גבולות מערכתיים
לכל מערכת שאיננה אין סופית יש גבולות מינימליים, מקסימליים וכל מיני גבולות ביניים מוגדרים ביניהם בתלות בהקשר נתון (כגון שימוש בני אדם באותה מערכת).
דוגמה פשוטה היא משטח שאפשר להניח עליו זוג נעליים; המגבלה הראשונה היא שטח המשטח - אי אפשר להניח על המשטח עצמו עוד זוג נעליים. אפשר להניח עוד זוג נעליים על זוג הנעליים שעל המשטח אבל לא באמת יהיו 4 נעליים על המשטח עצמו (ישירות) בגלל שמערכת משטח-נעליים לא יכולה להכיל יותר מ-2 נעליים בו-זמנית. ניתן להגדיל את מספר הנעלים על המשטח בצורות שונות - לדוגמה לערום עוד כמה זוגות בערימה, או לסדר מספר קופסאות נעליים. בדרך זו אנו מרחיבים את גבולות המערכת התפקודי (מספר הנעליים שניתן לאכסן במשטח) על ידי שימוש בטכנולוגיה (קופסאות נעליים) או ניצול של גבול אחר. בכל מקרה לא ניתן להגדיל את מספר הנעליים על המשטח לכל מספר שנרצה כי נכנסות מגבלות חדשות - יש מגבלה של נפח. מגבלה נוספת נוצרת בגלל כוח המשיכה - אפילו עם קופסאות נעליים יש גבול לגובה הערימה שנוכל לערום לפני שזו תתמוטט. כמו כן יצרנו בעיות חדשות - אם אין לנו גישה כרגע לקופסאות נעליים, או שמציאה והוצאת זוג נעליים מתוך המתקן הזה תהיה משימה יותר ויותר קשה - בגלל שצריך למצוא את הקופסא ולדאוג לכך שהקופסאות מעליה לא יפלו.
ככל שעצם הוא בעל מורכבות פנימית גדולה יותר, כך הוא דורש תנאי אכסון ספציפיים יותר לשם המשך קיומו. אבנים יכולים להישמר במשך מיליוני שנים ללא שינוי, חפצים פשוטים מעשי ידי אדם יכולים להישמר במשך אלפי שנים. תרכובות כימיות רחוקות משיווי משקל כימי או תרמו-דינמי דורשות תנאי אכסון מוגנים יותר שכן כל שינוי קטן יגרום להן להשתנות - דוגמה פשוטה לכך הם חפצי זכוכית, חבית חומץ נפץ. יצורים חיים דורשים תחזוקה מתמדת - הכנסה של זרם אקסרגיה - כדי לשמור על סדר פנימי שחיוני להמשך החיים.
ניתן להתפלסף ולטעון שגבולות המשטח הם גם לגובה ולא רק לרוחב ולכן נעליים על נעליים הם חלק מהמשטח והתפלספות כזו נחמדה ואף פרקטית עם חפצים דוממים אבל לא עם יצורים חיים בעלי נפש בוודאי, כמו בני אדם ובעלי חיים, שהרי אז יתחילו אסונות כך שלפחות אם שואפים ליצור עולם שלו ושמח ככל הניתן, הרי שגם אם העולם או המרחב עצמו הוא אין סופי --- מערכות "סגורות" בו כוללות איזה שהם גבולות מעשיים (גם אם קשה למדוד גבולות אלה) וגם להתפלספות בהקשרן יש גבולות (שאולי אף יהיה יותר קשה למדוד).
אני מזהה הסכמה רחבה שפלנטה בגודל כדור הארץ לא יכולה לאכלס ביעילות (עם הטכנולוגיות הנפוצות סביב שנת 2025) יותר מבערך 15 מיליארד בני אדם במקסימום, אחרת כל כך הרבה זיהום סביבתי יווצר מהרס הטבע כך שייתכן אסון אקלימי שאין טכנולוגיה למין האנושי להתמודד עימו. מערכת פלנטה - יצורים חיים - עצמים דוממים שכזו היא מערכת פלנטרית עם גבולות פלנטריים.
צמיחה במדד במערכת סגורה היא צמיחה גבולית (או לחלופין, צמיחה סופית); טעויות הגדולה ביותר בכל מערכת כלכלית היא לפעול בצמיחה אין סופית בתוך מערכת גבולית (מערכת סופית); אם אנו רוצים לשמור על הפלנטה הזו עלינו לפעול להבטיח בה צמיחות גבוליות, פרופורציונליות או פשוט לומר שעלינו לפעול לקיים אקוסיסטמה (מערכת מאוזנת --- ככל שרק נוכל) ודרכים לכך הן למשל מינימליזם וספקנות, הסתפקות במועט, העדפת מזון צמחי על פני מזון מן החי, חתירה להגינות כלכלית, העדפת מקורות אנרגיה מתחדשת על פני מקורות אנרגיה מתכלים באופן כללי ועוד.