הצגת המקור של הדף "מבוא וציטטות נבחרות"

== ציטטות נבחרות==

הדוכס דה לה רושפוקו-ליאנקור, דצמבר 1789: "מכל הפגעים שנתקללה בהם האנושות מצב השיגעון הוא עדיין אחד מאלה הזכאים ביותר לחמלה ולכבוד. יש לנו כל יסוד שבעולם להעתיר את שימת ליבנו על המצב הזה; אפילו אפסה כל תקווה לריפוי, עדיין אמצעים רבים שברשותנו להמציא לאומללים האלה לפחות קיום שאפשר לסבלו". ("תולדות השיגעון בעידן התבונה"/ מישל פוקו, עמ' 177)

יהודה פריד ויוסף אגסי: "עדיין יש צורך להילחם כדי לשחרר באמת את חולי הנפש, להוציאם לחופשי מכלאם ושעבודם, בין אם זו כתונת משוגעים סוציולוגית או פרמקולוגית". ("פרנויה עיונים בדיאגנוזה", עמ' 135) 

<div align=left dir=ltr>
Jacques Lacan: “Not only can man's being not be understood without madness, but it would not be man’s being if it did not bear madness within itself as the limit of his freedom.” ("On a Question Prior to any Possible Treatment of Psychosis", Écrits, Trans. Bruce Fink. London: W.W. Norton, 2006, p. 479)
</div>

"חברת ההמונים המודרנית על הארגון הביורוקרטי המסובך שלה, על ביזור הפונקציות השלטוניות שבה, על ההפרדה המוחלטת שבין הוגי האלימות למוציאים לפועל, על מנגנוני התעמולה ומיסוך המציאות שבה – היא חברה שמערערת מן היסוד את קריאת המציאות והבנתה ואת מושגי האחריות והאשמה הקלאסיים". (פרופ' עידן לנדו מתוך מאמר ברשת)

==מבוא==
הפרעות הנפש נחשבו מאז ומתמיד לדבר מה שאם אינו על-טבעי הוא לפחות מסתורי ויוצא דופן – כאילו היה שייך לממד הוויה מסדר אחר. כתוצאה מכך התייחסו אל הלוקים בנפשם כאילו היו יצורים נחותים או עליונים, שאינם זקוקים או ראויים לאהדה אנושית פשוטה. לא ידעו כיצד להתמודד עמם. גם אם ריחמו עליהם, לא ידעו איך לטפל בהם ולסייע להם, ונקטו אינספור שיטות טיפוליות שונות ומשונות, שהיו בלתי מועילות במקרה הטוב ומעוררות חלחלה ומזיקות במקרה הרע. עורכי "פרנויה: עיונים בדיאגנוזה" כותבים: "דרוש מאמץ כדי להתייחס אל חולה הנפש כאל יצור אנוש – מאמץ אשר החל רק במאה ה-20, והוא עדיין רחוק מסיומו".

מאז ימי הביניים עברה תפישת האדם הלוקה בנפשו (או "מטורף", "משוגע", כפי שמכנים אותו בספרות) תמורות רבות ומגוונות באופיין, ומכאן גם היחס אליו. הוא נתפש כמי ששוכן בו השטן או לחלופין רוח הקודש; כלא-אדם אלא כחיה בהמית; כחוטא גמור, או למצער כנושא אשמה על היותו פגום במהותו המוסרית; כמתויג ודחוי חברתית, מורחק ומבודד בייצגו את "האחר"; כקטין שהוא למעשה ילד הנתון לחסותם של המבוגרים האחראיים עליו; ולבסוף כ"חולה נפש" שהוא כחפץ סביל ביד רופאיו. מעולם לא התייחסו אל הלוקה בנפשו כאל אדם בעל ערך ושווה זכויות אשר איתרע מזלו לחוות חוויות הממוקמות בקצה עקומת הנורמליות.
 
בעניין זה מאמץ שלמה גיורא שוהם את עמדתו של הפסיכיאטר האמריקני הארי סאליבן (Harry Stack Sullivan) שגרס כי הסכיזופרניה אינה "ישות מחלתית" כי אם "הפרעת חיים קשה" (על גישות דומות ארחיב בפרק העוסק בתנועה האנטי פסיכיאטרית). עם זאת, תורת המחלות - פתולוגיה - מבוססת אטימולוגית על המילה 'סבל' (פאתוס פירושו סבל); אין להכחיש את קיום הסבל בהפרעות הנפש, מכאן נרמז לנו שיש בסיס גם לפסיכופתולוגיה, ואולי לא יהיה זה נבון לפסול את מושג המחלה בתחום הנפש ללא בירור נוסף. 
המוח הוא ייחודי מפני שכל האיברים עשויים חומר בלבד, ואילו המוח הוא גם בבחינת רוח. או, במלים אחרות, הוא אמנם ישות ביו-כימית-חשמלית העונה לחוקי הביולוגיה הכימיה והפיזיקה, אך בעת ובעונה אחת הוא גם ישות פסיכולוגית החווה את העולם באופן ששום חומר אחר אינו יכול לחוותו כמותו. 

שני מסלולים אל המוח: 1. מסלול פיזי – מזון, תרופות, סמים, חשמל, מגנטים וניתוחי מוח; 2. מסלול נפשי – קלט החושים כמו גם שיחות וחוויות. באמצעות תרופות אנטי-דיכאוניות ניתן לגרש תסמיני דיכאון, אך אין חומר שיגרום למוח להפסיק את נטייתו לפתח דיכאונות. לעומת זאת, המוח מושפע מחוויות כך שמשתנית הקונפיגורציה המוחית. 

שינויים בתודעה גוררים שינויים פיזיים ממשים במוח. כשאנו נבהלים ממשהו, מיד מתרחשים במוח שינויים ביו-כימיים-חשמליים. וגם ההיפך הוא נכון, כשכואב לנו ואנו מסתייעים במשכך כאבים, הוא יפעל ישירות על תאי מוח מסוימים, הכאב יחלוף, ולכך תהיה השפעה גם על מצבנו הפסיכולוגי. מכאן, ניתן לומר שהצד הפיזיולוגי והצד הפסיכולוגי מתואמים באמצעות ישות כלשהי, ומשנים זה את זה בהתאם לסוג הגירוי. ובמילותיו של לאקאן:
<div align=left dir=ltr>
"So whether we are organogeneticists or psychogeneticists, we shall always be forced to assume the existence of a unifying entity somewhere". 
</div>

ב- unifying entity - באותה ישות מתווכת - מיקם פרויד את הדחף (באותו גבול מסתורי שבין הסומָה לפסיכֶה). קיומה הממשי או אי-קיומה של ישות מתווכת בין הסומה לפסיכה רק מחדדת את השאלה אם ניתן להתייחס להפרעות הנפש כאל מחלה לפי קריטריונים רפואיים קליניים ופתולוגיים.