המאבק נגד הכביש המהיר בוונקובר
המאבק נגד הכביש המהיר בוונקובר היה מאבק נגד תכנית לקדם כביש מהיר של תושבים מונקובר בקנדה, שהתרחש בשנות ה-60 של המאה ה-20. המאבק, שהובל בעיקר של תושבי הרובע הסיני של העיר, הצליח והתכנית לקידום הכביש בוטלה. כתוצאה מכך וונקובר היא כיום אחת הערים ההליכתיות ביותר בצפון אמריקה.
אוכלוסיית העיר גדלה במהירות לאחר מלחמת העולם השנייה, ופתרון של דרך מהירה שתקשר את מרכז העיר לפרברים נראה בשעתו פתרון הגיוני. המחשבה בעירייה באותה תקופה הייתה להרוס שכונות עניות במרכז העיר ולהחליף אותן בדיור חדש ונקי יותר. דיור טוב יותר לעניים ושיפור הגישה גם למעמד הביניים. מחאות החלו כבר בשלב זה, עקב בעיות של נתק של אנשים שפונו מתוך שאר קהילה. אבל המחאה הגיעה לשיאה רק בשנת 1967 כאשר מועצת העיר הודיעה על תכנית שאפתנית יותר של דרך מהירה. בעקבות ההכרזה הפגינו מאות מתושבי אזור צ'יינה טאון נגד הכביש המהיר. ראש העיר טום קמפבל (Tom Campbell) הכריז כי המפגינים הם "שמאל קיצוני" או מאואיסטים. עם זאת באותו זמן היה מתח בעירייה בגלל שטרם הקציבו לתכנית מימון פרדרלי או מקומי.
העיירה החלה לקיים שימועים ציבוריים בעוד המפגינים הצליחו ליצור קואליציה הולכת וגדלה נגד הכביש. בנוסף התנועה זכתה באמינות בשל ההנהגה המוקדמת שלה על ידי גאוגרף עירוני מכובד, Walter Hardwick, ובתמיכה מצד Peter Oberlander הממונה על התכנון בעיר שפרש במחאה על התכנית. כמו כן איש עסקים בולט בשם Art Philips. המכה הרצינית הראשונה לתכנית התרחשה בנובמבר 1967 כאשר שר התחבורה והדיור הפדרלי, Paul Hellyer, שהגיע לביקור לבקשת העירייה, נפגש תוך כדי הסיור עם התושבים ושמע את התנגדותם. בעקבות הביקור הודיע השר על הקפאת הכסף לתכנית. היה זה הישג ראשון למתנגדי הכביש במאבק שנמשך עוד שש שנים. [1]
בשנות ה-70 וה-80 מועצת העיר אסרה על בניית דרכים מהירות בעיר כחלק מתכנון ארוך טווח. כתוצאה מכך הדרך המהירה למכוניות היחידה שנכנסת לעיר היא Highway 1 שעוברת דרך הפינה הצפון-מזרחית של עיר. כל שאר הכבישים המהירים הופכים לכביש עירוני כשהם נכנסים לתחומי העיר.
וונקובר חותרת לקיימות והיא רוצה להגיע לשימוש מלא באנרגיה נקייה עד שנת 2050. הכוונה היא לא רק לתחום החשמל אלא גם בתחומי החימום והתחבורה. חלק ממטרה זו כולל גם יעד תחבורה בת קיימא - לפיו -50% מסך הנסיעות בעיר יהיו ברגל, באופניים או בתחבורה ציבורית עד שנת 2020. וונקובר הצליחה לעמוד ביעד זה כבר בשנת 2015. [1]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Tyler Stiem, Story of cities #38: Vancouver dumps its freeway plan for a more beautiful future, the guardian Mon 9 May 2016
- Vancouver 1960s freeway protests סרטון
הערות שוליים
- ^ David Roberts, In Vancouver, 50% of trips are by foot, bike, or transit. This video shows how they did it. November 23, 2017