התחרות הרעה מגרשת את התחרות הטובה
| חוקי הכלכלה האמיתיים
מאת ז'אק ז'נראו |
|
- מאת: ז'אק ז'נראו
- מתוך: חוקי הכלכלה האמיתיים , שפורסם בכתב העת 'חברה' ובאתר יסוד.
- תרגום: עופר סיטבון
- עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון
האם עוד יש צורך למנות את סגולותיה של התחרות? נראה כי הרשימה התמציתית שלהלן מהווה כבר חלק מן התרבות הכלכלית המקובלת: התחרות מעודדת פריון - מאמץ וייצור, מקטינה את הבזבוז, מתאימה את הייצור לצרכי המשתמשים, מצמצמת עלויות ייצור, ועוד. יתרונות אלה ראויים לכשעצמם אלא שהם אינם מתקיימים בכל צורה שהיא של תחרות או בכל דרגת חופש של המתחרים: מלחמה חסרת מעצורים, שבה הכל מותר, יכולה להרוס את יתרונותיה של תחרות בריאה.
האידאל של תחרות "טובה" (משוכללת) הוא פיתוח של הכלכלנים הנאו-קלאסיים בשליש האחרון של המאה ה-19. לדבריהם, תחרות טהורה ומושלמת יכולה להבטיח שימוש מיטבי במשאבים. הכלכלן פרנק נייט הציג בשנת 1921 את התנאים החיוניים למימוש אידאל התחרות המשוכללת: מספר משתתפים גדול, הומוגניות של הטובין (מוצרים זהים מנקודת מבטו של הצרכן), גישה חופשית לשוק, ניידות של גורמי הייצור (למשל – עובדים), שקיפות (מידע מלא ושווה לכל המשתתפים). תפיסה זו של התחרות "הטובה" שלטה במשך זמן רב בחשיבה הכלכלית האורתודוקסית, למרות שביקורות על תפישתה זו הופיעה מהר מאוד.
בשנת 1948 הציע הכלכלן האוסטרי הליברלי פרידריך פון האייק, השקפה שונה באופן בסיסי של התחרות "הטובה". הוא ביקר את האבסורדיות של הגישה הנאו-קלאסית שהציבה כמודל לשוק תחרותי, מצב מושלם ובלתי-מציאותי באופן קיצוני, שאין שום אפשרות אפילו להתקרב אליו. האייק טען שהשווקים הם, בהגדרה, לא מושלמים בכל הקשור להעברת מידע רלוונטי לכל המשתתפים, לכן שום תהליך אידאלי של תחרות אינו יכול להבטיח באופן קבוע את השימוש היעיל ביותר במשאבים. ואולם, עבור האייק, דווקא חוסר המושלמות הבסיסי של השווקים הוא שמקנה עליונות לתהליך המבוזר של השוק החופשי: הפרטים מעבירים ביניהם את המידע, לפי האמצעים העומדים לרשותם ורצונותיהם. רק כך יכלו להתאים את תכניותיהם לתחרות ולהיות יעילים יותר. הדבר אמנם אינו מאפשר להגיע לאופטימום התאורטי שהבטיח המודל הנאו-קלאסי, אולם על פי האייק, השוק החופשי משפר את היעילות ומביא לשימוש המיטבי במשאבים דווקא הגלל אופיו הדינמי והלא מושלם. התחרות המשוכללת איננה, איפוא, שוק המוגדר בתנאים מופשטים, אלא תהליך דינמי שאותו מחוללת היוזמה החופשית.
בתחילת שנות ה-80, התאוריה של השווקים התחרותיים (Contestable Markets) חיזקה את רעיון הדינמיות של התחרות החופשית. התחרות המושלמת הוגדרה רק בשני תנאים: כניסה חופשית ויציאה חופשית של פרטים אל השוק וממנו. אם תנאים אלו מתקיימים, כל עמדה המושגת בשוק, לרבות מונופול, נותרת תחרותית גם לגורמים אחרים. סגולותיה של התחרות אינן קשורות, איפוא, ליישום מדוקדק של מבנה המיוחד לשוק, אלא לחופש הכניסה והיציאה לשווקים, קרי – ליוזמה החופשית.
רק טוב? לא בהכרח.
במקביל, מהר מאוד הגיעו הכלכלנים למסקנה כי התחרות "הטובה" לא יכולה להיות תחרות מקסימלית, משולחת רסן. כבר בתחילת המאה ה-20, הסביר הרוסי ולדימיר דמיטרייב שכדי להשיג נתח שוק, חייבות הפירמות הנלחמות זו בזו לצבור עודפים של מלאי, להגביר הגברת-יתר את כושר הייצור ולהוציא כספים רבים על פרסום ושיווק. עלויות אלו של "מימוש" התחרות מהוות, בחלקן, בזבוז משאבים שהיה יכול להיעשות בהם שימוש מועיל יותר בעולם של תחרות מתונה יותר. אלא שכיוון זה של החשיבה הכלכלית אינו מוכר ולא נחקר דיו. התאוריה הכלכלית האורתודוקסית מנתה טעמים אחרים שבשלם תחרות טהורה ומושלמת אינה מבטיחה שימוש מיטבי במשאבים (החצנות, טובין ציבוריים) [חוקי הכלכלה [7] 'יעילות זה לא הכל', 'חברה' 15]
מבחינה מעשית, אין ספק, למרבה הצער, בהשפעותיה השליליות הדרמטיות, של התחרות החופשית על הסביבה, הבריאות והביטחון: ספינות-מטען הנושאות פסולת המאיימת על מפרצי הים, נהגים לחוצים מדי הנרדמים על ההגה, מחלת "הפרה המשוגעת" ועוד. האם - בעולם שבו הצרכן הריבון יכול לקבל, בלא ידיעתו, חלב ובו כמות מסוכנת של סיליקון, מזון תינוקות ללא רכיבים חיוניים, או עוף נגוע ב"שפעת העופות" - אין משהו סוריאליסטי ברעיון שלפיו התחרות תגרום ליצרנים לשפר ללא הרף את איכות מוצריהם כדי לספק באופן אופטימלי את צרכיהם של בני האדם?
תחרות וגלובליזציה
מאז סוף שנות ה-70, השתנה אופיה של התחרות, בראש ובראשונה בגלל הגלובליזציה. המעבר מן המגרש הלאומי או האזורי אל המגרש הגלובלי לא היה מלווה בהקמתם של מנגנונים בינלאומיים להסדרת התחרות, שהיו קיימים, לפחות עד אז, בתוך המדינות. בנוסף, המעבר החופשי של ההון, והעלייה בחשיבות תפקידם של גופי ההשקעה המוסדיים הגדולים במימון הפירמות דחקו את התחרות על ליבו של הלקוח – זו שאמורה לשפר את איכות המוצר - לטובת התחרות על ליבם של שוקי ההון ובעלי המניות. הפירמות החלו לחפש רווחיות מיידית, שלעיתים קרובות אינה תואמת ניהול יציב ותכנון עסקי ארוך-טווח. יתרה מזו, מחקר שנערך לאחרונה בקרב 800 פירמות מצפון אמריקה, הראה כי מדיניות של צמצום שיטתי בעלויות הייצור לשם חיזוק שולי הרווח פוגעת בדרך-כלל, בטווח הארוך, בערך המניות עצמן! התחרות החופשית יכולה לפעול, איפוא, כנגד האינטרס של מי שבדרך-כלל מקדם אותה.
אך האם זוהי התנהגות לא רציונלית? לא ממש. אמנם, התאוריה הכלכלית, כמו גם הניסיון המעשי, מראים כמעט תמיד ששיתוף פעולה סולידרי יעיל יותר מאשר תחרות אינדיבידואלית. ואולם, בהיעדרן של סולידריות חברתית חזקה או של רגולציה פוליטית שיכולה לאכוף שיתוף פעולה, אין לשחקנים הרציונליים ברירה אחרת מלבד התחרות. במלחמה, הכלל הוא "הקם להורגך השכם להורגו", גם אם ברור שיעיל יותר למנוע את המלחמה.
לסיום, האם בחינת מאזן העלויות והיתרונות של התחרות אינו אמור לשלב לתוכו גם שיקולים של צדק? גם בהיעדר הסכמה על קריטריון מוגדר ל'צדק', ישנה הסכמה כמעט גורפת לפיה צדק מחייב צמצום ניכר של אי-שוויון. התחרות הגלובלית מאז שנות ה- 80, התדרדרה לקיצוניות ולכן יצרה, כמעט באופן שיטתי, עלייה באי-השוויון, בתוך המדינות כמו גם בינן לבין עצמן. ואולם אין לטעות: לא התחרות עיוותה את המדינות; המדינות הן שעיוותו את התחרות בכך שסירבו להסדיר אותה, ובכך הפכו את קנאת הסופרים למלחמת הישרדות.