כלכלה קלאסית
כלכלה קלאסית נחשבת על פי רוב כאסכולה הכלכלית המודרנית הראשונה. בין מפתחיה המרכזיים אדם סמית, ז'אן בפטיסט סיי, דייוויד ריקארדו, תומאס מלתוס וג'ון סטיוארט מיל.
ספרו של אדם סמית - עושר העמים, נחשב בידי רבים כראשיתה של הכלכלה הקלאסית (ובהרחבה- הכלכלה המודרנית) קדמו לו המרקנתליסטים והפיזיוקרטים. אסכולה זו הייתה פעילה עד מחצית המאה ה-19 ותחתיה עלתה הכלכלה הנאו-קלאסית. קיימת מחלוקת בקרב כלכלנים באשר למה נכלל תחת הכלכלה הקלאסית בין השנים 1830-1870, וכן באשר לאופי הקשר בינה לבין הכלכלה הנאו-קלאסית. המונח 'כלכלה קלאסית' נטבע על ידי קרל מרקס בהתייחסו לכלכלה הריקארדיאנית ובפרט לדייוויד ריקארדו, ג'יימס מיל, תומאס מלתוס וקודמיהם- אך המונח הורחב לאחר מכן לכלול הגות מאוחרת יותר במסורת הריקארדיאנית. רבים רואים במרקס הכלכלן הקלאסי האחרון, כאשר אחריו התרחשה המהפכה השולית בסוף המאה ה-19.
הכלכלה הקלאסית תמכה בדרך כלל שוק חופשי והתנגדה למעורבות ממשלתית בחיי הכלכלה. אדם סמית טבע גם את מושג 'היד הנעלמה', לציון טענה לפיה בתנאים מסויימים בשוק מתקיים מצב בו האינטרס העצמי של פרטים מביא אותם לעסוק בפעילות התורמת לחברה ככללה. בעת המודרנית האסכולה האוסטרית מהווה המשך (ופורמליזציה) של הכלכלה הקלאסית מבחינות רבות. עם זאת כלכלנים קלאסים לא הניחו שהתערבות ממשלתית מיותרת תמיד - לדוגמה גם אדם סמית תמך בהתערבות הממשלה כדי לממן מוצרים ציבוריים , לתת הגנה לעובדים, ולהגביל את הריבית. הוא גם היה נגד לובי פוליטי של חברות גדולות או קפיטליסטים משום שהן נוטים לקדם חוקים שטובים להם אבל פוגעים בכלל הציבור.
בניגוד לכלכלה הקיינסיאנית הכלכלה הקלאסית לא הניחה אי-גמישות מחירים בסחורות ושירותים. כמו כן, הכלכלה הנאו-קלאסית דחתה במידה רבה את חוק סיי (Say's law), לפיו היקף הביקוש נקבע לפי יכולת הייצור, כלומר, לאורך זמן יתקבל שיווי משקל בין הביקוש לייצור. בנוסף האסכולה הקלאסית ראתה בשערי ריבית טבעיים כרכיב חשוב המשקף את רמת החסכון במשק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- כלכלה קלאסית בוויקיפדיה האנגלית