מעבר לגבולות (ספר): פרק 7
| מעבר לגבולות מאת דונאלה ודניס מדווז ויורגן רנדרס |
תגובות למידע (סיגנלים)
ישנן שלוש דרכים להגיב למידע ולאיתותים אודות הדרדרות המשאבים הטבעיים והצטברות הזיהום:
- התעלמות, הכחשה וספקנות: ניתן לטעון שכלל אין בעיה או שהמידע לא ברור מספיק. אפשר להעלים את הבעיה על ידי זיהום של מקומות רחוקים ומניעת משאבים מהעולם השלישי. אפשר להמשיך לבזבז משאבי טבע כדי למצוא חדשים במחסור הולך וגדל (ראו החזר אנרגיה על השקעת אנרגיה). אפשר לטעון שלא ניתן לפתור את הבעיה מכיוון שצריך להגן על התעסוקה - בעוד התעסוקה תלויה בשירותי הטבע ובמשאבים המתכלים. אפשר לטעון שנושא גידול האוכלוסייה הוא רגיש מידי מכדי לעסוק בו.
- הקלת הלחץ על המערכת: אפשר להפחית את השימוש במשאבים ולפתח טכנולוגיות לצמצום זיהום. אפשר למחזר ולעשות שימוש חוזר. אפשר להחליף הון טבעי במלאכותי (דישון, טיהור שפכים). אפשר לשפר את תכנון המשפחה. כל הפעולות האלה מקינות את הלחץ על המערכת אבל הן לא נוגעות בשורש הבעיה. כפי שראינו בפרק בקודם, הרחקה של הגבולות הגדילה את הסיכוי להיתקל בכמה מהם ביחד מאוחד יותר.
- שינוי מבני: האפשרות השלישית היא הכרה בכך שהמערכת הנוכחית בלתי ניתנת לשליטה, ושיש לערוך שינוי מבני.
שינוי מבני ומידע
שינוי מבני נתפס בדרך כלל כאירוע אלים וקיצוני, בו מושלכים אנשים ממקומם ומוחלפים באחרים ורוב הציבור סובל. משמעות מקובלת אחרת הישוי שינוי פיזי רחב ממדים - הריסה ובנייה מחדש: יקרה, קשה וארוכה. אבל למעשה, בגישה מערכתית שינוי מבני משמעותו שינוי אופן זרימת המידע במערכת. החלפת האנשים בלא שינוי המידע, דרכי קבלת ההחלטות והתמריצים לא תוביל לשום שינוי. לעומת זאת, אותה מערכת פיזית מוסדות, ואנשים יכולים להביא לתוצאות אחרות לגבי ברגע שמשנים את זרימת המידע במערכת - כל עוד יש להם את החופש להשתנות. השינוי המבני מתחיל להתרחש ברגע שמערכת המידע משתנה. מה שצריך לעשות הוא לגרום למספר אנשים ומוסדות להפסיק ולשבש את זרימת המידע הרצוי או להתעלם ממנו.
מודל עולם 3 לא יכול לבטא את כל האפשרויות לשינויים שכאלה, אבל הוא יכול להמחיש את העוצמה של כמה שינויים פשוטים. כל השינויים שהוצגו בפרק בקודם היו שינויים כמותיים בתוך המערכת - הגיע הזמן למספר שינויים מבניים. אנו מאמינים שהגורמים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על המודל הם אלו שלא שונו בהרצות הקודמות - בעיקר אלה המובילים לצמיחה מעריכית (ראו פרקים 1-2). אלה הם הגורמים התרבותיים המחוללים את תרבות הצריכה, פירור חברתי, ובעיקר את הדחף לבעלות על כמה שיותר במקום על כמה שמספיק.
הדיינות על אודות הגבולות
ההרצות של תרחישים 2-7 מפורטות בפרק הקודם.
תרחיש 8: צמצום ילודה
נניח שבשנת 1995 כל הזוגות בעולם הבינו את המשמעות של גבולות לצמיחה. וכמו כן הם בטוחים שהחברה תדאג להם לעת זקנה והשתרשה הנורמה של גידול כל ילד וילדה תוך השקעה מקסימלית אפשרית. בסופו של דבר החליטו כל הזוגות להקטין את הילודה לשני ילדים החל משנת 1995 באמצעות כלים יעילים לתכנון המשפחה. בתרחיש 8 מריצים את העולם כפי שהוא היום (בהנחה של כפל משאבים) אבל החל משנת 1995 קצב הריבוי יורד לשני ילדים למשפחה. התוצאה היא גידול איטי באוכלוסייה: 6 מיליארד בשנת 2000 ו-7.4 מיליארד בשנת 2040. האוכלוסייה הקטנה מאפשר השקעות גדולות יותר לנפש כולל בהגדלת הייצור התעשייתי (Industrial Capital) - לכן התוצר התעשייתי הכולל עולה מהר יותר וגבוה יותר מאשר בתרחיש 2. התוצר לנפש מגיע לרמה גבוהה פי 2 מאשר בשנת 1990 אבל בכל זאת מתרחש קריסה. הקריסה מתרחש מאותן הסיבות כמו בתרחיש 2: עם הצטברות הזיהום והדלדלות המשאבים יותר תוצר תעשייתי מופנה לחקלאות ומיצוי משאבים ומופעלות לולאות משוב מחזקות השואבות עוד ועוד תוצר על שלא ניתן לחדש את הבלאי של ההון התעשייתי והוא הולך וקטן.
תרחיש 9: הקטנת הצמיחה
נניח שבנוסף להפחתת הילודה כל משקי הבית מחליטים לכוון לרמת חיים חומרית מספקת ולהפנות את תשומת הלב לצמיחה לא חומרית. בתרחיש זה המערכת מכוונת לרמת חיים "מספיקה" לנפש ברמה המקבילה לזו של דרום-קוריאה בשנת 1990 או פי 2 מרמת החיים לנפש בברזיל באותה השנה. יש לזכור שבמודל רמת החיים תהיה יותר עשירה במוצרי-צריכה מאשר במציאות בגלל הצורך המופחת להפנות ייצור למיצוי משאבים ולהגדלת הייצור מעבר לתיקון בלאי.
בתרחיש 9 העולם מצליח לתמוך באוכלוסייה בגודל 7.3 מיליארד למשך כחמישים שנה. כמות השירותים לנפש מגיעה לרמה של 70% יותר מאשר שנת 1990 - חינוך ובריאות מצויינים. סך ייצור המזון מגיע לשיא בשנת 2010 ויורד באיטיות בגלל הצטברות זיהום. החל משנת 2035 המחסור במשאבים מתכלים והצורך להשקעה במזון מובילים לצמצום יכולת הייצור ומתחילה קריסה. בתרחיש זה העולם מצליח לתמוך ברמת חיים נאותה לכלל האוכלוסייה למשך שני דורות, אבל הלחץ על הסביבה מוביל שוב לקריסה.
הצבת גבולות לצמיחה ושיפור טכנולוגי
תרחיש 10: מפעילים את הטכנולוגיה
בתרחיש זה משולבים תרחיש 9 ו-6: העולם עוצר את גידול ההון והאוכלוסייה ומאמץ את כל הטכנולוגיות מתרחיש 6. כאמור, משך הפיתוח וההטמעה של שטכנולוגיות הוא 20 שנה והפעלתן דורשת השקעת הון. בתרחיש 6 לא היה מספיק ייצור תעשייתי להפעיל את כל הטכנולוגיות ולכן ארעה קריסה. בתרחיש 10 הטכנולוגיות פועלות לסיפוק הצרכים המופחתים של אוכלוסייה יציבה ולכן אפשר להפעיל את כל הטכנולוגיות במלואן. במהלך התרחיש צריכת המשאבים המתכלים ליחידת יצור יורדת ב-80% והזיהום ליחידת ייצור יורד ב-90%. פריון הקרקע מפסיק לעלות בתחילת המאה בגלל הצטברות זיהום - אך שב לעלות במתינות החל משנת 2040.
בתרחיש 10 האוכלוסייה מתייצבת טיפה מתחת ל-8מיליארד. רמת החיים מתייצבת וניתן לספק מזון לכולם. רמת השירותים לנפש מגיע לרמה של 210% מרמתה בשנת 1990 והמשאבים המתכלים ממוצים בקצב איטי בהרבה. החברה בתרחיש מצליחה להפחית את הנטל על הסביבה החל משנת 2040 ומגיעה למצב יציב מתחת לגבולות קרוב מאוד לשיווי משקל.
תרחישים 11-12: הבדל של 20 שנה
תרחיש 11 זהה בכל לתרחיש 10 מלבד המועד של בו מתרחשים כל השינויים - שנת 1975. ההבדלים בין התרחישים אינם איכותיים אלא כמותיים. בתרחיש 11 האוכלוסייה מתייצבת על 5.7 מיליארד ותוחלת החיים גבוהה במעט מהתרחיש הקודם. רמות הזיהום נמוכות יותר והפגיעה בקרקע קטנה יותר. החברה בתרחיש 11 מגיעה מהר יותר ליעד הצמיחה החומרית ולכן מסוגלת להעלות את רמת החיים שלה יותר מאשר החברה בתרחיש הקודם. בנוסף היא נמצאת במרחק גדול יותר מהגבולות כך שיש לה יותר שולי בטחון למקרים לא צפויים.
בתרחיש 12 ההחלטות נדחות בעשרים שנה לשנת 2015. האוכלוסייה מגיעה ל-8.7 מיליארד. האוכלוסייה הגדולה יותר מחייבת יכולת ייצור גבוהה בהרבה כדי להגיע ליעד. הצירוף של הגדלת הייצור יחד עם האיחור בהופעת הטכנולוגיות האקולוגיות מוביל למשבר זיהום קשה. פוריות הקרקע קטנה והאוכלוסייה מצטמצמת ל-7.4 מיליארד.
בסופו של דבר המגמות המתהפכות עקב הקיטון באוכלוסייה והחברה מצליחה להתגבר על משבר הזיהום ולחזור לאיזון אך לרמת חיים נמוכה יותר. יש לציין כי התרחיש מניח שפיתוח הטכנולוגיות האקולוגיות לא נזנח עקב המשבר.
תרחיש 13: מכוונים גבוה
התרחיש הזה בודק מה קורה אם היעדים של רמת החיים החומרים נקבעים גבוה יותר. התרחיש דומה לתרחיש 10 (ההחלטות מתקבלות בשנת 1995) אבל היעדים גבוהים יותר: יעד המזון גבוה פי אחת וחצי ויעד היצור החומרי לנפש פי שניים.
בתרחיש הזה הייצור החומרי לנפש לא מגיע ליעד לעולם אלא עד לרמה של 70% מהרצוי והולך ויורד החל מסביבות 2035. ייצור המזון לנפש מגיע ליעד בשנת 2065 אבל מדרדר אחר כך. המצב פחות טוב בשנת 2100 מאשר בתרחיש 10. הסיבה היא ההשקעה הנחוצה בתיקון הנזקים לסביבה שנוצרה מיעדי הייצור והמזון הגבוהים.
לקחים מההרצות בפרק
הלקחים הניתן להסיק מהמודל הם איכותיים, לא כמותיים. המודל לא מספק ניבויים אלא מאפשר להתבונן בהבדלים בהתנהגויות שונות הנובעות ממצבים שונים. המודל ממחיש את החשיבות של הדיונים בשיח העולמי על בעיית הגבולות. ניתן לחשוב מה היה קורה אם המסקנות הבאות שנובעות מהמודל היו מצליחות לחדור לתודעה הציבורית:
- ניתן לעבור למערכת מקיימת ללא הקטנה של האוכלוסייה או הייצור (הספר נכתב בשנת 1992)
- המעבר ידרוש דיון ציבורי בגודל האוכלוסייה, ברמות הצריכה, בטכנולוגיה ובהקצאת משאבים.
- ככל שמתקרבים לגבולות הולך ומתגבר הצורך לתעדף אוכלוסייה על חשבון רמת חיים וההפך.
- ככל שייקח יותר זמן לעשות את השינוי כך גודל האוכלוסייה ורמת החיים בחברה המקיימת יהיו נמוכים יותר.
- ככל שקובעים את היעדים גבוה יותר – גדל הסיכון שלא להשיג אותם.
קבצים
- מצגת על הפרק (מאת יונתן) בפורמט pdf