הצגת המקור של הדף "מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21"

{{מאמר דעה|[[ברנארד ליטר]]}}

==מבוא==

שלושת החששות המרכזיים של המדינות המתפתחות בימינו - [[אבטלה]], הרס הסביבה והתמוטטות ה[[קהילה]] -מחמירים בצורה ניכרת, ויש סימנים חזקים לכך, שאותם נושאים יישארו בראש סדר היום במאה ה-21. טכנולוגיות חדשות מבטיחות להשאיר את האבטלה כנושא חשוב, אפילו אם כל הכלכלה המערבית תצא מהמיתון. עד שנת 2010, סין תפלוט לאטמוספירה פחמן דו-חמצני בכמות שכל העולם פולט כיום. התמוטטות הקהילה היא אחת המגמות החברתיות המערכתיות, העמוקות והמסובכות ביותר של 30 השנה האחרונות, ללא כל סימן להיפוך המגמה. 

היות ובעתיד הנראה-לעין נאלץ לחיות עם הנושאים האלה, רק גישה מערכתית ארוכת-טווח תוכל לפתור את הבעיות האלו בצורה מוצלחת. בזאת אני מראה, כיצד מטבעות קהילתיים יוכלו לתרום להתמודדות עם בעיות אלו וכן יאפשרו לנו לרתום מחדש את המוטיבציה הכלכלית להתנהגות רצויה מבחינה אנושית. 

== יישור מחדש של תמריצי המוסר והכלכלה==
ישנן 3 דרכים עיקריות להניע דפוסי-התנהגות בלתי-ספונטניים: לחץ מוסרי, כפייה ותמריצים כלכליים. לדוגמה, מיחזור בקבוקי זכוכית יכול להיות מקודם על-ידי חינוך, על-ידי תקנות או על-ידי הכללתם של דמי-הפקדה בני-החזרה במחיר הקנייה. שילובם של כל שלושת התמריצים האלה הוא באופן ברור האסטרטגיה היעילה ביותר. 

כשהתמריצים האלה מתנגשים, מתחילות להתעורר בעיות. לדוגמה, כשיש תמריץ כלכלי לעשות משהו, שתקנה או חוק אוסרים, אנו זקוקים למערכות אכיפה יקרות וקבועות. אפילו בנוכחותן של מערכות אכיפה כאלו אנו מצפים שתתקיים הברחה ועוד הרבה דרכי רמיה ברוכות-דמיון. ברורים עוד יותר הם המקרים, שבהם לחץ מוסרי אמור לגבור על אינטרסים כלכליים. קחו, לדוגמה, את האמרה הידועה: "כסף הוא כמו גללים; הוא טוב, רק אם מפזרים אותו." דעה זו הובעה באופן מליצי פחות על-ידי רוב הדתות במשך זמן רב. אבל על כל פנים, הלחץ המוסרי הזה מנוגד לחלוטין למושג של קבלת ריבית על כסף, שנותן תמריץ פנימי לצבור כסף. בכל מקום שיש סתירות מבניות כאלה, אנשים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם ללכת בנתיב המוסרי, או שפשוט לא מספיק אכפת להם.
 
אבל אפשר לתכנן מערכת מטבעות עקבית ומבצעית, כך שהסתירות המבניות הגלויות האלו יעלמו. במלים אחרות, על-ידי הטלת ספק בכמה הנחות מסורתיות לא מפורשות, אנו יכולים ליישר מחדש את התמריצים הכלכליים והמוסריים כך שיהיו בהרמוניה.

== תפקודים של כסף ==
כדי להבין את הכסף הקהילתי אנו צריכים להבין טוב יותר מה עושה הכסף. אנו נראה, שמטבע קהילתי צריך למלא לפחות חלק מתפקידי המפתח של כל מטבע, ושמטבע קהילתי שתוכנן היטב, מסוגל אפילו למלא כמה תפקידים שמטבע לאומי "נורמלי" אינו מסוגל למלא. 

מאז ההתמוטטות של מערכת המטבע של [[הסכמי יער ברטון]] ב-1972, העולם חי עם מטבע fiat טהור - כלומר, שום דבר חומרי אינו מגבה את מטבעות העולם. בכל-זאת, הכסף המשיך למלא מספר תפקודים שונים, שרק שניים מהם הם חיוניים:

* '''קנה מידה לערך''' - אנו משווים את ערכם של התפוחים והתפוזים על-ידי ביטוי של כל אחד מהם בדולרים, לדוגמה.
* '''אמצעי המרה יעיל יותר מאמצעים אחרים''' – לדוגמה, מסחר-חליפין.

כסף שימש בעבר לצורך שלושה תפקודים נוספים, ולעיתים הוא ממלא אותם גם כיום:

* '''צבירה של ערך''' - באופן היסטורי, זה היה די נדיר. לדוגמה, המילה הון באנגלית – capital – נגזרת מהמלה הלטינית capus, capitis, שמשמעה ראש, ומתייחסת לראשי הבקר, כפי שהדבר נהוג עדיין בטקסס או בקרב הטוטסי באפריקה: "אנחנו שווים 1,000 ראשים". דוגמה נוספת: במהלך התקופה הקלאסית המאוחרת, ובאירופה במהלך ימי-הביניים ועד לסוף המאה ה-18, העושר נצבר בעיקר בצורת אדמות ועל-ידי שיפורן ההדרגתי.

* '''כלי לרווח ספקולטיבי''' - בצורה נחרצת במיוחד בימינו: למעלה מ-95% מכל העסקות הכספיות בעולם מונעות על ידי ספקולציה, ופחות מ-5% נעשות לשם מסחר בסחורות ובשרותים. זה נתאפשר בצורה מערכתית רק מאז אוגוסט 1972, כשהנשיא ניקסון יצר את האי-שיטה של המטבעות הצפים הנהוגה כיום.

* '''כלי שליטה''' - השליטה של ברית המועצות לשעבר על המסחר החיצוני של מדינות תחת חסותה על-ידי "רובל בר המרה" מהווה דוגמה עכשווית.

למרות נטייתנו לראות כמובנת-מאליה את העובדה, שכסף ממלא את כל התפקודים שאנו רגילים אליהם – שכיום משמעה כל חמשת התפקודים של הדולר של ארצות הברית, חשוב להבין, שכסף צריך למלא רק את שני התפקודים החיוניים כדי להיות מטבע יעיל.

== התנגשויות בין התפקודים של הכסף ==
למעשה, התפקודים המשניים של הכסף פוגעים תמיד בסופו של דבר בשני התפקודים החיוניים. כמה דוגמאות יובאו להלן.

===צבירת ערך לעומת אמצעי המרה===
במבט ראשון, זה באמת נוח, שהכסף ימלא גם את התפקיד של אגירת הערך. אבל קיים לכך מחיר גבוה ונסתר: הזהות הזו מכבידה באופן משמעותי על [[מחזור עסקים|המחזור הכלכלי של צמיחה-שפל]].

התאוריה של העדפת זמן על פני כסף, שמתארת את ההמרה הרציונלית בין צריכה היום לבין חיסכון לעתיד, מסבירה זאת: כשמישהו רואה אי-ודאות גבוהה יותר בעתיד, חלק גדול יותר מההון שלו מושאר בצורה הגיונית כחסכונות, ולכן פחות זמין לצריכה מיידית. לכן עם בוא הסימנים הראשונים של [[מיתון כלכלי|מיתון]], הגיוני, שכל מי שיש לו כסף יחסוך יותר ויצרוך פחות. ולכן יכביד את המיתון לגבי כל השאר. בשנים של [[צמיחה כלכלית]], האופטימיזם של הצרכנים חוגג, ואנשים נוטים בו-בזמן לשבור את חסכונותיהם כדי לקנות מוצרי יקרים כמו מכוניות או בתים, ועל-ידי כך לדחוף את הבום הכלכלי למצב של תקופת [[אינפלציה]]. בעוד שגורמים נוספים משחקים תפקיד ביצירת המחזורים העסקיים, פעמים רבות הוכח, שביטחון הצרכנים מגדיל בצורה ניכרת את הבעיה. הספקת תמריצים, שיבטיחו, שאמצעי ההמרה לא יכלול בתוכו את התפקוד של צבירת הערך, תחליש לכן באופו אוטומטי את הנטייה הזו של בום-שפל של המערכת הנוכחית.

===ספקולציה לעומת קנה מידה לערך===
"[[מותו של הכסף (ספר)|מותו של הכסף]]" מאת ג'ואל קורצמן (Joel Kurtzman) מסביר בצורה משכנעת, מדוע ואיך הספקולציה במטבעות חותרת תחת תפקודו של המטבע כאמת-מידה לערך. אם, לדוגמה, חברה גרמנית רוצה להשקיע במפעל בהודו, אי-הוודאות הגדולה ביותר נעוצה לא בסיכונים של העסק עצמו, אלא באיזה מטבע להשתמש כדי לבצע את התחזיות של זרימת הכספים: רופיות, דולרים או מארקים גרמניים? ההשקעה הראשונית היא במארקים גרמניים, והתשואה תיווצר ברופיות, אבל באיזה שער חליפין אפשר להשוות ביניהם כדי לקבוע את התמורה הצפויה? אומנם קיימים מספר כלים להתמודד עם סיכון זה בהשקעות קצרות טווח, אבל הם לרוב אינם זמינים לסיכונים ארוכי טווח, שאופייניים להשקעות במפעל, או שהם פשוט יקרים מדי. התוצאה הכוללת: פחות השקעות מעבר לגבול, בעיקר במדינות העולם השלישי, ועל-ידי כך הקטנת היעילות של חלוקת המשאבים העולמית. לעולם לא נוכל לקבוע כמה השקעות לא נתבצעו כתוצאה מכך, אבל כל המדדים מעידים שהכמות היא משמעותית למדי.

===כלי שליטה לעומת אמצעי המרה===
ההיסטוריה המודרנית מספקת דוגמה מרשימה לסתירה הפנימית הפוטנציאלית בין שני התפקודים האלה של הכסף. לפני קריסת הקומוניזם, לא היה צורך לשים שומרים ליד מפעל בפולין כדי לוודא, שהוא לא יפתח קשרי מסחר הדוקים יותר עם המערב, מכפי שהיה נוח לברית המועצות. כיוון שמטבעות ה'קומקון' היו בני-המרה רק לרובלים, זו הייתה ערבות אוטומטית ומספקת לכך.

== בעיות עם ריבית ==
עוד מאפיין של כסף עכשווי שאנו רואים כמובן-מאליו, הוא, שכסף מפיק [[ריבית]]. תהליך זה הפך למקובל אוניברסלי במערב רק במהלך המאה הנוכחית. למעשה, במשך למעלה מאלף שנה היהדות, הנצרות והאיסלם אסרו בצורה נחרצת ריבית על כסף, כיוון שראו בכך ריבית נשך. רק בסוף המאה ה-19 הכנסייה הקתולית, לדוגמה, "שכחה" את החטא של הלוואה בריבית קצוצה (הערה 2), דבר זה קרה בו-בזמן שהכנסייה עצמה, שבמשך מאות שנים היתה בעלת האדמות הגדולה ביותר באירופה המערבית (כלומר היא הייתה משתמש של הון), מצאה את עצמה עם נכסים כספיים במקום אדמה (כלומר היא הפכה לספק של הון).

על כל פנים, הבעיה עם ריבית לא קשורה לכל הסיבות ה"מוסריות" ההיסטוריות-דתיות האלה. הריבית על הכסף מהווה את אחת הסיבות השיטתיות ביותר להרס הסביבה העולמית שלנו. קחו כמשל, לדוגמה, את חייו של עץ (או של כל משאב חי אחר): בגלל הריבית, הערך העכשווי של כל הכנסה אי-שם הרחק בעתיד היא זניחה. לכן זה ממש משתלם לכרות את העץ ולשים את הפדיון בחשבון חיסכון במקום להניח לו לגדול למשך העשור הבא או המאה הבאה. באופן דומה, הסוגים היחידים של עצים שכדאי לנטוע אותם בצורה מסחרית הם אלה שצומחים הכי מהר כמו אורן (איש אינו נוטע עצי חרוב מסיבות מסחריות). לכן גם כשאנו נוטעים עצים, אנו מאבדים את מגוון המינים באופן שיטתי. 

== תכנות מחדש של "היד הנעלמה" ==
נניח כעת, שאנו מפתחים מטבע, שמטרתו היחידה היא להגשים את שני התפקידים העיקריים של כסף: קנה-מידה לערך ואמצעי המרה. כדי למנוע את שימושו כאוגר ערך, אנו מכניסים מכניזם "מאיץ": כשמישהו מרוויח את שווה הערך של 100 דולק במטבע זה, אנו נותנים לו כוח קנייה של 110 דולר אם משתמשים בכסף היום. הוא יהיה שווה רק 109 דולר מחר, 108 דולר מחרתיים, 100 דולר ביום העשירי, ו-90 דולר בעוד 20 יום וכן הלאה (הערה 3). כעת מה יתרחש?

יתגלו הדפוסים הבאים:
* יושג תמריץ מבני להפרדת התפקודים של אמצעי ההמרה וצבירת הערך, בתוספת היתרון של הקטנת [[מחזור עסקים|מחזור הבום-שפל]].

* אנשים ישקיעו או יוציאו את הכסף הזה במהירות, ואלה שיקבלו אותו, יעשו בתורם אותו דבר. לכן, תתרחש פעילות כלכלית נוספת, ויווצרו משרות נוספות. 

* החלטות יהיו ביזוריות במידה רבה, בהתחשב בכך, שכל מקבל של המטבע יהפוך למעורב בצורה פעילה בהפצת המטבע ועל-ידי כך יפעיל את תהליך יצירת המשרות. 

* השינויים המבניים החשובים ביותר יתרחשו באופן שבו אנשים יחלו באופן ספונטני לחסוך ולהשקיע. מאחר שרעיון המאיץ מדכא את השימוש במטבע כאמצעי חיסכון - במיוחד אם מטבעות כאלה נמצאים בשימוש רחב - יש צורך במשהו אחר לשם צבירת ערך. 

המפתח התפיסתי להבנה של שינוי זה כולל שינוי של "חץ הזמן" בתהליך ההשקעה. במסגרת המערכת הנוכחית, הערך העכשווי המוזל של כל השקעה חייב להיות גבוה יותר משער הריבית של אגרות-החוב הממשלתיות נטולות-הסיכון. משמעות הדבר, שכל דבר שמייצר ערך בעוד למעלה מ-20 שנה הוא, למעשה, חסר-ערך כיום, ובכך נותן תמריץ שיטתי, שלא לדאוג לתוצאות ארוכות-הטווח של מעשינו. תחת השיטה המוצעת, התמריץ עובד בכיוון ההפוך: ההכנסה בעתיד תהפוך לבעלת ערך רב יותר בעתיד מהכנסה בהווה, ועל-ידי כך נותן עדיפות להשלכות ארוכות-הטווח של פעולות שנעשות היום. 

מרגע שהצרכים הבסיסיים של החיים מכוסים, השימושים ההגיוניים של כסף בהקשר החדש הזה יכללו השקעה בדרכים, שיקטינו את ההוצאות בעתיד (החזרת משכנתא, שיפור בידוד הבית, שיפור החיסכון באנרגיה, הקמת גינות ירק אישיות) והשקעה בכל דבר, שישמור או יעלה את ערכו (שיפור הקרקע, עצים ויערות, וכל דבר אחר שצומח במשך הזמן). כדי להכין חסכונות ללימודי הקולג' של הנכדים, צעד הגיוני לדוגמה יהיה לנטוע יער קטן, או להשקיע ב"חשבון חיסכון", שישקיע בפעילות דומה. 

צורות נזילות חדשות לחסכנות יוצעו מיד על ידי המוסדות הפיננסיים הזריזים יותר, ברגע שתעלה הדרישה לנזילות בנכסים המקובעים שנזכרו קודם. זה יכול להאיץ את המגמה לאי-קיומו של תיווך פנימי, משום שאגרות-חוב ממשלתיות יחזירו החזרים נמוכים בהרבה. באופן כללי, מניות יועדפו על פני אגרות-חוב, ועל-ידי כך יהפכו את הגישה להון השקעות במנוף נמוך לדרך הדומיננטית למימון עסקים. 

דפוסי הצריכה יתפתחו לכיוון מוצרים בעלי זמן-חיים ארוך יותר. תארו לעצמכם, שלאדם יש 100,000 דולר זמינים ושני סוגי מכוניות מוצעות למכירה: המכונית הרגילה של ימינו, שעולה 20,000 דולר ומחזיקה מעמד ארבע שנים, ומכונית, שעולה 100,000 דולר ומחזיקה מעמד 20 שנה. בסביבת המטבע של היום הגיוני לרכוש את המכונית בעלת זמן-החיים הקצר, מפני שאז ניתן לשים את יתרת 80,000 הדולר בחיסכון בבנק ולקבל ערך רב יותר בסופו של דבר. עם המטבע החלופי המוצע הגיוני יותר לקנות את המכונית בעלת זמן-החיים הארוך. כיום אף אחד לא בונה מכונית כזו, מכיוון שאין לה ביקוש. אבל בעתיד, היא יכולה להפוך באופן ספונטני לסוג המכונית המבוקש ביותר. שימו לב שההכנסה הכוללת של יצרן המכונית זהה על-פני 20 שנה (בהנחה שאין אינפלציה), אבל העומס על הסביבה קטן בהרבה. על פי אותו היגיון, אנשים יעדיפו לבנות בתים שמיועדים להחזיק לנצח, וישקיעו בצורה ספונטנית בבידוד נוסף ובשיפורים נוספים, בכל זמן שיהיה להם עודף כסף.

חשוב להבחין, שלא יהי צורך לתת תמריצי מס או ל"חנך" את הציבור באופן אחר לבצע את כל הדברים האלה. אנחנו רק תכנתנו-מחדש את "היד הנעלמה" של האינטרס העצמי הפיננסי לעורר את הפעולות האלה. 

כיום, אנשים רבים מנסים לשכנע אחרים לפעול בצורה אחראית מבחינה אקולוגית, אבל האינטרס הפיננסי מורה לעשות את ההפך. במערכת המוצעת האינטרס-העצמי הכלכלי מושך בצורה אוטומטית בכיוון של פעולות בריאות מבחינה אקולוגית. רק על ידי יישור מחדש כזה של המוטיבציה הכלכלית והמוסרית אנו יכולים לצפות לשינוי מקיף בדפוסי ההתנהגות. 

==תקפותו של המטבע ה"מואץ"==

הרעיון של מטבע "מאיץ" הוא רק וריאציה של מה שתואר בדרכים רבות בספרות האנגלו-סקסית כ"שטרות בולים" ("stamp scrip") או מטבעות בולים ובספרות הגרמנית "Wara" (מטבע סחורה) או "Frei Geld" (כסף חופשי). המושג התאורטי פותח במקור על-ידי [[סילביו גסל]] (Silvio Gesell) לפני כמאה שנה. גסל היה איש עסקים וכלכלן ארגנטיני, שהוזנח על ידי כלכלנים תאורטיקנים רבים בגלל הטבע הבלתי קונבנציונלי - במבט ראשון - של מושג "החיוב" או "דמי-העיכוב" שלו. 

ההנחה הראשונית של גסל הייתה, שכסף כאמצעי המרה צריך להיחשב כמוצר של שרות ציבורי (בדיוק כמו תחבורה ציבורית, לדוגמה) ולכן, יש צורך שאגרת שימוש קטנה תוטל עליו. במקום קבלת ריבית על החזקתו של מטבע כזה, המחזיק למעשה משלם ריבית. בזמנו של גסל בולים היו האופן הנורמלי לגבות תשלום כזה. כיום השימוש הרחב במחשבים במערכות תשלומים והנהלת חשבונות, וכן הנגישות לכרטיסי חיוב אלקטרוניים, יהפכו את יישום ההליך הזה לפשוט ונוח בהרבה.

האם רעיון בלתי קונבנציונלי כמו "דמי-שהייה" הוא רעיון מבוסס מבחינה תאורטית? התשובה היא "כן" מהדהד, והוא נתמך על-ידי הכלכלן בעל שיעור-הקומה [[ג'ון מיינרד קיינס]] (John Maynard Keynes). פרק 17 בספרו [[התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף]] בוחן את ההשלכות של כסף כזה ומספק תמיכה תאורטית מוצקה לטענות, שהשמיע גסל. קיינס מציין במפורש: "הרפורמטורים האלה, שחיפשו אחר תרופה על-ידי יצירת עלות נשיאה מלאכותית לכסף על-ידי האמצעי של דרישה ממטבע עובר לסוחר להיות מבוייל בצורה תקופתית במחיר קבוע כדי לשמור על איכותו ככסף, היו בנתיב הנכון, וראוי להביא בחשבון את הערך המעשי של הצעתם" (הערה 5). הוא מסכם בהצהרה הרואה את הנולד ש"העתיד ילמד מגסל יותר מאשר ממרקס" (הערה 6). החלק השני של הצהרתו הוא כיום עובדה מקובלת. אולי הוא צדק גם בחלק הראשון?

==תקדימים היסטוריים== 
הרוב המכריע של ספרי תאוריה או היסטוריה של כלכלה וכספים לא מזכירים את האפשרות של "היטל" או "דמי-שהייה" כאלה. אפילו ספר הענק 'ההיסטוריה של הריבית', שסקר את הריבית מימי שומר ועד היום, לא מזכיר אותה אף לא פעם אחת (הערה 7). האם המושג הזה הוא אם כן רק רעיון תאורטי, או שזו אפשרות מעשית? למעשה, ההיסטוריה מתעדת את היכולת המופלאה של הרעיון הזה להסתגל בתרבויות ונסיבות שונות - ולגרום באופן ספונטני את ההתנהגויות שאנו מנסים לקדם. 

===מצריים===

היזכרו ביוסף מהתנ"ך, שפרש את חלום פרעה והציל את מצריים משבע שנים רזות על ידי צבירת אוכל. מדוע העריכו כל-כך המצרים את יוסף בשל המצאת מאגרי התבואה? השימוש בהם היה נפוץ מאז תחילת המהפכה החקלאית כמה אלפי שנים קודם לכן. האם יש עוד, מלבד מה שהתנ"ך מזכיר?

מאגרי התבואה היו גם הבסיס למערכת המטבע המצרית. כל איכר שתרם למאגר קיבל פיסת חרס שעליה סימן של הכמות ותאריך ההספקה של תרומתו, שבעזרתו הוא יכל לרכוש משהו אחר. הקבלות האלה או 'אוסטרקא', נמצאו באלפיהן ולמעשה שימשו כמטבע. בכל מקרה, מה שהתנ"ך החסיר, הוא המפתח למערכת: הייתה גבייה על-פי זמן על הקבלות. לדוגמה, אם רצה מישהו לפדות אוסטרקא של 10 שקי חיטה לאחר 6 חודשים, הוא היה מקבל רק 9 שקים. היטל דמי-ההשהיה הזה שיקף את ההוצאות להגנה על המחסן ואת הכמויות, שהפסידו בגלל מכרסמים. 

לכן אנו יכולים להבין, שחקלאי מצריים לא צברו מעולם את המטבע הזה אלא השקיעו במה שהיה בהישג ידם: שיפורים של אדמתם ומערכות ההשקיה שלהם.

המטבע הזה היה בשימוש במצריים במשך למעלה מאלף שנה, עד שהחליפו אותו הרומאים בכוח במערכת הבנקאות והמטבע שלהם, שהייתה יותר "מודרנית" ובעלת שערי ריבית חיוביים. שימו לב לתוצאות הברורות של שינוי זה: כל עוד השתמשו במטבע בעל שיעור ריבית שלילי, המצרים בנו מונומנטים, שיחזיקו מעמד לנצח, ושמרו על מערכת החקלאות שלהם במצב מצוין, מערכת,שהפכה את מצריים לסל הלחם של העולם העתיק. כל זה נעלם במהירות, כשהוכנס לשימוש המטבע הרומאי. מאז, נשארה מצרים במשך אלפיים שנה ארץ "מתפתחת".

===ימי הביניים===

מה הניע את השגשוג הכלכלי והרוחני יוצא הדופן באירופה, במיוחד מ-1150 עד לשנת 1300, כהתרחשה הפריחה היוצאת מגדר הרגיל של כל הקתדרלות? מעט אנשים מודעים לכך, שתקופה זו חופפת לקיומה של המערכת הכספית של 'ברקטאטן' (Brakteaten), שבמסגרתה לורדים מקומיים הנפיקו טבלאות כסף, שהוחזרו בממוצע כל 6 עד 8 חודשים וחולקו בחזרה, כשהן מעט דקות יותר, דבר, שהסתכם בדמי-שהייה של 2-3 אחוז בחודש, בערך, במשך כל התקופה הזו. אנשים השקיעו לכן באופן אוטומטי בכל דבר, שיחזיק מעמד כמעט לנצח: אדמות מושבחות, שטיחי קיר רקומים, ציורים או קתדרלות. 

מנקודת המבט הכלכלית, הקתדרלות היו השקעה הגיונית בעתיד. היתה תחרות עזה בין ערים למשוך עולי-רגל מכל רחבי העולם הנוצרי, והערים התחרו על קתדרלות, בדיוק כשם שכיום הן מתחרות על השקעה מצדו של תאגיד וולט-דיסני. ההבדל העיקרי, כמובן, הוא שהקתדרלות היו גם סמלי אמונה, יצירות מופת של אלפי אומנים, ואומנים שבחרו להישאר אלמוניים, ולתכנן יופי, שאינו בן-חלוף. האם זה צרוף מקרים שהקתדרלות שגשגו כסמל הנשגב ביותר של סולידריות קהילתית בהיסטוריה המערבית, אבל ירדו מגדולתן, ברגע שמערכת ברקטאטן הוחלפה במונופול של המלך ליצירת מטבעות?

בעוד שהדוגמאות הקודמות עלולות לעורר זלזול, כיוון שנראה, שהן חלות רק על כלכלות פרה- קפיטליסטיות, הדוגמאות הבאות מביאות אותנו לזמנים מודרניים. (הערה 8)

===שנות ה-30 בגרמניה===

ב-1930, הבקר (Hebecker), בעליו של מכרה פחם קטן ופושט-רגל בשקאוונקירכן, בוואריה, החליט בנסיון נואש לשלם לעובדיו בפחם במקום ברייכס-מארק. הוא הנפיק שטר מקומי, שקרא לו ווארה (Wara)- שניתן לפדות תמורתו פחם. מאחור היו ריבועים קטנים, שניתן היה להדביק עליהם בולים. השטר נשאר בתוקף, רק אם הודבק עליו בול החודש הנוכחי. גביית הריבית השלילית הזו הוצדקה כ"עלות אחסון". הפועלים שלמו עבור מזונם והשרותים המקומיים שלהם בוורה הזו. לדוגמה, לאופה לא היתה הרבה ברירה אלא לקבל אותן, והוא בתורו שכנע את ספק הקמח שלו לקבל אותן בתמורה. התהליך היה מוצלח כל-כך עד שעד 1931 תנועת ה"כלכלה החופשית" הזו התפשטה ברחבי כל גרמניה, כללה 2,000 חברות ומגוון מוצרים ששימשו גיבוי לוורה. אבל בנובמבר 1931, הבנק הגרמני המרכזי, על בסיס המנופול שלו על ייצור מטבעות, אסר את הניסוי כולו.

===שנות ה-30 באוסטריה ===

ב-1932, אונטרגוגנברגר (Unterguggenberger), ראש-העיר של העיירה האוסטרית וורגל (Worgl), החליט לעשות משהו בנוגע ל-35 אחוזי האבטלה במחוז הבחירה שלו (מה שהיה אופייני לרוב אירופה באותם ימים). הוא שכנע את מועצת העירייה להנפיק "שטרות בולים" ("stamp scrip") בשווי 14,000 שילינג אוסטריים, שגובו על ידי אותה כמות בדיוק של שילינגים רגילים, שהופקדה בבנק מקומי.
לאחר שנתיים, וורגל הפכה לעיר האוסטרית הראשונה, שהשיגה תעסוקה מלאה. הספקת מים ניתנה לכל הבתים, כל העיירה רוצפה מחדש, רוב הבתים תוקנו ונצבעו מחדש, המסים שולמו מוקדם, ויערות ניטעו מחדש מסביב לעיר.

חשוב להבחין, שהאפקט העיקרי של הגישה הזו לא נבע מהפרויקט הראשוני, שהושק על ידי העירייה. במקום זאת מקורותיו היו ביוזמות אישיות רבות שננקטו בתהליך הסירקולציה המחודשת של המטבע המקומי במקום צבירתו. בממוצע, מהירות המחזור של מטבע הוורגל היה גבוהה פי 14 בערך מהשילינג האוסטרי הרגיל. במלים אחרות, בממוצע, אותה כמות של כסף יצרה מקומות עבודה בכמות גדולה פי 14. 

למעלה מ-200 קהילות אוסטריות אחרות החליטו להעתיק את הדוגמה הזו, אבל גם כאן הבנק המרכזי חסם את התהליך. ערעור משפטי הגיע עד לבית המשפט העליון, ונחל בו מפלה. 

===שטרות בולים בצפון אמריקה===

למטבעות לשעת חרום יש היסטוריה ארוכה יותר באמריקה, מכפי שרוב האנשים מבינים. נדמה, שהם מופיעים במחזוריות מוזרה - בשנות 1830, 1890, ו-1930 - כשהם חופפים בצורה גסה לתחתיתו של [[מחזור עסקים|מחזור כלכלי]] ארוך-טווח, שנקרא גל קונדראטיף (Kondratieff wave). אתרכז בתקופה האחרונה, היות וזו הדוגמה שמתועדת בצורה הטובה יותר.

התאורטיקן מאחורי התנועה בארצות הברית בשנות השלושים היה [[אירווינג פישר]] (Irving Fisher) מאוניברסיטת ייל. הוא ניתח את המקרה של וורגל באוסטריה ופרסם מספר מאמרים על הצלחתו. לאחר מכן, למעלה מ-400 ערים ואלפי קהילות וארגונים מכל רחבי המדינה, הנפיקו בצורה כזו או אחרת מטבע לשעת-חרום. רבים מהם היו שטרי מטבע, שכללו הדבקת בול בזמנים מחזוריים (מדי חודש, לדוגמה). הייתה גם תנועה להנפיק את שטרי הבול האלה באופן רשמי במדינה כולה: הסנטור בנקהד (Bankhead) מאלבמה הציע זאת בחוק לסנט ב-18 בפברואר 1933, והנציג פטנהיל (Petenhill) מאינדיאנה הציע את החוק בפני בית הנבחרים ב-22 בנובמבר 1933. 

בתקופה זו נפגש ארווינג פישר עם דין אקסון (Dean Acheson) שהיה אז תת-מזכיר האוצר, כדי להשיג תמיכה מצד הדרג הביצועי לאותו רעיון. אקסון שאל את דעתו של אחד מחבריו, שהיה פרופסור מהרווארד, שיעץ לו, שהשיטה תעבוד, אבל היא תגרום לביזור חזק של קבלת ההחלטות, דבר, שכדאי שיבדוק עם הנשיא. זמן קצר לאחר מכן, הנשיא רוזוולט אסר כל סוג שהוא של "מטבע לשעת חרום" והודיע על הניו-דיל, שהתמקדה סביב תכנית גרנדיוזית וריכוזית של פרויקטי בנייה. 

כל הדוגמאות האלו מראות, שהרעיון פעל בתקופה המודרנית, בכל זמן שניתנה לכך הרשות, וכשהיישום בוצע בצורה נכונה. (הערה 9)

== מטבע קהילתי ==

 "אם אתה רוצה, שאנשים יריבו, השלך להם עצם, אם ברצונך, שהם ישתפו פעולה, הטל עליהם לבנות מגדל."
 -	סיינט אקספריי, סיטידל

היום, מטבעות קהילתיים צצים שוב בכל רחבי העולם בקצב מהיר במגוון מרשים ובתחכום גדל. כפי שציינה [[הייזל הנדרסון]] (Hazel Henderson), המפתח להצלחה של מטבע קהילתי, כמו לכל מטבע, הוא אמון. במקרה הזה זהו אמון בשכניך, בקהילה בכללותה, ובראשי הקהילה. 

הפוקוס שלי כאן מוגבל להדגשה, שמרגע שהחלטת לקיים מטבע קהילתי, מדוע לא להשתמש בעיצוב הטוב ביותר שיש? חשוב שמטבעות קהילתיים יתרכזו אך ורק בשני תפקודי המפתח של הכסף – אמת-מידה לערך ואמצעי המרה - ולכן ידוכא השימוש בכסף זה לשם צבירה של ערך או כאמצעי ספקולציה. הדרך הטובה ביותר להבטיח את זה, במיוחד לצורות האלקטרוניות המתוחכמות יותר של המטבע המקומי, שכעת עולות לרשת (לדוגמה, ניסוי הקומון-וויל במיניאנפוליס), היא לבנות בפנים "מתמרץ" או דרך אחרת של רעיון דמי-השהייה.

רוב השיטות הנוכחיות פשוט משתמשות ברעיון של " ריבית אפס". בניגוד לכך, רוב המטבעות המקומיים שיושמו בשנות ה-30 כללו בתוכם בצורה מפורשת את רעיון דמי-ההשהיה, באופן טיפוסי באמצעות הדבקה תקופתית של בולים. בולים הם אופן פרימיטיווי להשגת המטרה המבוקשת; כיום, עם כרטיסים חכמים או עם הנהלת חשבונות עבור מערכות המרה מקומיות (LETS), דמי-השהייה יכולים להתבצע באופן יעיל ונוח בהרבה פשוט על-ידי תכנות של חיוב קטן על חשבונות עומדים. 

לצעד הקטן הזה יהיו כמה יתרונות נוספים:
כל משתתף במערכת המטבע המקומי יהפוך למקדם בעל מוטיבציה. אחד המאפיינים שמארגנים רבים של מערכות LETS שמו לב אליהם, הוא שבמשך הזמן המארגנים נוטים להישאר הכוח הדומיננטי לקידום המערכת למשתמשים חדשים. חלק מהמערכות פשוט מתו, כשהמקדם המקורי שלהן, לא היה פנוי עוד לבצע זאת. פול גלובר (Paul Glover), המייסד של מערכת הכסף של איתקה, ציין שהוא מבלה חלק לא קטן מזמנו בשכנוע משתתפים חדשים לקבל את הכסף (הערה 10). זה אופייני, מפני שלמשתתפים האחרים אין תמריץ משמעותי לקדם באופן פעיל את השיטה למשתתפים חדשים: הם יכולים פשוט להחזיק במטבע, עד שיש להם שימוש כלשהו בו. בניגוד לכך, בוורגל או בשקאוונקירכן בשנות ה-30 לכל משתתף הייתה מוטיבציה אישית לשכנע את השוחט, האופה או קרוב-המשפחה שלו להכיר בכסף ולקבלו. אחת הסיבות לכך, שמטבעות מקומיים התרבו מאוד היום אבל לא התפשטו בצורה רחבה כמו בשנות ה-30, היא השוני המבני הזה במוטיבציה של משתתפים חברים. 

עוד משרות ייווצרו. מטבעות קהילתיים כיום לא נוטים ליצור יותר משרות בקהילה מאשר מטבעות רגילים. זה לא היה המקרה בוורגל, לדוגמה, שם הבחנו, שכל שילינג של וורגל יצר עבודות פי 14 יותר משילינג לאומי רגיל. 

רוח הקהילה תתחזק. במקרים רבים, המוטיבציה להכנסת מטבעות קהילתיים היום היא פחות כדי ליצור משרות ויותר כדי חזק את תחושת הקהילה. מטבעות קהילתיים הם למעשה אחד הכלים היעילים ביותר להשגת מטרה זו. המלה 'קהילה' הופיע בכתב באנגלית לראשונה ב-1283. מבחינה אטימולוגית היא נגזרה מצרפתית עתיקה ולטינית מאוחרת, שם היא התייחסה לקבוצה של נזירים, שהפעילו מנזר, היו בעליו וחיו מפירותיו. במלים אחרות, היא התייחסה לארגון החומרי של יישות כלכלית, שמספקת את עצמה. הבנדיקטים מאניין (Benedictus of Aniane), שחיו במאה ה-5, חשו, שתהליך כזה יתמוך בצורה אוטומטית בחלוקת המטרות הרוחניות של חבריהם. קידום ביודעין בצורה תדירה יותר של אינטראקציות וקשרי תלות-הדדית עם שכניך, הוא אם-כן דבר, שידוע מזמן כמוביל מוצלח ליצירת התכונה החמקמקה הזו של רוח הקהילה. בנייה של רעיון המאיץ או דרך אחרת של דמי-השהיה יגדילו את התכיפות של אינטראקציות אלו ולכן גם יפיצו את היתרונות של הקהילה.

צבירת הון תהפוך למעשה לא חכם. כמה מטבעות קהילה חוו את תופעת צבירת ההון. לפעמים זה מפורש כסימן להצלחה, משום שהתנהגות כזו מחקה באופן קרוב יותר את השימוש של מטבע "נורמלי". אבל בכל פעם שמישהו אוגר את מטבע הקהילה, הוא שולל מאחרים את יתרונותיו. בנוסף לכך, כפי שראינו קודם בדיון לגבי ההתנגשויות בין התפקודים של צבירת-הערך לאמצעי-ההמרה, ישנן אפילו סיבות מבניות מדוע יש להימנע מצבירת כסף. 

מנהגים בני-קיימא מבחינה סביבתית יתרחשו באופן ספונטני ברמת הקולקטיב. בעוד שניתן להשתמש בדרכים אחרות לעודד התנהגות בת-קיימא, כולל תקנות וחינוך, מדוע שלא נשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותנו? תכנות מחדש של "היד הנעלמה" לדחוף להתנהגות בת-קיימא יעזור במידה רבה מאוד. 

היתרונות האלה ייושמו בצורה כללית, רק אם וכאשר מטבע בעל דמי-השהיה יהפוך למטבע הדומיננטי. הנסיבות האלה הן פחות מרוחקות מכפי שהן נראות, שכן כמה מטבעות קהילתיים יכולים להיות אבות-טיפוס ניסויים לקראת הכנה של חוזה יערות ברטון חדש.

==אי-הבנות אפשריות==
בשדה-המוקשים הפוליטי- כלכלי של ימינו יהיו כאלה שעלולים לפטור את הרעיון של מטבעות קהילה בזלזול בגלל אי-הבנות פשוטות. אני אתייחס לשני נושאים כאלה שבאים מכיוונים שונים של הספקטרום הפוליטי. 

===האם המטבע הקהילתי הוא רק סוג של מערכת סעד?===

בעיני הרבה אנשים, כל מה שעוזר לעניים הוא מערכת סעד (הערה 11). בעוד שהדבר נכון לגבי רוב התוכניות, מטבעות קהילתיים הם יוצא מן הכלל. 

הבה נחשוב על דוגמה מעשית מעיר, שבמונחים אמריקנים, תחשב מקרה קיצוני של עוני. היא תראה שמטבע מקומי אכן עוזר לעניים - אבל תוך שימוש בכוחות השוק, לא במעבר של משאבים מהעשירים לעניים. למעשה, היא הופכת כמה מערכות רווחה לבלתי הכרחיות, היות והיא רותמת את העניים לעזור לעצמם. 

כש[[ז'יימה לרנר]] הפך להיות ראש העיר של העיירה הברזילאית הבינונית [[קוריטיבה]] ב-1973, הייתה לו בעיית איסוף זבל סבוכה. מתוך 500,000 תושבי קוריטיבה, הרוב חיו בעיירות בקתות (favelas), שנבנו בצורה אקראית כל-כך, שאפילו משאיות הזבל לא יכלו להיכנס לתוכן. הצטברות האשפה משכה מכרסמים, שבתורם הפיצו מחלות בקצב מבהיל. הפתרון הקלאסי היה יכול להיות תוכנית רווחה, שהייתה מנסה לנקות את הבלגן. אבל ללרנר לא היתה האפשרות הזו, מכיוון שמעט מדי אנשים עשירים חיו בקוריטיבה, ולא היו התקציבים הדרושים לכך.

ראש העיר נאלץ להמציא דרך אחרת. הפתרון שלו היה לשלם באסימוני תחבורה ציבורית לאנשים תמורת האשפה שלהם, בתנאי שהם ימיינו את האשפה ויפקידו אותה בתיבות מיחזור סביב לבקתות. עבור אשפה אורגנית, שעברה [[קומפוסט|קומפוסטציה]] לשם שימוש על ידי חקלאים כ[[דשן]], אנשים קיבלו פתקאות שניתן להמירן באוכל. התוכנית פעלה באופן מרשים ביותר: הבקתות נוקו ביסודיות על-ידי הילדים, שלמדו במהירות להבחין בין הסוגים השונים של המוצרים בני-המיחזור. אנשים יכלו לעזוב את הבקתות בתחבורה ציבורית ולנסוע למרכז העיר, שם היו משרות. האוטובוסים והדלק הנוספים שולמו על ידי התגמולים ממכירת של הזבל הממוין לחברות לייצור [[זכוכית]], [[נייר]] ומתכת. אפילו כסף "נורמלי" נחסך הודות לכך, שמעט יותר משאיות ודלק נדרשו כדי לקחת את הזבל הממוין. וכל זה לא כלל אפילו את החיסכון עקב הקטנת התחלואה ושוק העבודה היעיל יותר. כיום, קוריטיבה נקייה, משגשגת, מספקת את צרכיה, והעיר הברזילית היחידה, שאני מכיר, שמסרבת לקבל כסף מהמדינה. יש לה מערכת תחבורה ציבורית מעולה וראש-עיר פופולרי, ששב ונבחר מחדש. אוליי הדבר המשמעותי ביותר: התפתחה תחושה חזקה של קהילה וגאווה, במקום שבו לפני כן היא לא נראתה לעין. 

יש כאן לקח כללי שפוליטיקאים מכל מדינה צריכים להתוודע עליו: ניתן להחליף תוכניות סעד על-ידי שימוש בדמיון וביצירתיות אם ההנהגה הנכונה קיימת בנמצא. בנוסף לכך, פוליטיקאים זוכים להיבחר מחדש בזכות קיומה של מנהיגות כזו.

===האם הכסף החדש הזה לא יגרום לאינפלציה?===

תגובה נפוצה למושג של מטבע מקומי היא, שהוא יגדיל את מלאי הכסף, ולכן יגרום ל[[אינפלציה]]. התגובה הזו מחוזקת עוד יותר על ידי ההבחנה, שהדחף הפנים-מערכתי להיפטר מהמאיץ או ממטבע דמי-העיכוב משקף התנהגות, שנצפתה בסביבה אינפלציונית. מה קורה מאחורי הרושם הראשוני?

חישבו על הנושא של הגדלת מלאי הכסף. האם תכניות של הנוסע המתמיד מגדילות את סך כל הטיסות? ברור, שהתשובה היא כן. אבל האם כרטיס טיסה של נוסע מתמיד מייצר לחץ אינפלציוני על מחירי הטיסות?
התשובה היא לא, מכיוון שחברת התעופה תתאים לפי הנדרש את האילוצים על השימוש בנוסע המתמיד (לדוגמה, על-ידי כך, שמושבים של נוסע מתמיד יהיו פנויים רק בסופי שבוע או שלא בעונה, או רק בטיסות לא נוחות או רק לאחוז מסוים של המושבים). במלים אחרות, חברת הטיסה תבטיח שרק מושבים שהיו ריקים ממילא ימולאו בנוסעים מתמידים. 

אותו דבר נכון גם למטבעות קהילתיים: הנישה הטבעית שלהם מקשרת בין משאבים-ללא-שימוש לצרכים, שלא היו מתמלאים בצורה אחרת. המטבעות הקהילתיים המתוחכמים יותר אפילו מכוונים במיוחד לכיוון שימוש זה. העסקים המקומיים, שהשתתפו בניסוי הקומון-וויל במיניאנפוליס קיבלו את מטבע הקהילה רק בעבור משאבים שאלמלא-כן היו בלתי-מנוצלים. כך, לדוגמה, מסעדה קיבלה מטבע קהילתי מסועדים שאוכלים מוקדם. אפילו הכמות של המטבע המקומי שמונפק היא רק 75% מההנחה במוצרים ובשרותים שמשתחררים למערכת על ידי הסוחרים המשתתפים. כל עוד מטבעות קהילתיים מונפקים בצורה מפורשת כדי להבטיח את השימוש במשאב, שאלמלא- כן-היה בלתי-פעיל, לא ייתכן שייווצר לחץ אינפלציוני. 

בצורה מתומצתת, בעוד דפוסי ההתנהגות, שנוצרים על-ידי רעיון המאיץ עלולים להידמות למה שרואים בזמן אינפלציה, ההשלכות מנוגדות לחלוטין: בהיפר-אינפלציה, החברה מתמוטטת, בעוד שעם מטבעות קהילתיים רקמת החברה מתחזקת. 

חשוב להבין, שמטבעות לאומיים "נורמליים" ומטבעות קהילתיים ממלאים תפקידים שונים. ואף-על-פי-כן, התאוריה והניסיון מראים, שניתן לעצב יחסים סימביוטיים באמת בינם. זה יהיה הנושא של מאמר אחר.

==מסקנות==
מטבע קהילתי הוא כלי להתמודדות עם הנושאים הבוערים בני-זמננו של אבטלה, התמוטטות הקהילה, והרס הסביבה. הכלי הזה מייצג כמה יינות ישנים (מאוד), שיוכלו לשרת תפקיד רחב יותר, אם יוגשו בבקבוקים חדשים, שנהיו זמינים על ידי הטכנולוגיה של ימינו. 

האם התופעה הזו של מטבע קהילתי היא אופנה חולפת, שתיעלם, כאשר הכלכלה העולמית תקום על רגליה, או שמשהו משמעותי יותר מתרחש כאן? בעד התזה שזהו רק שגעון זמני, ניתן להצביע על-כך שהופעתה המחודשת כיום תואמת מחזור כלכלי ארוך-טווח הקרוי גל קונדראטיף. אכן, כפי שציינתי קודם, "מטבעות החירום" בארצות הברית הופיעו בסדירות של שעון בעשורים שהחלו ב-1830, 1890, 1930 וכעת. אבל למרות זאת אטען, שאם הממשלה לא תחליט לחסל אותם מהסיבות הלא נכונות - המטבעות הקהילתיים שאנו רואים היום הם רק תחילתה של מגמה ארוכת טווח חדשה. 

טענתי מבוססת על ההבחנה, כי המחזור הנוכחי שונה באופן מבני מכל הקודמים לו. אחד ההסברים המשכנעים ביותר של גל קונדראטיף התמקד בשינויים היסודיים בטכנולוגיה שפילסו את דרכם ברחבי המערכת היצרנית כולה. במרווחים של בערך כל חמישים עד ששים שנה חזינו ב"טכנולוגיית המים" של שנות 1830 שבעקבותיהן בא מנוע הקיטור של שנות 1880, מנוע השרפה הפנימי של שנות 1930, והשבב של שנות 1980. אבל עידן המידע יוצר מצב ללא תקדים היסטורי: צמיחה ללא משרות, או גידול בתפוקה הכלכלית, המלווה בתנאים אישיים מידרדרים. המימדים של התמוטטות הסביבה והקהילה הם בבדומה ללא כל תקדים היסטורי. כיוון שהכלים הריכוזיים למניעת התופעה הזו נכשלו, המטבע המקומי הוא האמצעי ההגיוני ביותר … 

{{תבנית:כסף}}

[[קטגוריה:כסף]]
[[קטגוריה:ביקורת רדיקלית]]
[[קטגוריה:קהילות]]