

אולם גם לאחר פיתוח הטכנולוגיות החדשות להפקת פצלי שמן, יחס האנרגיה המוחזרת על אנרגיה מושקעת של פצלי שמן הוא נמוך מאוד בהשוואה לנפט קונבנציונלי, והוא עומד על כ-1.5:1, בהשוואה ליחס של כ-20:1 בנפט קונבנציונלי.[1]

מאגר פצלי השמן הגדול בעולם מצוי בארצות הברית. ניסיונות לנצלו החלו בתקופת משבר האנרגיה העולמי, אך נזנחו עם סופו, וחודשו בתחילת המאה ה-21 בשל הצורך בעצמאות אנרגטית ובעקבות עליית מחיר הנפט המתמשכת.

פצלי שמן בישראל

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים