ייצור מחסור 2

זהו מאמר דעה מאת Neriah. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

זהירות! זהו מאמר לא שלם. מאמר כזה יכול להיות כתוב באופן לא מסודר או לא ברור, או שהוא צפוי לעבור שינויים נרחבים בניסוח או בתוכן, או שהוא פשוט קטוע.

תקציר: ביסוד התאוריות הכלכליות המוכרות כיום (קלאסית, נאו-קלאסית, קיינסיאנית או מרקסיסטית) עומדת טעות בסיסית. הדרך הפשוטה ביותר להמחיש טעות זאת היא להשוותה למערכת משוואות שבה אל סימן מינוס מתייחסים כאילו היה פלוס.

הבנת טיבו הדינמי והמערכתי של המחסור, יכולה להסביר בצורה טובה יותר מושגים כמו עוני, צמיחה או בעיות סביבה.

מוצרים ורצונות

ראו נא באיזה אופן עקום ונמהר מגדירים את יסודותיו של מקצוע הכלכלה:

הגדרה: מוצר הינו סחורה או שירות המיועדים להשביע את רצונם של בני האדם."
מבוא לכלכלה - מיקרו-כלכלה, יצחק אורון, נילי מארק, גליה עופר. (עמ' 11).

זו הגדרה מוזרה, אם מוצר הוא אכן כזה, מודע אין רצונם של בני האדם שבע? להפך. ככל שניתן להם "מוצרים" הרי הם רוצים עוד. האם יכול להיות שתכליתו של המוצר הכלכלי הוא כאותו מרק אבן, שתכליתו לשמור על האדם רעב?

כאילו לא היה מספיק בכך, הכלכלנים ממשיכים:

"בניגוד למוצר כלכלי, מוצר חופשי הוא מוצר המצוי בשפע כזה אשר כל כמות רצויה ממנו
ניתנת להשגה מבלי לוותר על מוצרים אחרים...מרב המוצרים המוכרים לנו הנם מוצרים כלכליים.
היות שרק מוצרים אלו מחייבים שימוש בשיקולים כלכליים, יעסוק הדיון במוצרים אלה בלבד."
מבוא לכלכלה - מיקרו-כלכלה, יצחק אורון, נילי מארק, גליה עופר. (עמ' 12).

נראה שעל נקודה זו, כל התאוריות הכלכליות, ממארקס ועד הייק, מסכימים. אין טעם לדון בכלכלה, במשהו שהוא על פי הגדרתו אינו כלכלי. או שמה יש?

מוצרים ומערכות

מהי הסיבה שגופנו דורש מזון? מדוע אנחנו נהנים כשאנו ישנים, שותים או אוכלים, ומדוע אנחנו סולדים מקור עז מידי או שמש חזקה מידי, מבדידות או מדחק? אם בני האדם אכן נמשכים למה שגורם להם הנאה, ומתרחקים ממה שגורם להם סבל, אזי מדוע תפוח אדום וטרי מסב לרובנו הנאה בעוד שקור של 30 מעלות מתחת לאפס גורם לנו סבל? הסיבה הברורה היא שבני האדם הם סוג של מערכת. מערכת מורכבת מאוד, אבל מערכת.

כל מערכת זקוקה ל-2 דברים:

• תחזוקה, ללא תחזוקה מתמדת כזאת, כל מערכת שבנמצא מפסיקה לתפקד (בשל החוק השני של התרמודינמיקה).
• טווח של פרמטרים בתוכו היא עובדת, ומחוצה לו היא מפסיקה לעבוד, או מתפרקת לחלוטין.

גופנו, הוא תולדה של מיליוני שנות אבולוציה. יותר נכון, הגנים שאנו נושאים בגופנו עברו כבר כמה מיליארדי שנות אבולוציה. לצורך המשך שרידותם הם "תכנתו" אותנו כך שנעביר אותם ל"רובוט" הבא. מסיבה זו, וזו בלבד, אנו אוהבים הנאה, וסובלים מהכאב. הגנים שתכנתו את היצורים החיים בהם שכנו לאהוב טמפרטורה קרה או חמה מידי פשוט לא שרדו.

הנה כי כן, אנו זקוקים לשם שרידתנו והנאתנו לא למוצרים, אלא ל: 1. שירותים שהם מעניקים למערכות שלנו באופן ישיר, או 2. שירותים שהם מעניקים למערכות שלנו באופן עקיף, על ידי מתן שרות למערכת שבעצמה מספקת לנו שרות (וכך הלאה ברקורסיה אינסופית).

השירותים שאנו מקבלים מיועדים או כדי לבצע תחזוקה של המערכת שלנו (כולל העברה לדור הבא - רבייה), או כדי לשמור אותה בתוך טווח הפרמטרים שהיא פועלת בו באופן מיטבי.

אם לדוגמה, היינו יכולים לבלוע חיידק קטן שהיה מאפשר לנו לבצע פוטוסינתזה, אולי לא היינו זקוקים למזון כמו לחם או ירקות כדי להשיג את האנרגיה הכימית שתקיים אותנו. (הדוגמה הזו מוטעה כמובן, כמות האנרגיה שנוכל להפיק מפוטוסינתזה בשטח הפנים שלנו הינה קטנה מדי בשביל לקיים יצור בעל טמפרטורת גוף קבוע ויכולת תנועה).

בפועל אנו זקוקים למוצרים עד מאוד, אולם רק בגלל השירותים שהם מספקים למערכת שלנו. כיוון שכך, כל דיון כלכלי אינו צריך להתחיל בקשר בינינו לבין המוצרים, אלא בקשר בינינו לבין מערכות.

ראש תייל ומותה של הנעת ההנאה

לפי בנהתם, ולפי הכלכלנים אנשים פועלים כדי "למקסם תועלת" או מתרחקים מכאב, ומתקרבים לתענוג. ניתן להתווכח עם אמירה זאת.

סופר המדע הבדיוני לארי ניבן, תאר מתקן פשוט- אלקטרודה חשמלית, אשר באמצעות ניתוח או השארה מעוררת את מרכז התענוג במוח. בניסויים שנערכו על חולדות, ניתנה להם דוושה אשר מפעילה את אותה אלקטרודה. אם אין התערבות חיצונית החולדה מתה מרעב או מצמא או תשישות. הסיבה היא שכל אלו פועלים דרך גירוי חלקי של מרכז התענוג, ואילו האות מהאלקטרודה חזק מהם. על פי ניבן, המתקן של האדם המכור ל"ראש תייל" היה בעל השפעה דומה על בני אדם. לולא נותק המעגל על ידי שעון מעורר, כעבור מספר דקות או שעות, היה "ראש התייל" ממשיך לחבוש את המתקן על ראשו בלי לזוז, ומת כעבור כמה ימים כאשר חיוך מאושר על פניו.

האדם הכלכלי הפועל רק עקב תענוג אמור לבחור בראש התייל ולמות מאושר. מי שאינו מסכים לחבוש את מתקן "ראש התיל" סימן שאינו פועל רק עקב תענוג רגעי. יצר הקיום שבנו שומר אותנו מפני סמים למיניהם המתפקדים על תקן ראש תיל - מספקים לנו הנאה כעת, אבל גורמים לנו סבל בעתיד. אבל במקרה של ראש תיל אין אפילו סבל בעתיד - כל מה שיש הוא הרתיעה שלנו מפני המוות. רתיעה זו חזקה יותר מאשר התענוג הצרוף ביותר בעולם, שכן היא הכרחית לשרידת הגנים שלנו.

מובן שיש מתאבדים, או מסוממים הבוחרים להשליך את חייהם תמורת רגע מאושר, או תמורת אידאל נשגב או תמורת הפסקת סבלם. נראה לי שהסיבה האחרונה היא העיקרית. אולם הסבל נגרם גם הוא עקב תפקוד לקוי של המערכת. אם אדם או יצור מסויים מת עקב היסורים הנגרמים לו, הרי זה מחיר שהגנים שלו מוכנים לספוג, כדי שבנסיבות אחרות, הוא יתרחק מכאב וסכנה, כדי להעביר אותם לדור הבא.

באופן כללי, ניתן להגיד שבני האדם מונעים על ידי מה שטוב למערכת שלהם, או ליתר דיוק טוב לגנים שלהם, ומשום כך הם מרגישים חוויות כמו הנאה או סבל. זה לא כלל של 100 אחוזים, היות והאבולוציה היא משחק של הסתברויות ולא של וודאות.